היום הם בני 60 עד 75, ותולדות ישראל שזורות בקורות חייהם מי הם הבומרס שלנו? אחרוני הצברים האמיתיים, לטוב ולרע
שמם נלחש מפה לאוזן. הצעירים מדברים עליהם מול הפנים. זה יכול להיות בארוחת הערב המשפחתית, או במדיה החברתית. אלה אויבי העם החדשים. יש שיגידו, אויבי האנושות. לא איראן האצה ליכולת גרעינית, לא דאעש ולא פוטין. אלא הבומרס, יימח שמם.
פעם היה דור הבייבי־בום, ובמשך השנים בני אותו דור, כדי לקצר הליכים, החלו לכנות עצמם "בומרס" (Boomers). אלא שהיום, גם אם זה לא בדיוק שם גנאי, השם הדורי המכליל נאמר בבוז אפילו על ידי בניהם או נכדיהם, כאילו מדובר בשחקני ספסל שברוב המשחקים אפילו לא עולים על טרנינג אלא נשארים בשורות הקרובות ביציע. "אמא, זה ספר ימני, איך את מכניסה דבר כזה הביתה?!" גוער פאבליק המילניאל באמו הבומרית.
אולי כדאי להציג את עצמנו. מי אנחנו, הבומרס. מי הם המוזרים, שחלקם כבר בני 75 והצעירים שבהם בני 60 פלוס מינוס. מי אלה האנשים המסוכנים שאומרים ווטצאפ במקום וואאסטאפ. אני משתמט מהכרעה ואומר "טוטסאפ", מתוך הוקרה לסרט שנראה פעם בינוני, "טוטסי", והיום לרגל הקריסה התרבותית הקולנועית הוא זוכה לממדי ענק.
למעשה, כדי לאבחן מי הם הבומרס המקומיים, מה עיצב את עולמם לפני שהם עיצבו את העולם שהצעירים מקללים, צריך לכתוב את ההיסטוריה הסודית, כלומר ההיסטוריה האמיתית של ישראל.
מחווה לאמא רוסיה
שני אירועים מכוננים היו בשנות החמישים, ושניהם אינם קשורים במלחמות ובפוליטיקה, אלא בספורט ובתרבותלמשל, בשנות החמישים. "הניצחון" הגדול על ברית המועצות בכדורגל, שהוא למעשה הפסד 2:1 באצטדיון העירוני ברמת גן. בשנים שאחרי המשחק, שנערך בקיץ 1956 (31 ביולי) וחשיבותו הציבורית היתה גדולה מזו של מבצע קדש כעבור כמה חודשים, כמעט כל ילד הכיר מישהו שראה את המשחק באצטדיון, או לפחות מישהו שמכיר מישהו שנסע אליו כל הדרך בטרמפים ובאוטובוסים. בצילומי יומני קולנוע רואים את המוני בית ישראל צועדים בגופיות ובכובעי טמבל לאצטדיון. היו שם כ־60 אלף איש, ובהם כמעט כל שרי ממשלת ישראל (11 במספר). הבולטים שבהם היו גולדה ואשכול.
לצד שלט הברכה לנבחרת ברית המועצות, באצטדיון נתלתה הסיסמה: "תרבות הגוף - ערובה לבריאות העם". כאילו שידרנו לרוסיה: "ארצך היא מולדתי השנייה, אלוהייך האידיאולוגיים, אלוהינו". את שער הניצחון כבש שחקן צעיר בשם נחום סטלמך, בנגיחה מהרמה של קופמן. מאז כונה סטלמך "ראש הזהב".
עזבו את שני הגולים המיותרים שהכניסו הסובייטים. די בכך שהשוער הענק, הנצחי, לב יאשין, נאלץ לאסוף כדור מהרשת. אולי זאת הסיבה שבהמשך אותה שנה איימו הרוסים, באמצעות איגרת בולגנין, להשמיד את מדינת ישראל, אם לא נתקפל תכף ומייד מכל השטח ההוא שצה"ל כבש.
בסוף שנות החמישים החל לעלות האמרגן גיורא גודיק לגדולה. בין האמנים הבינלאומיים שהחלו לנחות בישראל האופנתית באותם ימים היה חצוצרן הג'ז האגדי לואי ארמסטרונג. נתן דונביץ' המנוח, שסיקר עבור "הארץ" את האירועים החשובים באמת, תיאר את ההתנפלות העצומה של הקהל על מסלול הנחיתה בלוד לעבר מטוסו של ארמסטרונג.
לפני שטרמינל 3 הפך לביתם השני של הבומרס ובניהם, לפני שכל העסק נקרא נתב"ג, זה היה פשוט שדה התעופה בלוד. "הקהל סבב את המטוס מכל עבריו", נכתב, וכהרגלו של העיתון, הוא נזף בציבור הישראלי שהקיף את הצוות של לואי ארמסטרונג בסביבת המטוס, כשצעירים רבים מחזיקים סיגריות בוערות באצבעותיהם.
המופע נערך בהיכל התרבות, אבל הקהל לא הבין בדיוק איזו מוזיקה מביא איתו הזמר החצוצרן. היו שטענו שהקהל הישראלי התגלה כפרובינציאלי. "יותר מדי נגינת חצוצרה", כתבו המבקרים. גודיק הוסיף בשנות השישים את הממד הבינלאומי של מחזות זמר מברודווי ומלונדון בשפה עברית בניחוח דיזנגוף. גברתי הנאווה, כנר על הגג, איי לייק מייק. הבומרס, כנערים צעירים, אהבו דווקא את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", החף מיומרנות של מרוצי סוסים וצלצול פעמוני כנסיות. עוד לפני שהם ידעו שהם כאלה, הבומרס היו במפלגה של התרנגולים, שלישיית גשר הירקון, אולי אפילו סימונה מדימונה.
מיתוס הראשוניות
בין עמוס קינן לדן בן אמוץ, גילינו שיש כאלה שמוציאים עליהם חוזה ויש אחרים שמאותרגים
בעוד הדור שבא אחריהם, או שני הדורות שבאו אחריהם, מורכבים מאנשים שהזדקנו לפני שהספיקו אפילו להתבגר, הבומרס נשארו צעירים. גם בגיל 70 גוערים בהם כאילו הם ילדים בני 9 שציירו קשקושי גרפיטי על חדר האוכל או על היכל התרבות. הם קראו את מוספי שישי של העיתונים הגדולים על חוף הים או על המרפסת והלכו לפני זה לקנות גרעינים ובוטנים.
כשהם עצמם החלו לאכלס את מערכות העיתונים, היה להם כבוד לאלה שעשו את העיתונים הללו והיו בעולם התקשורת לפניהם. הם ידעו מי אלו הוותיקים. הם לא היו צריכים לקרוא ברזומה מיהו האיש המוזר שקורא לעצמו אמנון דנקנר, או מיהו אותו דן בן אמוץ.
שלושת אמני השפה שעיצבו את תפיסת הבומרס, את טעמם ואת השפה שלהם, היו מגורשים היום על ידי ארגוני הנשים ולהט"בים במקלות מהדשא: דן בן אמוץ, אורי אבנרי ועמוס קינן. "ילקוט הכזבים", "איך לעשות מה", רשימותיו העיתונאיות ומחזותיו של קינן לימדו את הבומרס מהו הומור, מהי מדורה, ומאיזו זווית משתינים עליה.
כל שלושת המשפיעים היו מזויפים בדרך זו או אחרת. לקח שנים לדור שגדל על ברכיהם עד שגילו שאבנרי ובן אמוץ, שהשקיעו הרבה ביצירת המיתוס הצברי הפלמ"חאי, כלל לא היו צברים; לאחד קראו הלמוט אוסטרמן והוא נולד בגרמניה, לשני קראו במקור מוישה תהילימזוגער, הוא נולד בפולין, והסיפור כבר ידוע מזמן. אבל כשהיינו ילדים הוא לא היה ידוע, כפי שלא היה ידוע שמוישה הילד אסף את השם בן אמוץ מהמדרכה לאחר שנער אחר בשם שמעון (פרס) השליך אותו שם בשאט נפש.
ולגבי עמוס קינן, כל סביבתו הקרובה, שכללה עיתונאים חשובים כמו אבנרי עצמו, ידעה שהוא, יחד עם חבר נוסף, הניח מטען חבלה בפתח דירתו של שר התחבורה פנקס. אבל הם ידעו לשמור על זה בסוד, לא היו הדלפות, וכך התפתח האתוס העיתונאי המקומי, שיש אנשים מאותרגים ויש כאלה שמוציאים עליהם חוזה.
הבומרס, לעומת נביאי ילקוט הכזבים, הם אחרוני הצברים האמיתיים. זו גדולתם וזו נחיתותם. הם לוקים בתופעה שאפיינה גם את דור תש"ח הגדול שמנהיגיו נטלו את ההובלה בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. פרופ' יונתן שפירא קרא לזה חוסר יכולת להאנשת דור הנפילים המהפכני שכונן את המדינה; חוסר יכולת לראות אותם כבני אדם ולהתייחס אליהם שלא כאפופי מיתוס של גדולה ראשונית, גם כאשר התגלו בקלונם ובכישלונם. אולי זה מסביר את יחסם העוין לעמיתם הדורי, בכיר הבומרס, בנימין נתניהו.
בעוד המלומדים, כמו הפרופסורים חנה יבלונקה ואורי בר־יוסף, דנו בבני הדור הזה במסגרת שיחה מעמיקה במרכז למלחמת יום הכיפורים - כדור שהסתער ונע קדימה בגבורה אל עבר ראש הגשר על תעלת סואץ - האירוע של התקופה מבחינת הבומרס הוא דווקא מותו של יו"ר הכנסת ראובן ברקת.
האירוע הטראומתי התרחש כשנה וחצי לפני המלחמה. יום אחד נודע כי עסקן מפא"י זה, שקיבל משום מה את תפקיד יושב ראש הכנסת, נפטר פתאום. מת. זה היה ב־5 באפריל 1972. "מי שחי בירושלים בתחילת שנות השבעים לא ישכח את ראובן ברקת", כתב לימים חנוך מרמרי ב"העין השביעית". אבל זו לא רק ירושלים, חנוך; כל מי שהיה בחיים בארץ ובגבולותיה הרחוקים לא ישכח אותו.
"על פי הפרוטוקול, יו"ר הכנסת הוא בעל התפקיד השלישי במעמדו בהנהגת המדינה ועל כן יש לכבדו בהלוויה ממלכתית. תושבי ירושלים התעוררו אפוא לשלושה ימי אבל". ושוב, לא רק הם. כל בתי העינוגים בארץ, בתי הספר ומוסדות הציבור שבתו ונסגרו. אף אחד מנופלי מלחמת ההתשה לא זכה להרכנת דגלים שכזו.
הרקורד העשיר של ברקת ז"ל מסמל את התקופה: הוא היה מזכ"ל מפא"י, יו"ר הנהלת בית ברל, חבר הוועדה המרכזת ולימים אף יו"ר מחלקת הארגון. משהו בנוסח האִמרה בת האלמוות של הנסיך פיליפ: "אני מכריז בזאת על פתיחת הדבר הזה, מה שזה לא יהיה". האבל הלאומי הארוך הטיל מועקת כלום ושיממון, צל על חיינו, ממש כמו חודשי הסגר במגיפת הקורונה. יהי זכרו ברוך. נותרו עוד אנשים שזוכרים אותך, ראובן.
לא מתייחסים לגרטה
בני דור האיקס חסרי הזהות נלחמים במחבטי זבובים נגד מנהיג הבומרס המצויד בקלצ'ניקוב
כדי להבין את ההבדל הבין־דורי, אפילו משה דיין, כיליד הארץ, גילם בתוכו יחס של התבטלות כלפי "הוותיקים" - בראש ובראשונה כלפי גולדה, אבל גם לעבר לוי אשכול. העובדה היא, שבשונה מראשי סיעות קטנות בני דור האיקס, דיין לא התיימר להיות ראש ממשלה וכנראה גם לא רצה. בוודאי לא הכריז על כך. אורי אבנרי אמר לי פעם: הם היו דור של מספרי שתיים. מסורסים. אף פעם לא העזו להושיט יד אל הכתר. כוונתו היתה למנהיגים רציניים בדמותם של דיין ויגאל אלון.
זה כמו ההבדל בין רפי לוי לערן זהבי. זהבי עוד לא כבש את הגול ההיסטורי. רפי לוי, שהלך לא מכבר לעולמו בגיל 83, כמעט בלי התייחסות, עשה את זה. לא היו לו הרבה שנים בנבחרת, אבל הבומרס נוצרים את זכרו. הוא לפחות כבש שני גולים, אחד מהם שער ניצחון היסטורי, משמעותי, במשחק חוץ של הנבחרת בבלגרד ב־1960, כן - לפני 61 שנים, ב־10 באפריל, יום לפני ליל הסדר באותה שנה. כמעט עלינו לטורניר האולימפי ברומא. דגש על "כמעט".
הבומרס, באיזשהו מקום, הביאו את המדינה לפסגות שהרצל לא חלם עליהן. אני מדבר על תחומי התרבות, האמנות, הכלכלה, אולי פחות בתחום הביטחון. אבל מתקשים לשמור על המורשת. בשנות השמונים הם הקימו עיתון בית, "חדשות", אבל לאן הובילה העיתונות החדשה הזאת? ההבדל בין הבומרס ליורשיהם הוא ההבדל בין דויד גרוסמן לאשכול נבו. בלי לפגוע, ועם כל חילוקי הדעות, הנציג הישראלי... הוא שלנו! גרוסמן.
ההמשך מלבב פחות, ואולי קשור לשקיעתו של הדבר הזה, מה שזה לא יהיה. הבומרס מגישים לבאים אחריהם כלכלה עם הרבה יותר הצעות עבודה ואפשרויות עבודה ממה שהוצע להם בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. אז מאשימים את הבומרס, כמו גרטה טונברג הנערה השבדית, שהם החריבו את כדור הארץ, שהם אשמים בגאות והשפל; בגרסה מסוימת הארכיטיפ של הבומר הוא "ביג לבובסקי", שמעדיף את הקרידנס קליר ווטר רווייבל ושולל את "הנשרים" - עד שנתקע בעץ.
רעיו של לבובסקי שהלכו לאקדמיה הפכו את האוניברסיטאות לשיבוטים של אוניברסיטת לומומבה במוסקבה. אבל בזכות כלכלת ההיי־טק והיזמות החופשית שלהם יש למשוחררי צה"ל, לצעירים בעשור הראשון שלהם אחרי הצבא, הרבה יותר היצע. זה לא נראה ככה כי מתלוננים על מחירי הדיור. אבל אנחנו יודעים שכאשר הבומרס עצמם כיבסו את המדים, רבים מהם ירדו מהארץ ולא שבו. זו היתה הכלכלה ההסתדרותית שאחרי מלחמת 73'. הבומרס מותקפים כי מרגישים בנוכחות שלהם. בני דור האיקס חסרי הזהות נלחמים במחבטי זבובים נגד מנהיג הבומרס המצויד בקלצ'ניקוב.
אם לוקחים את נתניהו, טראמפ וקלינטון כמאפיינים, אלה אנשים חזקים שמסוגלים לספוג כמו "המתאגרף" של סיימון וגרפונקל. לפני שמונה שנים תואר נפתלי בנט ב"ניו יורקר" כמי ששולף סמארטפון כדי לצטט משהו יפה מפיו של טדי רוזוולט: "לא המבקר נחשב. לא זה שמצביע על האיש החזק כשהוא מועד, או היכן איש־המעשה יכול היה לעשות טוב יותר. האשראי שייך לאיש שבאמת ניצב בזירה, זה שפניו מוכתמות באבק, זיעה ודם". האסון הגדול ביותר שיכול לקרות ליורשי הבומרס בפוליטיקה זה שהסמארטפון שלהם ייפול לאסלה.