ההתמודדות של אלמנות צה"ל: "הפצע לא מגליד"

"הפצע לא מגליד", אומרת חיה וישניה-ורניק בכנות, עוצרת את דמעותיה. "בשנה שעברה, בפעם הראשונה מזה 64 שנים לא הייתי באזכרה של דוד. ביום הזיכרון בשעה שמונה בערב הייתי לבד בבית כי אף אחד לא נכנס בגלל הקורונה. פתחתי את התריס ושם ראיתי את כל הילדים והנכדים שלי. הם עמדו דום. זה היה כל כך מרגש. אני עמדתי במרפסת, הם למטה, ואני בכיתי בכי תמרורים. אסור לעולם לשכוח". חיה (82) שכלה את בעלה, דוד במהלך מבצע קדש, שבוע בלבד לפני הולדת בתו הבכורה, שנקראה על שמו. 

חיה נולדה ב-1936 בפולין, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשפרצה המלחמה, נמלטו איתה הוריה לסיביר שבברית המועצות. "היה שם מאוד קשה, אני זוכרת שהיה קור אימים". אחרי תקופה בסיביר הקפואה המשיכו לאוזביסטן הלוהטת. "חיינו שם כמו הומלסים – בלי חשמל ובלי שירותים. זה היה נורא. אימא שלי עבדה בבית חולים, הוציאה מתים, והייתי מגיעה סתם לבית החולים כדי להיות איתה". 

לאחר המלחמה חזרו בני המשפחה לפולין ולאחר תלאות נוספות עלו לארץ ב-1949, לבית עולים ומשם לשכונת יד אליעזר בנס ציונה. "לא הייתה לי ילדות בכלל. הגענו לארץ כשהייתי בת 12 וחצי. הייתי תלמידה טובה אבל לבית הספר התיכון לא הגעתי והתחלתי לעבוד – עבדנו יחד, כל החברות, באריזת תפוזים שהיו נשלחים לחו"ל. אבא שלי היה עובד בבנייה, בבלוקים, עבודה קשה מאוד. לאימא הייתה מחלת לב כתוצאה מהתלאות שעברנו בשואה". 

ב-1953, כשהיא בת 19 בלבד, הכירה את דוד, בחור בלגי בן 27. "הוא היה האהבה הראשונה שלי". הדייט הראשון שלהם היה בבסיס צריפין הסמוך, שבו שימש כאחראי חימוש. "זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לצאת עם מישהו אז ביקשתי מההורים רשות. ההורים שלי היו מרוצים – הוא היה מקסים, חינוך אירופי, חתיך. הייתה אהבה מאוד גדולה בינינו. יצאנו לבלות ולרקוד". 

שנתיים מאוחר יותר התחתנו השניים באולם קולנוע ועברו להתגורר עם אימו של דוד, ואחרי שלושה חודשים נכנסה חיה להיריון. "ב-1 בנובמבר 1956, בדיוק שנה לאחר שהתחתנו, פרצה מלחמת סיני. דוד, שהיה בצבא, אמר שהוא לא יהיה במלחמה אלא בעורף. הוא לא רצה להדאיג אותנו". 

דוד, שהיה מפקד של מה שמכונה היום חולייה טכנית, שמתקנת טנקים ונגמ"שים, יצא לאזור כונתילה, בסמוך לאילת, יחד עם חבריו. הוא לא הודיע על הגעתם לאזור, והלוחמים שהיו במקום חשבו שמדובר בחיילי אויב וירו לעברם. "חייל אחד נכנס להלם והתמוטט, הוריד את הגופייה כאילו הוא נכנע. בעלי רץ אחריו וקיבל צרור יריות לחזה. בעלי איבד הרבה דם וביקש שלא יגידו לי כי הייתי לקראת לידה. הוא נקבר עם כולם באילת".

"כשבא קצין העיר אפילו לא בכיתי, הייתי בטוחה שיש פה טעות. הכנסתי לעצמי לראש שאולי הוא בשבי או בבית חולים במצב של שכחה". 11 ימים לאחר נפילתו בקרב ילדה חיה את בתה בבית החולים קפלן ברחובות. "אף אחד לא בא לבקר אותי, רק ההורים. שיחקתי אותה חזקה, פחדתי שירחמו עליי בגלל האובדן. אף אחד בסביבתי לא ידע את המצב שלי כששכבתי בחדר. שאלו אותי בחדר לידה איפה בעלך, סיפרתי להם וכולם פרצו בבכי, אני הייתי חזקה ואמרתי שלא צריך לבכות". בינואר 1958, שנתיים לאחר נפילתו, הובא דוד וישניה למנוחת עולמים בבית העלמין הר הרצל בירושלים. שמה של בתו – דוידה, או דידי בקיצור, לזכרו. 

הפציעה שהרגה אחרי עשרות שנים

ניכר היה שיהודית ויסמן מתרגשת כשנכנסנו מבעד לדלת דירתה בקומה הרביעית בבניין בגבעתיים שבו היא מתגוררת מאז תחילת שנות ה-70. בכל זאת, אורחים הם מצרך נדיר במיוחד בימי הקורונה, בטח כשאת בת 86 ומקפידה על הנחיות הקורונה קלה וחמורה. "תאכלו משהו, זה עוגות הבית, כשר כשר", היא חייכה למראה הכיפה על ראשי. כאם לשתי בנות, סבתא לשבעה וסבתא רבא ל-16 נינים ("ה-17 בדרך") אין ספק שהיא מתגעגעת לבית מלא בבני משפחה, ואנחנו, במרחק חברתי מתאים, מספקים לרגע תחליף מספק למחצה. "שמעון כל כך היה נהנה כשהילדות היו מגיעות לביקור", פניה מכוסות המסכה מתעננות לרגע. גם 19 שנה לאחר פטירתו כתוצאה מסיבוכים מפציעתו בקרב היא עדיין מתגעגעת בכל יום. 

"נולדתי ב-1934 ברומניה, בעיר סיביו שבטרנסלבניה", היא פותחת. בני משפחתה היו אמידים ביותר, ואביה החזיק תחנת קמח שבו 500 עובדים. "גדלתי בבית של סבי וסבתי, הבית שבו גם אימי גדלה. הייתה לנו משרתת שטיפלה בי והכניסה לי כל ביס לפה". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו בני המשפחה לשמוע על הזוועות, אך התקשו להאמין למידע. יחד עם זאת, החליט הסב, יצחק, שהיה בעל אדמות רבות, למכור את השטחים שבבעלותו לאיכר, ואת הכסף העביר לשליח מישראל. "אף אחד מאיתנו לא יודע עד היום למי הגיע הכסף". זמן קצר לאחר מכן הסב נפטר. כל ילדיו ורעייתו נלקחו לאחר מכן למחנות ההשמדה, רק אחד חזר. 

למרבה מזלה של יהודית ובני משפחתה, מי שכבש לבסוף את האזור שבו הם גרו היו הרוסים ולא הנאצים. "הם נכנסו באמצע הלילה ולקחו לנו את הבית. שכרנו בית הרבה יותר קטן, יחד עם אח של אימא שלי והמשפחה שלו. היו סנקציות גזעניות נגד יהודים בכל מקום, אך לעומת מקומות אחרים באירופה הן לא היו כל כך קשות משום שהם כבר התעייפו מהמלחמה נגד הגרמנים". לאחר המלחמה, ב-1950, עלתה עם הוריה לישראל ושנה מאוחר יותר, ב-1951 הכירה את שמעון, שלו הייתה נשואה 48 שנה. "אימא שלו ראתה אותי במסיבת בר מצווה של קרוב משפחה ואמרה לשמעון שהיא רוצה שהוא יכיר אותי. כמה ימים מאוחר יותר הוא הגיע על אופניים והציג אותי. הוא היה מאוד עקבי, מאוד חיזר אחרי, למרות שהיו עוד אחרים שלא ויתרו בקלות". 

שמעון, שהיה אז בן 21, היה חרף גילו הצעיר למוד קרבות. הוא נולד בבודפשט ואת שנות נערותו הוא שרד במחנה הריכוז ברגן-בלזן, משם חולץ ברכבת קסטנר ומשם עלה לארץ ישראל. עם פתיחת מלחמת העצמאות היה בן 17.5 אך אמר שהוא בן 18 כדי שיוכל להתגייס. וכך מצא את עצמו בשיירה הראשונה לירושלים הנצורה. "כשהגיעו לבאב אל וואד נפתחה לעברם אש תופת. רוב הלוחמים בשיירה נהרגו והוא ניצל, אבל קיבל כדור בבטן". מצבו של שמעון הוגדר קשה מאוד והוא אושפז בבית החולים הדסה הר הצופים. "לא היה אולטרסאונד או בדיקות מתקדמות ורוב מי שנפצע כך לא נשאר בחיים, אבל רופא הצליח להציל את חייו". לאחר המלחמה עבד כאיש סאונד בקול ישראל. מה שהוא לא ידע זה שהפציעה בדיעבד תשפיע על כל חייו ותגרום לבסוף למותו. 

שנתיים אחרי שנפגשו, ב-1953, התחתנו יהודית ושמעון. הוא בן 23, היא בת 19 בלבד. "כשאמרנו להורים שאנחנו מתחתנים, הם קיבלו שוק. הם נתנו את הסכמתם רק בתנאי שנשאר לגור איתם. שמעון הסכים רק בתנאי שיתקינו לנו דלת בחדר". אחרי חתונה בהשתתפות "כל המי ומי מ'קול ישראל'" החלו השניים את חייהם המשותפים, ובמקביל המשיך שמעון לקדם את הקריירה שלו כאיש סאונד. "הוא ועוד חבר עשו את האקוסטיקה בבית לסין. הייתה לו שמיעה אבסלוטית והיינו הולכים להמון הצגות כי כולם רצו לשמוע את דעתו על הסאונד". יהודית עבדה כאחות וגידלה יחד עם שמעון "שהיה אבא נפלא" את שתי הילדות שלהם. בהמשך, אחרי לימודים בגרמניה, פתח שמעון עם שותפים אולפן טלוויזיה בתל אביב. לאחר מלחמת יום כיפור הוא החל לעבוד בטלוויזיה הלימודית. יהודית פתחה חנות בשם "סמדר" בתחום מוצרי הניקיון ברחוב כצנלסון, הרחוב הראשי של גבעתיים. "עד היום כולם זוכרים אותי, למרות שעברו כבר 14 שנה מאז שסגרתי את החנות".

אך אז, בשיא הצלחתם, הם ספגו את המכה הראשונה. שמעון לקה בהתקף לב ראשון ב-1985 וכשהגיעו השניים לבית החולים התברר שהפציעה הישנה מבאב אל וואד הייתה קשה בהרבה משדמיינו. "אמרו לנו שהוא איבד מטר וחצי מהמעיים שלו וכליה אחת, מה שגרם ללחץ דם גבוה במיוחד". שמעון הגאה סירב במשך שנים לקבל סיוע ממשרד הביטחון ואף את השילומים מגרמניה דחה בשאת נפש: "הוא היה אחד היחידים ששרדו את ברגן-בלזן ולא קיבלו כסף", אולם כעת התברר כי נכותו הייתה קשה בהרבה משדמיינו. חמש שנים מאוחר יותר, ב-1990, ספג שמעון התקף לב שני שבעקבותיו עבר ניתוח לב פתוח. "נתנו לו עשרה ימים לחיות". 

בעקבות ניתוח שעבר הוא התאושש, אך כתוצאה מטעויות קשות שעשו הרופאים התפתח נמק ברגלו, ובהמשך נאלצו הרופאים לקטוע אותו. שמעון, שניבאו לו עשרה ימים לחיות, חי 11 שנים נוספות, מתמודד עם קשיים לא מעטים בשל מצבו הרפואי, כולל שימוש במחולל חמצן. "הוא אף פעם לא התלונן, תמיד הייתי צריכה לשכנע אותו שהוא צריך להיכנס לבית חולים כי אני כבר לא יכולה לטפל בו בבית". בינואר 2001 נדם ליבו. 

הפציעה האקראית שהרגה את אריך

את הדסה וינרבה בת ה-94 פגשנו בחצר ביתה שבקומה הראשונה, בתקופה שבין הגל השני והשלישי, עוד טרם קבלת החיסונים. היא עומדת מעלינו, בחלון הסלון הגדול שלה, ואנו, שלומי, אני ויובל שני, מתנדב מטעם קרן אימפקט שתיעד את סיפורה, יושבים למטה על כיסאות כתר סביב שולחן עגול. "נכדה שלי כתבה בפייסבוק שיש גזע של עץ באמצע החצר ותוך יומיים הגיעה סגנית ראש העיר עם פועלים וסידרה את הכל. שכן הניח את הדשא הסינטטי", היא מספרת. החצר שאולתרה בתחילת תקופת הקורונה מאפשרת לה להיפגש עם נכדיה בסביבה סטרילית. "אפילו את השיעורים בזום הם מעבירים כאן", היא מחייכת בשמחה. 

כמו יתר האלמנות, גם הדסה היא ניצולת שואה. "נולדתי ב-1926 בברלין", היא משתפת. כשהייתה בת שבע יצא אביה מחנות שאותה ניהל הישר לתוך הפגנה נאצית. "הם עברו עם נאצים וצעקו בגרמנית שהיהודים ימותו. כשהגיע הביתה הוא התעלף וכשהוא קם הוא אמר שאנחנו עוזבים את גרמניה". 

ב-1934, שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, עברו בני המשפחה למילאנו, שם התגוררה אחותו של אביה, אך לאט לאט הפכו העניינים שוב למסוכנים. בתחילה לא התאפשר לאב לעבוד ולאחר מכן החלו האיטלקים לאסוף את היהודים ולהעביר אותם למחנה בדרום איטליה, לא רחוק מוונציה. "התנאים היו טוב, קיבלנו אוכל, נתנו לנו לעשות הצגות ואפילו היה בית ספר". 

ב-1943 כבשו הנאצים את איטליה וזו הייתה האות לבני משפחתה של הדסה להימלט שוב – הפעם להרים בדרום המדינה. "רצינו להגיע כמה שיותר דרומה, לאזור שאותו כבשו האמריקנים, אבל כל הגשרים הופצצו". בני המשפחה – הוריה של הדסה, היא ואחותה, הסתתרו בהרים כשהגיע החורף. "ברחנו בקיץ והיו לנו רק מעט בגדים דקים. היינו הולכים מדלת לדלת לקבץ נדבות. רוב מה שאכלנו באותו החורף היה עשב, שורשים, שגנבנו משדות סמוכים". 

בני המשפחה שרדו את החורף, ואחותה של הדסה אף נישאה לבחור שנמלט ממחנה הריכוז דכאו, וב-1945 עלו לארץ ישראל. "היה כאן קשה מאוד. אימא עבדה בחברת עסיס, רחצה את הקופסאות של הפירות, ואבא ואחותי עבדו בניקיון בתי מלון. אני התגוררתי בקיבוץ מרחביה". עם קום המדינה התגייסה הדסה כמקפלת מצנחים וכמדריכה בתחום, אך אז התרחש אירוע שכמעט נגמר במותה. "היינו במטווח ומישהו הושיט לי אקדח דרוך. נפצעתי מכדור שנפלט ונשבר לי עצם הבריח". אחרי תלאות לא מעטות הגיעה לבית החולים ואושפזה למשך חודש, בסיומו ביקשה להשתחרר. 

לאחר השחרור עבדה אצל משפחה של חרשים-אילמים יחד עם פועל בשם פנחס שהתגייס בחזרה לצבא הקבע והתעקש שוב ושוב בשיחה עמה: "את חייבת להכיר את המפקד שלי, אריך". הדסה, שהייתה אז בת 27, סירבה במשך זמן ארוך במיוחד. "אמרתי לו שיעזוב אותי. רציתי לחיות, לרקוד, לא להתחתן. זה לא עניין אותי". רק לאחר שנתיים הסכימה להיפגש עם אריך, ואז האהבה פרחה בין השניים. 

השניים התחתנו אחרי שנה, ומיד לאחר מכן נכנסה הדסה להיריון, שהתברר כהיריון בסיכון "בגלל השואה הרחם שלי לא הייתה חזקה מספיק", ואז נולד בנה הבכור, יוחנן. הדסה לא עבדה ואריך פרנס את המשפחה כאיש צבא קבע, עובד בתחום מכונות הכתיבה במחנה תל השומר. עשור מאוחר יותר נולדה גם שירי לאחר היריון בסיכון גבוה, "שכבתי במשך תשעה חודשים". 

"יום אחד, ב-1973, היה יום ספורט בבסיס", הדסה עוצרת לרגע, נזכרת בטרגדיה שפקדה אותה. "אריך היה ספורטאי לא קטן ושיחק כדורעף. הוא רץ קדימה כדי להציל חייל מנפילה וקרס בעצמו. הוא פונה לבית החולים עם ירך מרוסקת". במשך שנתיים לא הצליח אריך להתאושש מהניתוח ונותר בבית, יוצא מדי מספר חודשים לבית החולים כדי לבצע ניתוח". 

חלק מהבעיה, מודה הדסה, הייתה בכך שאריך סירב לשמוע לעצות הרופאים האזרחיים אלא רק לאלו הצבאיים, שהיו אז ברמה פחותה. "הצבא היה בשבילו יותר מאלוהים – קודם הצבא, אחר כך המשפחה ויתר הדברים. הוא לא היה נותן לי לקרוא לרופא פרטי כשהרגיש לא טוב, רק לצבא".

החורף של שנת 1975 היה קשה ביותר "חורף שלא היה 100 שנה", כהגדרת הדסה. ערב אחד החליט אריך, שסבל משיעול קשה במיוחד, לצאת לסניף ויצו הסמוך, שאותו הקימה רעייתו. "כמה שעות מאוחר יותר לא הייתי שקטה ואמרתי שאני יורדת לראות מה קורה עם אבא. מצאתי אותו יושב על המדרכה ולא מצליח לנשום". 

הדסה ההמומה מיהרה להזעיק אמבולנס של מד"א, אך זה התעכב והתעכב. רק שלושת רבעי שעה מאוחר יותר הגיע האמבולנס והבהיל את אריך לבית החולים. "אמרתי שאולי יש לו התקף לב". במשך כשעה המתינה הדסה באי וודאות בחדר ההמתנה, ואז יצאו הרופאים ובפיהם הבשורה המרה. אריך הלך לעולמו. במהלך השבעה הגיעה להדסה אחותה ובידיה עיתון גרמני שחשף מה התרחש – "בעיתון היה כתוב שהם לא נותנים יותר את התרופה הזו כי זה הביא להרבה אנשים מוות". 

"קשה לי מאוד עד היום כי הכל מזכיר אותו"

עשרות שנים עברו מאז האירועים הקשים שהובילו לנפילת ופטירת בעליהן. חרף הקשיים בתחילת הדרך, התאוששו הנשים החזקות, חלקן התחתנו מחדש, ואחרות התמקדו בגידול ילדיהן ובהשתקמות. אבל למרות הזמן שעבר, האהבה עדיין ישנה, הכאבים עודם קיימים. 

"הייתי כל כך צעירה כשדוד נפל. לא האמנתי שזה קרה. אני זוכרת שהייתי הולכת לטייל עם הילדה וכשהייתי רואה רכבים צבאיים הייתי בטוחה שהוא יבוא", מספרת חיה. שלוש שנים לאחר נפילתו של בעלה היא נישאה לאחד מחבריו הטובים, משה, והשניים הביאו יחד שלושה בנים – עידו, רביב ואריק, אך לפני 35 שנה הוא נפטר ממחלת הסרטן. חרף האתגרים הרבים חיה מסרבת להרים ידיים. "יש לי עבר מאוד קשה אבל אני אופטימית. גידלתי משפחה גדולה – עשרה נכדים ותשעה נינים, מה אני יכולה לבקש יותר מזה?". יחד היא אומרת שהיא לא שוכחת לרגע את אהבתה הראשונה ומודה כי התאפקה שלא לבכות במהלך השיחה איתנו. "התאפקתי לא לבכות, אוי ואבוי אם לא הייתי רוצה לבכות, גם אחרי כל כך הרבה שנים. האהבה בינינו הייתה כל כך גדולה.

"קשה לי מאוד עד היום, כי הכל מזכיר אותו", אומרת יהודית ומנגבת דמעה. "רק השבוע הנכדה הצעירה ביותר שלי, בת 24, סיפרה שהבן שלה, בן 3, סיפר שהוא רוצה לטוס באווירון עם סבא שמעון. הוא כמובן לא הכיר את שמעון, אבל הוא שמע סיפורים עליו ורוצה גם. אין יום שאני לא מתגעגעת אליו, אבל מנחם ומשמח לדעת שכל הנכדים והנינים, גם אלו שלא הכירו אותו, מדברים ומספרים עליו כל הזמן". 

גם הכעס על צה"ל ומשרד הביטחון שכך במהלך השנים. "אני לא כועסת", מבהירה הדסה. "בעלי אהב את הצבא, זה היה בשבילו האלוהים. הכעס היחיד שלי הוא על כך שכמה ימים לפני שהוא נפטר הבאתי לכאן פרופסור שיבדוק אותו והוא סירב להיבדק, ברח מהדלת האחורית, כי הוא האמין רק לצבא. הוא היה אדם נפלא, אבל נורא עקשן".

תקופת הקורונה הייתה מאתגרת במיוחד עבור ארבעת האלמנות, לצד עשרות אלפי המשפחות השכולות ברחבי הארץ, זאת מכיוון שבשל הקורונה אסרו עליהם להגיע לבתי העלמין ביום הזיכרון ובחלק מהאזכרות הפרטיות. לכך צריך להוסיף את העובדה שמדובר בקשישות שעלולות היו לסכן את חייהן אם ייצאו החוצה. "לא הלכתי ביום הזיכרון האחרוןלקבר. התפללתי לאלוהים, וביקשתי שרק אוכל לצאת לבית העלמין קרית שאול, למקום שבו קבור אריך", מספרת הדסה. גם חיה מספרת דברים דומים: "לא יכולנו לנסוע אבל אין מה לעשות. לא כעסתי. זה מה יש וצריך לשמור על הכללים. בכל אופן הוא תמיד בלב שלי".

תרשום תרשום

אנו שומעים לא מעט על הנופלים במערכות ישראל. כל אחד שמדליק את הרדיו או את הטלוויזיה ביום הזיכרון או בערב יום כיפור מקבל סיפור אחר סיפור, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. השנה, בשל מגפת הקורונה, הסיפורים והאירועים הווירטואליים הפכו אפילו יותר חשובים.

"את מה שאני זוכר מזה אני רושם, תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק. זונות על הגדר, אצלי בגוף רק שד בוער, הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב. תרשום תרשום, רושם רושם", שר שלמה ארצי בשירו "חום יולי אוגוסט" שהפך כבר לפני שנים רבות לפני זוועת המלחמה ולאחד משירי הקרבות המכוננים והלא מתפשרים. וזו בדיוק הסיבה שבחרו בארגון אלמנות ויתומי צה"ל את השם "תרשום תרשום" לפרויקט החדש והמרגש שמפגיש בין סטודנטיות וסטודנטים בגילאי ה-20 המוקדמים, רובם מקבלי מלגות אימפקט של ארגון FIDF (ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה) וקרן הישג, בעיקר לוחמים ותומכי לחימה לשעבר, לבין אלמנות צה"ל, כולן בגיל 80 ומעלה, אחדות מהן נושקות לגיל 100. 

בפעם הראשונה, אולי אי פעם בסדר הגודל הזה, התרכזו בארגון באופן אבסלוטי בנשים האמיצות ששכלו את בעליהן בקרבות הקשים שעיצבו את דמותה של מדינת ישראל, מתמודדות עם קושי עצום, עם ילדים בני יומם, מרימות את הראש וממשיכות הלאה. לרגע שמו בצד את חללי צה"ל והתרכזו בנשים שנותרו בעורף אז ובשנה האחרונה התמודדו עם הבדידות. 

"מדובר בפרויקט שעלה בארגון בדומה לתהליך איסוף העדויות מטעם 'יד ושם' לגבי ניצולים. החלטתנו להפעיל סטודנטים שעסקו בתחומים אחרים, אצלנו ובארגונים וגופים שונים, ולשדך אותם לאלמנות – שיארחו להן חברה וישמעו את הסיפורים שלהן", מספר שלומי נחומסון, מנהל מחלקת נוער וצעירים בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שיזם את הפרויקט. "משבר הקורונה יצר מצב שבו שגרת האוכלוסייה המבוגרת שלנו השתנתה – הם נכנסו לסיכון גבוה, גם בריאותי וגם נפשי כי החרדות והדיכאון הרימו ראש. היינו חייבים לעשות חשיבה מחדש ולראות איך אפשר לעזור לאוכלוסייה הזו, שחווה קושי משמעותי. לרפא או לחסן מקורונה אנחנו לא יכולים, אבל לסייע בסיכון הנפשי אנחנו יכולים, וחייבים להתייחס אליו". 

"זו הייתה חוויה מדהימה", אמרה נוי דיין, סטודנטית בתחום הנדסת התעשייה והניהול באוניברסיטת בן גוריון, שתיעדה את סיפורה של יהודית. את ההתנדבות שלה, במסגרת מלגת אימפקט היא ביצעה במחלקה האונקולוגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע, אך בשל הקורונה נאלצה להפסיק להגיע, וכך הגיעה לפרויקט של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "לא ידעתי איך אצליח לנהל שיחה מאפס אם אדם שלא הכרתי, אבל גיליתי אישה מדהימה. יהודית היא אישה חזקה. זה לא פשוט לעבור את הקורונה לבד ולכן שמחתי לסייע לה, למרות שיש לה משפחה מאוד חזקה".

יובל שני ביצע את שירותו הצבאי כמפקד צוות בסיירת צנחנים ולאחר מכן למד חינוך במכללת סמינר הקיבוצים. כמלגאי של ארגון אימפקט ראיין את הדסה, בתחילה בזום ולאחר מכן גם באופן פרונטלי. "התחושה היא להיפגש עם פיסת היסטוריה יהודית-ישראלית שכמעט ולא שומעים היום. לגלות אופטימיות, שמחת חיים והסתפקות במועט. אלו סיסמאות שנשחקו וגיליתי אותן בצורה כל כך עוצמתית וברורה אצל הדסה. היא אישה בלתי רגילה ומעוררת השראה".

הקורונה הפכה את הנשים החזקות הללו למבודדות ואתגרה אותן בכל כך הרבה דרכים. בגיל מבוגר הן כבר לא מפחדות מהמוות, אלא מישירות אליו מבט באומץ, בדיוק כמו שהתנהלו כל חייהן. "אני לא מפחדת למות, אלא איך למות. בכל ערב אני מתפללת לאלוהים, מבקשת דבר ראשון שהילדים יהיו בריאים, ובסוף אני אומרת לו 'סליחה שאני נודניקית אבל תן לי להירדם, שלא יכאב לי", מציגה הדסה אמת קשה לעיכול, ממרום גילה, לצד זווית אופטימית ביותר דווקא בתקופה שבה אסור לה לצאת החוצה מחשש לבריאותה.

מה היית רוצה שייצא מהכתבה הזו?

"שאנשים יבינו שלא הכל מבריק, לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים למטה. אני אופטימית. אם לא הייתי אופטימית היה רע מאוד. אני מאושרת ומתפללת לאלוהים, מבקשת שייתן לי להיות עוד קצת פה כי באמת טוב לי פה. אפשר לקחת מהחיים דברים רעים וטובים, אבל לא תמיד מכירים את הטוב, אלא רק לאחר שהיה רע. קשה לכם? סימן שאתם יודעים כמה טובים החיים. בכיתם שאתם לא יכולים לצאת? אז מה, אין מה לבכות. נפלא כאן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו