"ראינו חדשות ופתאום דפיקות בדלת, הסתובבתי לאשתי ואמרתי לה 'הילד איננו'"

"אני לא מסוגל לפתוח את הצ'ימידן, פשוט לא מסוגל. יצא לי להיכנס באמצע הלילה, לעמוד מעל ולנסות לפתוח, אבל אני לא יכול", כך מספר משה שרעבי, אביו של סמל יוני שרעבי ז"ל מפתח תקווה, לוחם שריון שנפל במלחמת לבנון השנייה, בעודו מצביע על צ'ימידן צבאי ישן.

ימים ספורים לפני יום הזיכרון הגעתי לבית משפחת שרעבי בפתח תקווה כחלק מפרויקט "למלא את החלל". כלוחם בפלוגה שבה נפל יוני הכרתי את סיפורו היטב. הייתי במרחק כמה עשרות מטרים כשיוני נהרג, בטנק של הרופא. שמענו את ה'בום' והקריאות בקשר: "קודקוד, יש לנו 'הרדוף' (הרוג)". המפקד סירב להאמין: "אתה מתכוון 'פרח' (פצוע)". והתשובה הקשה: "לא קודקוד, הרדוף". זכיתי ללוות את יוני בדרכו אל המסוק. נוהג בחשכת הלילה, וגם הלב חשוך. ארבעה אנשי צוות ובהם גופת החבר שנהרג.

אך גם 15 שנה לאחר המלחמה דבר לא הכין אותי למכה הרגשית. לפני כמה שנים עברו הוריו, משה וירדנה, מדירה אחרת בבניין לדירה הנוכחית, והחליטו להעתיק את חדרו. המצעים שלו, שלא כובסו, נמצאים על המיטה, על הכיסא מגבת שהותיר לפני יציאתו בפעם האחרונה, ובצד החדר צ'ימידן ותיק שעליו כיתוב "יוני שרעבי, ב' הקרנפים" סגורים ומסוגרים מאותו היום שבו לא שב.

בשיחה האחרונה שניהלה עימו ירדנה פנים אל פנים, פחות מ-12 שעות לפני שיצא לגבול הצפון, שאל אותה יוני איך תתמודד אם יקרה לו משהו. "'תשמע', אמרתי לו, 'אם אני אקבל טלפון ויגידו לי שהיית במועדון ודקרו אותך או שנסעת שתוי ונכנסת בעץ, אחפש מגדל לקפוץ. אבל אם זה בצבא מה אני יכולה לעשות. הכל משמיים'. הוא חיבק ונישק אותי ואמר לי לצאת מהחדר". בבוקר למחרת הוא כבר נכנס ללבנון, אך לאמו ולאביו לא אמר זאת.

שלושה שבועות אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה נכנס גדוד 46, שבו היה יוני, ללחימה בגזרה המזרחית של דרום לבנון. ביום תשעה באב (3 באוגוסט 2006) שהה הגדוד במגנן יום באזור העיירה א־טייבה. יוני, תותחן טנק, שהיה בצריח, הספיק לומר לחברו לצוות מאיר סבן להנמיך צללית ואז פגע בו טיל נ"ט. הוא נהרג במקום. בן 20 היה בנופלו.

"אני לא ידעתי שהוא בלבנון", מספרת ירדנה, "הייתה לי תחושה קשה לקראת סוף הצום. בדרך כלל אני לא צמה בתשעה באב, אבל בצום ההוא החלטתי לצום. זה משהו שלא נתפס. רק כשדפקו בדרך ונכנסו ואמרו מה שאמרו - הכל חזר למקומו. עד היום אני מרגישה את החיבוק והנשיקה של יוני כשאמרתי לו שהוא שייך לצבא".

"לא שמעתי ממנו כלום. הייתי בבית, ראינו חדשות בעשר ופתאום דפיקות בדלת", משחזר משה, שהקפיד לעטות דגל ישראל לאורך כל הריאיון, כשקולו רועד. "הרגליים שלי כאילו התפרקו, לא הצלחתי לקום. ידעתי שזו הבשורה. יוני נפל. הגעתי איכשהו לדלת, הסתכלתי בחריץ וראיתי את החיילים. הסתובבתי לירדנה ואמרתי לה 'הילד הלך'". חרף הקושי הגדול מבהיר משה כי הוא אוהב את ישראל יותר מתמיד. "אני גאה במדינה שלנו, בצבא שלנו, וגאה שהוא נפל בקרב ולא על שטות כמו שלא עלינו מאבדים חיים סתם. הצעירים היום לא יודעים להעריך מה יש להם, איזו מדינה נהדרת יש לנו. החיילים הם אלו שמחזיקים אותי, לא יודע איפה הייתי בלעדיהם היום".

בעוד משה וירדנה מספרים את סיפורם, יושב ביניהם סא"ל נעמן הלר ומחזק אותם. הלר שירת בטירונות יחד עם יוני שרעבי, ובשנתיים האחרונות הוא משמש מפקד גדוד 46, הגדוד שבו לחם יוני. "היינו יחד, יוני ואני, בטירונות בנבי מוסא והיום אני סוגר מעגל כמפקד הגדוד", מספר סא"ל הלר, "אנחנו מחנכים את החיילים לאורו של יוני, לאור כל הדברים שאפיינו אותו. בפלוגה מכירים את משה וירדנה".

החדר של יוני אמנם מלא בציוד שלו, אך הוא אינו משמש רק חדר זיכרון. "הנכדים עובדים מול המחשב. זה חדר חי", מבהירה ירדנה.