דביר של הצבא ודביר של הבית היו שני אנשים שונים. הוא היה מלא רוח שטות בבית, ובדיוק להפך בצבא - כריזמטי, רציני, מוביל ובוגר", נזכר אל"מ אודי צור, מפקד חטיבה 7. הוא והוריו של סגן דביר לניר ז"ל, דורון ואסתי, עומדים יחד על מצפור "יד לדביר" בגן הלאומי כוכב הירדן.
לפני 24 שנה נפל דביר בדרכו ללבנון באסון המסוקים, 4 בפברואר 1997. השניים, דביר ואודי, גדלו יחד במושב מולדת שבגליל התחתון. דביר היה בוגר מאודי בשנה. את כוכב הירדן הם הכירו היטב, ולשם היו מגיעים עם כל החבר'ה ויושבים על פק"ל קפה.
כחלק מהקורס יצא דביר ללבנון, כדי להתנסות בלחימה ברצועת הביטחון. כמה שבועות יצא אליה שוב על אחד המסוקים שהתנגשו זה בזה מעל מושב שאר ישוב. "התרסקנו כשהוא נהרג", מעידה אמו, "הרגשתי בגופי את המוות שלו. התארחנו באותו ערב אצל חברים, ופתאום הייתה לי בחילה נוראית. חזרתי הבית, הדלקתי את הטלוויזיה וכשראיתי מה קרה התחלתי לבכות כי ידעתי שדביר נהרג. אמרו לי שאי אפשר לדעת, אבל אמרתי שאמא יודעת".
24 שנה עברו מאז נפילתו של דביר, והחברים מהבית ומהצבא נשארו מחוברים למשפחת לניר בקשר איתן. "הכאב לא נעלם", אומר דורון, "זה כאילו צל יושב לך על העורף, פעם כהה יותר ופעם פחות, אבל זה לא עובר. ביום הזיכרון אנחנו מרגישים שאנחנו מוקפים מכל עבר, משפחה נפלאה שמחבקת אותנו".
אודי מעיד שאסתי היא זו שדחפה אותו להיות קצין, ימים ספורים לאחר בנה. "הוא היה חייב להיות קצין, דביר רצה שיהיה קצין", היא מחייכת בגעגוע, ואילו הוא משתעשע בנדמה לי: "יש לי הרבה מחשבות מי היה מח"ט 7 אם לא היה האסון. דביר היה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, אבל לא הייתי מתפלא אם היום הוא היה איש עסקים מצליח או אפילו חקלאי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו