הסבא והסבתא ניצלו בשואה, הנכדים קצינים בצה"ל

״מסבתא למדתי להכיר את הטוב במובן הכי פשוט של המילה, לדעת להסתפק במה שיש ולהודות על הדברים היפים שיש בחיים. יש לנו זכות לחיות במדינת ישראל, דבר שסבתא שלי לא יכלה לחלום ועל כך אני מודה. הסיבה שאני בצבא הוא בעיקר בשביל להגיד- הנה סבתא, ניצחנו.״ אומר רס״ן נ׳ מאגף המודיעין, נכד לשורדת השואה שרה פישמן, שהדליקה אמש (רביעי) משואה ביד ושם.

שרה פישמן (95) נולדה ב-1927 בעיר נרצניצה שבצ'כוסלובקיה למשפחה בת 10 נפשות. באפריל 1944 גבר המתח והוקמו גטאות באזור, ולכן שלח אביהן, גדליה דוד, את שרה ושתי אחיותיה הגדולות הינדה ורבקה לבני משפחה בבודפשט הונגריה אך הן לא הגיעו ליעדן. לאחר נסיעה קצרה הן הורדו מהרכבת, ולאחר שתי תחנות בגטאות בדרך הגיעו לאושוויץ. אחד האסירים השליך לעברן אבן לאחר הסלקציה שעליו היה כרוך פתק שבו נכתב שהעשן שהן רואות מהרובה הוא ההורים שלהן, אך שרה ואחיותיה חשבו שמדובר במשוגעים.

באושוויץ עבדה שרה בניקוי המקלחות ובפינוי חפצי הערך שאולצו היהודים להותיר אחריהם לפני שנכנסו לתאי הגזים. בשלב מסויים הינדה, אחותה, חלתה ואושפזה בצריף החולים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותה. לאחר זמן מה היא הופרדה מאחיותיה, רבקה ופנינה, שאותה פגשה באושוויץ, ונשלחה ברכבת לעבודות כפייה מחוץ למחנה. היא הייתה מחטטת בפחים כדי לחפש אוכל, על אף סכנת עונש המוות שבדבר. "מצאתי קליפה דקה של תפוח עץ", היא מספרת. בכל יום היא מצאה קליפת תפוח עבה יותר. "יום אחד ראיתי אישה מציצה מחלון הבית הסמוך״ מסתבר שאותה אישה חתכה כל יום את אותן הקליפות.

שרה נשלחה למפעל לייצור נשק ומשם הועברה למחנה ברגן-בלזן, ולאחר שלושה חודשים הועלתה על קרונות דחוסים והוסעה במשך שלושה שבועות ללא יעד. מדי פעם השומרים הורידו נשים מהקרונות, נשמעו מספר יריות והנשים לא חזרו. לבסוף הורדו שרה ויתר הנוסעים מהרכבת באזור מיוער. שומריהם הגרמנים נעלמו, והאסירים שוחררו. לאחר השואה עברה שרה שיקום בשוודיה במשך חצי שנה והיא התאחדה מחדש עם שתי אחיותיה ששרדו את אושוויץ. יתר בני המשפחה נספו. ב-1949 עלתה לישראל ושירתה בצה"ל בתקופת מלחמת העצמאות. לאחר מכן הקימה מפעל סריגה מצליח.

הניצחון הגדול של שאול אורן

"הניצחון הכי גדול סבא שלי הוא לראות אותי על מדים", מספר רס"ן מ', גם הוא קצין באגף המודיעין. מ', אב לחמישה, הוא נכד לשורד השואה שאול אורן, שהיה מהילדים שעברו את זוועות ד"ר מנגלה. שאול ידליק משואה בטקס הסיום של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם היום (חמישי) בצהריים.
שאול אורן נולד בעיירה קטנה בפולין ב-1929 והיה בן 10 כשהחלה מלחמת העולם השנייה. כבר בתחילת המלחמה התפצלה משפחתו – אמו ושני אחיו הצעירים הסתתרו במחבוא ואותרו על ידי הנאצים, והוא, אביו ושני אחיו הנוספים נתפסו ונלקחו למקום איסוף. אחיו הגדול, יעקב, הצליח להימלט מהשומרים הנאציים ועד היום לא נודע מה עלה בגורלו. באותו היום אביו, אברהם, נשלח למחנה כפייה בגרמניה.

כשהיה בן 14, ב-1943, נשלחו הוא ואחיו הקטן משה לאושוויץ. ״ברמפת המחנה, ניגשו אלינו קצין נאצי, מלווה בד"ר מנגלה השניים התעניינו במצבנו הבריאותי ולאחר תחקיר קצר, הורו לי ולאחי הקטן להצטרף לקבוצת ילדים שרוכזו בצד. בדיעבד לא הייתי מסוגל לדמיין שאותה קבוצת ילדים יועדה לעבור ניתוחים מפרכים שאינם עולים על הדעת", משחזר שאול.

הקבוצה נלקחה למחנה ושוכנה בצריף מס' 28. בראשית אוגוסט שמעו הנערים מאחד הרופאים שחלקם עתידים לעזוב בקרוב את המחנה. מכיוון שחשש שהנאצים מעוניינים לחסל את הקבוצה, הצליח שאול לשכנע את הרופא שהחליט לאן כל אחד ילך, להסיר את שמו של משה מהרשימה המיועדת, בטענה כי הוא חולה מאוד. את עצמו לא ניסה להוציא מהרשימה, מתוך החלטה שמוטב שהוא יסתכן.

כמה ימים מאוחר יותר נלקחו 11 מהילדים למחנה זקסנהאוזן בסמוך לעיר ברלין, שם הושמו בחדר קטן ונעול ונאסר עליהם לבוא במגע עם אסירים אחרים. כך נולדה קבוצת "אחד עשר הילדים" של זקסנהאוזן. כמה שבועות מאוחר יותר החל אחד הרופאים, ד"ר דוהמן, בביצוע ניסויים רפואיים שכללו לרוב הדבקה מכוונת בנגיף הצהבת והזרקת חומרים שונים. שאול עצמו אף עבר ניסויים הקשורים לתפקוד הכבד, במהלכם הוחדרו לי חומרים שונים אשר פגעו בצורה חמורה בתפקוד הכבד עד היום כמעט 80 שנה אחרי. הניסויים נמשכו במשך שנתיים, ואז, עם התקרבות הצבא הרוסי, החלו הס"ס בחיסול החולים ששהו במחנה. על אף ששמו של שאול הופיעו ברשימת החולים שיועדו למוות, יד נעלמה מחקה את שמו.

רגע לפני המתקפה הרוסית הוצאו 11 הילדים, פוזרו בין שאר האסירים, וצורפו לצעדת מוות שארכה 12 יום. ״צעדתי 300 קילומטרים במשך 12 יום כאשר אני מקבל מעט מים בשביל לשרוד, הדבר היחיד שהשאיר אותי בחיים הוא המאבק לחירות ולהישרדות.״ מספר שאול.

בתום המלחמה הגיע שאול לפריז ולמד הנדסת אלקטרוניקה. שם גם הכיר את רעייתו, מדי רות טוואטי, והשניים הביאו לעולם שלושה ילדים. ב-1954 הגיע לישראל לראשונה במטרה לחפש אחר בני דודים ששרדו, וכאן התוודע לעובדה שאחיו משה נותר בחיים ומתגורר בעכו. הוא פגש את אחיו הקטן לאחר שנים שבהן חשב שאיננו. במשך 25 שנה עבד שאול כמהנדסה אלקטרוניקה בתעשייה האווירית ואף לקח חלק במלחמת לבנון הראשונה כחייל מילואים.

"אני חש גאווה עצומה להיות הנכד של איש גיבור שהטמיע בי את הרצון העז לשרת את המדינה שלי מתוך אהבה וחובה", מספר רס"ן מ'. הוא התגורר עם משפחתו במשך שנים רבות בירושלים, ליד סבו, וגידל את ילדיו בהשראת הסב, שהביא לו דוגמה לחיים מלאים בתקווה ואופטימיות מול כל קושי. "סבא היה מספר לי סיפורים כשהייתי מגיע מהצבא. הייתי יושב לידו בספה על מדים מתרגש מכך שיש לנו, העם היהודי מדינה וצבא חזק".