"זיס לא הכיר את המילה כניעה"

שמו של לב (ליובה, או בשמו העברי אריה) זיסקוביץ' הפך כבר בצעירותו שם נרדף לרוח ציונית נלהבת, רוח רוויזיוניסטית, כזו המתאפיינת בנחישות חסרת פשרות. סיפור הגבורה שלו יכול לשמש מצבה וזיכרון לכל אותם יהודים שסירבו להרים ידיים, ונלחמו עד טיפת דמם האחרונה.

 

זיסקוביץ' נולד ב־1915 למשפחה של סוחרי עצים בעיירה אשמיאני, אשר היתה אז חלק מן הקיסרות הרוסית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לפולין (היום בלארוס). נתוני מפקדי האוכלוסין של העיירה מגלים שלכל הפחות כמחצית מתושביה היו אז יהודים.

 

"ליובה התחנך בגימנסיה פולנית, אך עם הזמן התמסר לפעילות ציונית", מספרת מירי יהלום, ארכיונאית במכון ז'בוטינסקי וחוקרת של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית בשואה בגטו וילנה, "לימים ייסד את קן בית"ר בעיירה ושימש מפקד שלו, ובהמשך, על פי העדות של אשתו ליזה (אליזבט), ייסד גם את הארגונים האחרים של תנועת ז'בוטינסקי באשמיאני. נוסף על כך, נהג לפרסם מאמרים ואף נפגש עם זאב ז'בוטינסקי".

 

העדויות על אופיו של זיסקוביץ' מועטות, אולם די בהן כדי לשרטט דיוקן מהימן של אדם נחוש ובעל תושייה. לפי לייבלה בקר, קרוב משפחה של זיסקוביץ' שגם גדל עימו באשמיאני, היה ליובה "כישרוני ואינטליגנטי, בחור גאה שהרביץ לכל האנטישמים ולא נתן להם להרים את הראש". צבי חדש, שהיה פעיל בבית"ר אושמיאנה, סיפר שזיסקוביץ' היה "מפקד נערץ ואמיץ, העשוי ללא חת".

 

"כמו בכל קיני בית"ר, ההכשרה ההגנתית היתה אחד המרכיבים החשובים ביותר בפעילות", מוסיפה יהלום, "אך לא ניתן היה לבצע אימונים בנשק באשמיאני. על זיסקוביץ' הוטל למצוא פתרון, והוא אכן מצא אותו. בעיירה ז'ופרני הסמוכה מצא אדם שהיה ממונה על כלי הנשק של ה'סטשלץ', הסתדרות צבאית פולנית, והוא הסכים שחברי הקן מאשמיאני יגיעו למקום בלילות ויתאמנו בנשק". מאיר רודנר, חבר בית"ר אחר מאשמיאני, סיפר שזיסקוביץ' השיג רובה אוויר, כנראה מהצבא הפולני שבו שירת, וחברי הקן נהגו להתאמן בו.

 

כאזרח פולני זיסקוביץ' שירת בצבא פולין, וכמו כל דבר אחר עשה זאת למופת. על פי העדות של אפרים ויכסלפיש, המופיעה בספר "אלף לוחמי בית"ר", זיסקוביץ' סיים בהצטיינות קורס סמלים של צבא פולין והועלה לדרגת רב־סמל.

 

ב־1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גויס שוב לצבא הפולני שניסה נואשות לעמוד בפני הגייסות הנאציים. כעבור שבועיים וחצי פולין הקורסת הותקפה מכיוון נוסף, כאשר בריה"מ פלשה לשטחה ממזרח. בשלב הזה העדויות על אודות קורותיו של זיסקוביץ' מתערפלות. על פי הידוע, הוא לחם ביחידה פולנית נגד הצבא האדום, נפל בשבי הסובייטי, אך הצליח בדרך כלשהי להשתחרר ולשוב לביתו, שהיה באותה עת בשטח המסופח לבריה"מ.

 

"אשתו ציינה שבעלה היה מבוקש על ידי השלטון הסובייטי מכיוון שהיה רוויזיוניסט", מבהירה יהלום. "על פי העדות שלה, הוא נאלץ להסתתר, אבל נתפס לבסוף על ידי הרשויות ונשלח לעבודות כפייה בשדה התעופה הסמוך לעיירה סקידל".

הרקע הציוני של זיסקוביץ' היה לצנינים בעיני השלטונות הסובייטיים החדשים, ויהלום מציינת ששמו מופיע ברשימת "הגורמים העוינים", שהורכבה על ידי הוועד הנפתי של המפלגה הקומוניסטית באשמיאני בשנים 1941-1940. במהדורת מארס 1941 של הרשימה הזאת מיוחסים לזיסקוביץ' שני "חטאים": מוצאו ממשפחת סוחרים אמידים והיותו פעיל ציוני רוויזיוניסטי, או בלשון המסמך הסובייטי, "המייסד של המפלגה הפשיסטית הציונית הרוויזיוניסטיית באושמיאנה ויושב הראש שלה".

 

לפי ויכסלפיש, שהרבה לחקור את גורלם של החיילים היהודים בצבא פולין, התכוון זיסקוביץ' לברוח לווילנה, שם הפעילים הציונים הבית"רים שנותרו התארגנו במחתרת כדי למצוא דרך לעלות לארץ ישראל. אולם ההתקפה הגרמנית על בריה"מ ב־22 ביוני 1941 שמה קץ לכל התוכניות, ואף לחיים היהודיים בכלל בכל המרחב העצום שהיה פעם תחום המושב של היהודים ברוסיה הצארית.

 

פלישת הגרמנים הנחיתה מכת מוות על האוכלוסייה היהודית של אשמיאני, וגורלן של שאר העיירות היהודיות בסביבה לא היה שונה. במובנים רבים מתאר השלבים בחיסול היהודים של אשמיאני היה טיפוסי וחזר על עצמו במאות מקומות יישוב יהודיים. קרבת העיירה לגבול שבין בריה"מ לגרמניה היתה בעוכרי תושביה - הנאצים נכנסו לאשמיאני כבר ב־25 ביוני והחלו מייד במעשי שוד של יהודיה ובהטלת גזירות שונות שבמהרה הפכו לטבח. ביולי 1941 נלקחו מאות גברים יהודים מהעיירה לכיוון העיר לידא, ולא שבו. בהמשך החודש רוכזו יותר מ־700 גברים יהודים נוספים, ובהם ראש היודנרט, הרב הלר, ונרצחו בכפר הסמוך ברטל.

 

ב־2 באוקטובר 1941 רוכזו יתר יהודי העיירה, בעיקר אלמנות ויתומים, בגטו שהוקם בה. לגטו, שבו שררו תנאי צפיפות קשים, הגיעו גם פליטים יהודים מהאזור וכמה עשרות מהם הוצאו להורג. באביב 1942 הועברה השליטה בגטו לידי המשטרה הליטאית, ולצד גירוש מאות מיושביו למחנה עבודה, הובאו אליו יהודים נוספים. באוקטובר 1942 נרצחו 406 יהודים קשישים וחולים מהגטו בכפר הסמוך אוגליובו בידי ליטאים. במהלך מארס ואפריל 1943 חוסל גטו אשמיאני. כ־700 מיהודיו הועברו לגטו וילנה, כ־1,500 למחנות עבודה, שבהם רובם נספו, וכ־700 שולחו ישירות לבורות ההריגה של יער פונאר.

לפני חיסול הגטו פעל בו ארגון מחתרת יהודי, אשר כמאה מאנשיו נמלטו בשעת האקציות ליערות הסביבה, וחברו לפרטיזנים. מארגני המחתרת היו זיסקוביץ' ויוסף מינץ, אחד המורים מהגימנסיה העברית של אשמיאני. עם חיסול הגטו, נשלחו זיסקוביץ' ומשפחתו לגטו וילנה. "אז כבר היתה לליובה ולליזה ילדה קטנה, תינוקת רכה, שנקראה רבקה על שם סבתה", מסבירה יהלום.

 

משלהי 1941 פעל בגטו וילנה ארגון מחתרת יהודי - "ארגון הפרטיזנים המאוחד" - שהיה ידוע כ־FPO, בהתאם לראשי התיבות של שמו ביידיש: פֿאַראיַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע. זיסקוביץ' צורף לארגון, ושימש מדריך ומפקד מחלקה בו. מכיוון שהארגון איגד יהודים בעלי דעות והשתייכויות אידיאולוגיות וארגוניות שונות, שולבו בהנהגתו נציגי כל הזרמים. אחרי שביולי 1943 נציג הרוויזיוניסטים, יוסף גלזמן, יצא מן הגטו לפרטיזנים, זיסקוביץ' החליף אותו.

 

לדברי יהלום, ניצבו חברי FPO בפני דילמה קשה: אם למרוד בגרמנים בגטו או לצאת אל היערות ולהתחבר לפרטיזנים סובייטים. לקראת ספטמבר 1943 החלו הגרמנים בחיסול גטו וילנה ובהעברת היהודים למחנות ריכוז. בתגובה הוציא FPO פקודת גיוס לכל יחידות הארגון להיערך בשני גדודים לקראת התנגשות מזוינת בכוחות הגרמניים. אלא שבעקבות הלשנה חיסלו הנאצים ועוזריהם המקומיים את הגדוד השני, שמנה מאה איש.

 

באותו היום פרסם הארגון כרוז הקורא להתנגד לגירושים בכוח. אלא שתושבי הגטו האמינו שמדובר בגירוש לעבודה ולא להשמדה, ולכן לא נענו לקריאה להתנגדות. "לאחר כישלון ניסיון המרד בתחילת ספטמבר 1943 החליט מטה ה־FPO להוציא את כל חבריו לפרטיזנים", מספרת יהלום, "אבא קובנר, מפקד ה־FPO ונציג 'השומר הצעיר' במטה, נהג אחרי המלחמה להציג את עצמו כיחיד שתמך בביצוע מרד בגטו עד הרגע האחרון, וזאת בניגוד לשאר חברי המטה שביקשו להוציא את חברי הארגון לפרטיזנים. אבל מדבריו בזמן אמת, במארס 1944, עולה בבירור כי גם זיסקוביץ' היה בעד מרד בגטו.

 

"המילים שקובנר כתב ב'אגרת לשומרים הפרטיזנים' מדברות בעד עצמן: 'בהתייעצות האחרונה, הדרמטית וההיסטורית של FPO שכינס המטה באותם רגעים גורליים, הוצגה השאלה: לפתוח בקרב, אפילו בכוחות אלו (חלק מהארגון, שהיה מצויד בנשק, לא נמצא בגטו) - או לסגת.

 

אחד מנציגי הקומוניסטים הצביע בעד פינוי מיידי. נציג הבונד השמיע נאום מביש ושאל, על מי אתם רצים להגן? (הוא פנה לכתובת שלי) - על 13,000 יהודים?! 150 הלוחמים שווים מאותם 13,000 - אותם יש להציל למען המשך המאבק! (אגב, שניהם ערקו...). ואם כי נציג הרוויזיוניסטים ואנוכי הצבענו בישיבה (היחידים) בעד הלחימה - היה לי ברור, שאין עוד עם מי לצאת לקרב".

 

משנותרו קובנר וזיסקוביץ' במיעוט, נפלה ההחלטה: מרד בגטו וילנה לא יהיה, ובמקומו תנסה המחתרת להוציא את כל מי שיכול להילחם ליערות שבהם פעלו הפרטיזנים. זיסקוביץ' הועמד בראש אחת מקבוצות היוצאים, והחשובה ביותר שבהן, מציינת יהלום. בד בבד עם יציאתם, שלח קובנר פתק למפקדי הפרטיזנים באזור, בזו הלשון: "הנני מעביר אליכם את הפלוגה הנוספת מלוחמי ארגון הפרטיזנים היהודים בגטו - לגדוד הקם בשם 'נקמה'. מפקד הפלוגה: זיס (זיסקוביץ'), סגנו: ראף (יאשה ראף). הרכב: 32. נשק: עצמי, הושג מהגרמנים. אפיון: יודעי לחימה, פרטיזנים נלהבים".

יהלום איתרה עדויות של אחדים מלוחמי היחידה הזאת, שעשתה את הדרך מגטו וילנה ליערות נארוץ', 180 קילומטרים רצופי סכנות בשטח כבוש על ידי הגרמנים. חברת "השומר הצעיר" צילה רוזנברג עמית זכרה את המפקד שהוביל אותם ליער: "התחלנו נערכים לדרך, ליובה זיסקוביץ', מפקד הקבוצה, המכונה בפינו זיס, מחלק את הנשק. 'מעתה', אומר זיס, 'אנו יחידה פרטיזנית לכל דבר. אם ניתקל בגרמנים, נפתח באש'".

 

הקבוצה בהובלת זיסקוביץ' היתה מאורגנת היטב ("בחור מאוד אמיץ ומאוד סימפטי", כינה אותו אחד היוצאים, "בחור זהב", תיאר לוחם אחר). היה להם מקלע, רובה קצוץ קנה, כמה רובים ארוכי קנה, כ־15 אקדחים וכמות מסוימת של רימונים. בדרכם נתקלו בפרטיזן רוסי שהתרשם מנשקם וביקש לצרפם ליחידתו, אך זיסקוביץ' סירב: הם יילחמו רק במסגרת הגדוד היהודי "נקמה". הפרטיזנים שהוביל ליער זוכרים אותו היטב, סיפר אחרי המלחמה שמרקה קצ'רגינסק, "כמדריך טוב וכאיש צבא שלא ידע מה היא כניעה" וכמי שהוביל אותם "בסדר מופתי".

 

אבל עוד לפני היציאה היה על זיסקוביץ' להתמודד עם הדרמה האישית, שהיתה מוכרת לכל מי שהיה במצבו - פירוש היציאה לפרטיזנים היה להשאיר מאחור, למוות ודאי, את הקרובים ביותר שלא יכלו להגיע ליער ולשרוד בו. חבריו ל־FPO נחלצו לסייע והבריחו את בתו מן הגטו אל הצד הארי של העיר.

 

את המשימה הרגישה ביצעה הקומוניסטית סוניה מדייסקר, שתפקידה היה, בין השאר, לקשר בין המחתרת בגטו לבין המחתרת הקומוניסטית הווילנאית תוך שימוש בתיעוד מזויף. היא איתרה משפחה קומוניסטית פולנית, שהסכימה לתת מחסה לתינוקת, ונשאה אליהם את רבקה בזרועותיה כל הדרך מהגטו. מדייסקר נתפסה על ידי הנאצים ימים ספורים לפני שחרור האזור ב־1944 והוצאה להורג. יוזפה פשבלסקי ובעלה יאן שמרו על רבקה (או אירנה, כפי שכונתה על ידיהם) בביתם, אך יאן נרצח על ידי הגרמנים זמן קצר לפני השחרור. על מעשה ההצלה האציל הוענק להם בשנת 1966 אות חסידי אומות העולם.

 

רבקה־אירנה עלתה לישראל בשנת 1958 יחד עם אמה והיום היא אירית ירון ומתגוררת בתל אביב. היא מספרת שאמה ליזה יצאה מגטו וילנה ממש לפני חיסולו עם שארית המחתרת דרך תעלות הביוב. הם הגיעו אל הפרטיזנים ביערות רודניקי, אבל ליזה וליובה לא זכו להיפגש שוב.

 

"אבי נהרג בקרב מול הגרמנים, כאשר יחידת הפרטיזנים שלו, אשר מפקדה היה נציב בית"ר ליטא יוסף גלוזמן והורכבה ברובה מאנשי בית"ר, נתקלה במארב במעבר מיער ליער. רק חברת קבוצה אחת, יוליה גולדברג, שרדה את הקרב הזה, כל היתר נפלו. לפי העדויות ועל פי סימני הירי בכובעו שנמצא אחר כך, התברר שאבי ושני לוחמים נוספים שהיו בחיים בתום הקרב ירו בעצמם כדי לא ליפול לידי הנאצים.

 

"אמי שירתה באחת היחידות היהודיות של החטיבה הפרטיזנית הליטאית, ובשורת האיוב על מות אבי הועברה אליה עוד כשהיתה ביער. מאז אנחנו נוצרים את זכרו, וראוי שמעשי הגבורה שלו, כמו גבורתם של יהודים אחרים, ייזכרו לעד".