מנצחים על החיים: ניצולי השואה שהחלימו מהקורונה

אופיר נולד ב־1938 בתוניס. כעבור שנתיים נכבשה צרפת בידי גרמניה, וכך השתנו גם חייהם של יהודי תוניסיה והם נאלצו לחיות תחת שלטון וישי.

בנובמבר 1942 הכוחות הגרמניים והאיטלקיים נכנסו לתוניסיה, רבים מחברי הקהילה היהודית נאסרו והובלו לעבודות כפייה קשות מנשוא או נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו שם. נוסף על כך, חלק מיהודי תוניסיה נהרגו בהפצצות של בעלות הברית.

"אני זוכר את עצמי כילד קטן, בן 6 או 7", מספר אופיר, "מעלינו היו מטוסים, סירנות והפגזות. אמא שלי, שהיתה חד־הורית, היתה לוקחת אותי ואת אחותי למנזר הקרוב, והיינו מתחבאים שם בין הקירות, ממש כמו בסרטים. כבר אז ידעתי שאסור להתלונן, לא לצעוק ולא לבכות. זה חזר על עצמו כמה פעמים".

בתקופת המלחמה היתה גם הפעם הראשונה שחייו היו בסכנה מיידית. "בזמן שהלכתי לבית הספר התחילה הפצצה. קפצתי לתעלה בצד הדרך ונכנס לי שבר של בקבוק זכוכית לרגל".

"האמנתי שאקבל טוב בחזרה"

לאחר המלחמה, המשפחה עשתה את הדרך מתוניס למרסיי, ומשם עלתה לישראל ב־1949. כאן בארץ הקים אופיר משפחה והפך לאבא. לפני כשלוש שנים, חייו ניצלו בפעם השנייה. "טיפסתי על עץ ונפלתי. הייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ. כבר אמרו לילדים שלי להיפרד ממני, אבל בסופו של דבר ניצחתי גם את זה".

הפעם השלישית שחייו ניצלו היתה כשנדבק בקורונה - ויכול לה. "כל הזמן שמרתי ונזהרתי, חבשתי מסיכה, והאמת שאני לא יודע מאיפה נדבקתי. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא היו לי יותר מדי תסמינים. הרגשתי חולה, והבן שלי הכין לי מרק, אבל כשאכלתי אותו, הרגשתי שאני שותה רעל. לא היה לי חוש טעם. הרגשתי מטושטש, ולקחו אותי דחוף לבית חולים במצב קשה. ארבעה ימים לקח למצב שלי להתייצב. אחרי עשרה ימים התחלתי לטייל במחלקה. עזרתי לאנשים אחרים, הכנתי להם תה, הבאתי להם שתייה".

אופיר משוכנע שילדותו חישלה אותו פיזית ונפשית. "יחד עם עשיית הטוב לאורך השנים, האמנתי שאני מקבל טוב בחזרה, אלוהים אהב אותי והשאיר אותי בחיים שלוש פעמים".

במשך ארבעה ימים הנרי אופיר שכב מונשם בבית החולים בני ציון בחיפה, אבל הביטחון לא עזב אותו. "לרגע אחד לא פחדתי להיכנע לקורונה", הוא משחזר, "הייתי בטוח בעצמי שאני חזק מאוד, בדיוק כמו שכילד הייתי מספיק חזק. משהו בילדות חישל אותי".

"תמיד צוחקת, תמיד מחייכת"

אסתר קופלמן בת ה־100, דיירת בדיור מוגן "עמל בשרון" ברעננה, נולדה ב־27.2.1921 בפולין.

היא נולדה כאסתר ויינשטוק. בגיל 14 עברה לברסלאו, שהיתה אז חלק מגרמניה, וגדלה שם עד גיל 14. אביה, שהיה בעל מפעל לפרוות, נאלץ לתפור מדים לצבא הנאצי. היא גרה ברחוב שקראו לו אדולף היטלר ויום אחד עברה ברחוב תהלוכה לכבודו. אמא של אסתר לא חששה וצעקה בוז להיטלר.

באחד הימים, כאשר הוריה לא היו בבית, הגיעו נאצים והיכו אותה. גם אחד המורים שלה בבית הספר היכה אותה עם מקל רק משום שהיתה יהודייה. אחיה, שהיה נסער מהמקרה, הגיע הביתה והוציא את האקדח שהיה מוסלק בבית. הוא עקב אחרי המורה וירה בו למוות. הוא עמד למשפט ובדרך כלשהי יצא זכאי. הוא עלה לארץ כשנה לפני שאר המשפחה והיה ממייסדי קיבוץ גשר. בארץ ישראל הוא נהרג על ידי צלף ערבי.

שאר בני משפחתה של אסתר עלו לארץ בשנת 1936 עם סרטיפיקטים (אשרות עלייה) באונייה "תיאודור הרצל". אח נוסף של אסתר נפטר ממחלה כשהיה בן 3. היא נישאה לאפריים קופלמן בשנת 1940. הוא עלה לבדו בגיל 15 כחבר בתנועת בית"ר, הצטרף לאצ"ל ושירת בצבא הבריטי בבריגדה בין השנים 1942 ל־1945 במצרים. הוא נפטר בשנת 1979. אסתר עבדה כמעט שלושים שנים, עד גיל 86, בבית הקפה "מרסנד" שברחוב פרישמן בתל אביב. היא הולידה חמישה ילדים, אחד מהם נפטר לפני כשלוש שנים.

"יש לה 16 נכדים והרבה נינים", מספר הנכד גיא דנה, הבן של הבת נורית. הוא מספר על מחלת הקורונה של סבתא: "היא נדבקה בקורונה בדיור המוגן. אלוהים כנראה אוהב אותה אז היא הבריאה. היא עברה את המחלה בצורה קלה, כי למזלנו היא נדבקה אחרי שהיא חוסנה כבר בפעם השנייה. היא חלתה אבל כמעט שלא היו לה תסמינים. היא היתה חיובית אבל למזלנו זה היה בצורה קלה".

ב־27 בפברואר ילדיה, נכדיה והנינים חגגו לה יומולדת 100 בפארק רעננה. "שבועיים לפני יום ההולדת היא הבריאה מהקורונה", מספר הנכד גיא. "היא צלולה לפעמים. באותו יום שחגגנו לה היא היתה ממש בסדר והיתה מודעת לחגיגת יום ההולדת. היא שמחה ונופפה לכולם. היא תמיד צוחקת, תמיד מחייכת".

"הקושי היה הסגר בבית ובלב" 

מלכה ירון מרחובות מודה: מהקורונה היא לא חששה. "כשקיבלתי את הקורונה ידעתי שזה הסוף. כבר ידעתי כי הרבה אנשים מבוגרים בגילי לא שרדו את המחלה. אבל הייתי אדישה, אין לי פחד מהמוות. שרדתי משהו יותר משמעותי".

ואכן, כמו לרבים מבני דורה, הגורל זימן לה ילדות מורכבת. היא נולדה ב־1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהיתה ילדה, הגיעו החיילים הנאצים אל תוניסיה. חיי משפחתה עברו זעזוע ולדבריה היא עדיין זוכרת את המבטים המפוחדים של הוריה.

"אי אפשר שלא לזכור את הדברים שעברנו שם", אומרת מלכה, "במשך תקופה ארוכה כמעט לא יצאתי מהבית. כשהחיילים הנאצים היו מגיעים ומשתוללים, היו מכניסים אותנו למחבוא, לאיזה כוך או מתחת למיטה. הייתי שומעת את הצעקות של אמא שלי כשהם היו נכנסים. אני זוכרת את המטוסים. עד היום כשמטוס עובר בגובה נמוך, אני שואלת אם קרה משהו. אבל הכי אני זוכרת את הפחד בעיניים של אבא ואמא, זה היה פחד שקשה לתאר אותו. אפילו שהייתי ילדה קטנה, ראיתי את המצוקה בעיניים ואת חוסר האונים. לא היתה לנו שליטה על עצמנו. הגרמנים שלטו בנו".

בגיל 12 עלתה מלכה לארץ, ולאחר כמה חודשים במעברה עברה לקיבוץ. כיום היא נשואה לדודו, יליד מצרים, ויש להם שני ילדים ושישה נכדים. "המחשב שלי נמצא במרפסת ויש שם עץ גדול נורא שמנשיר עלים, וכשהייתי יושבת שם בסתיו הייתי שומעת אנשים דורכים על העלים המיובשים - הצעדים היו מחזירים אותי אחורה, לילדות. זה הזכיר לי את הצעדים של הגרמנים שהייתי שומעת כשהיו הולכים לאורך הרחוב, במשך תקופה ארוכה זה לא עזב אותי".

בספטמבר האחרון נדבקה בקורונה. "ישנתי הרבה, הייתי נרדמת מרוב הכאבים, סבלתי מחום ומכאבי שרירים. למזלי לא הייתי מאושפזת בבית החולים, אבל במשך חודשים לא הפסקתי להשתעל וסבלתי. המחלה והקורונה החזירו אותי לתקופת המלחמה והשואה, בגלל הסגר. בשניהם הייתי סגורה בתוך הבית וגם הלב שלי היה סגור. זה החזיר אותי לאותו מצב, לאותו פחד פנימי וכאב, כמו בתוניס".

עכשיו, אחרי שגברה על המחלה, מלכה כבר מביטה קדימה. "עם כל הבלאגן, אני הולכת לרקוד ריקודי עם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו