אם ישנה הצדקה לקיומו של מוסד הנשיאות הרי שהיא נעוצה בפורמליזם הטקסי הטהור שלו. זהו מוסד שכולו טקס ורשמיות, שאמור להשתמש במעט הנכסים הפומביים שיש לו כדי לשקף את רוח העם, להקרין אחדות, אחווה וממלכתיות. בית הנשיא הוא משכנו הלאומי של השמאלץ הטהור. קצת כמו בית המלוכה הבריטי. האיש שיושב שם מגלם במשהו את הישראלי המופשט, האידאי - מה שנשאר אחרי שמקלפים את הכאן והעכשיו ואת כל המריבות והסכסוכים המקומיים. שם, בבית הנשיא, אנחנו אמורים לראות את "כולנו", את הדמות של ישראל שיפגוש זר שמבקר מחו"ל.
המפתח למעמדו של הנשיא הוא על כן הוא דווקא הפלקטיות והפורמליזם. זה המקום שבו מצופה למצוא ססמאות כלליות ואמירות מעורפלות באיזשהו בלנד ציוני-יהודי-לאומי-אזרחי שכולם יכולים למצוא בו נקודת השקה. זה לא מקרי: אחד העקרונות החשובים ביותר בדמוקרטיה הליברלית הוא הפורמליזם של ההליך. כולם יודעים מה כללי המשחק, כולם יודעים שהכללים ייושמו בהוגנות ובשוויון, ומכאן עקרון השוויון בפני החוק. אלו יסודות פורמליסטיים ויבשושיים - אבל עליהם נשען הכל, ובהיעדרם יתפורר המרקם החברתי העדין.
הנשיא, כמי שמגלם בגופו את הפורמליזם הלאומי, נבחן בעיקר בטקסים מסוג זה: השבעת שופטים, יום הזיכרון, נאומים ספורים בכנסת וכמובן הענקת המנדט לחבר כנסת שירכיב את הממשלה. כאן הנשיא, שמייצג את "האומה" הישראלית, מקבל את תוצאות הבחירות, שומע ברוב טקסט והדר את חברי הכנסת, ומעניק לבסוף את המנדט.
החוק כמובן מתיר לנשיא שיקול דעת מסוים, אבל הוא צריך לתפקד כאן כסוכן של כלל הציבור, ועל כן ההיצמדות לפורמליזם הנוקשה היא הפעולה הנכונה. החלטת הנשיא צריכה להיות מובנת מאליה לכלל הציבור, ואל לו להיתפס כמי שנוקט עמדות בענייני הכאן ועכשיו. את זה הוא - כ"זקן מן ההר" שלנו - אמור להשאיר לאחרים.
הנשיא ריבלין, כמובן, הוא ההיפך מכל זה. גרונו מפיק בדרך כלל את הססמאות הממלכתיות הצפויות והנדרשות, אבל ביותר מדי מעשים ופעולות הוא משמש כשחקן פוליטי מיידי ועכשווי. החל מ"נאום השבטים" שבו הוא השיק את כהונתו, שפירק את האתוס הלאומי של ישראל לבליל של קבוצות ומעמדות מתחרים; דרך אמירות אומללות מסוג "בני עמי בחרו בטרור" וכלה בהתנהגותו היום.
ריבלין, מכל בחינה שהיא, זרק את המוסכמות הפורמליות מתחת לשטיח, ויצר לראשונה את "האקטיביזם הנשיאותי". הוא הצהיר על בחינה של "ערכים" בקבלת ההחלטות, רמז לאנשי תקווה חדשה שאפשר לבקש עוד זמן לגבש הסכמות של גוש השינוי, ולבסוף העניק את המנדט לנתניהו ללא התמונה המסורתית, ללא הטקס בבית הנשיא וגם אז טרח להביע סלידה ולהודיע כי "החלטה זו אינה קלה בעיני, אך אני עושה את המוטל עלי".
התנהלות זו מביאה לשיאה את הקדנציה משולחת הרסן של הנשיא המהותני הראשון. מה שאהרן ברק עשה לבית המשפט העליון, ריבלין עושה כעת גם לבית הנשיא. ידע כל העם שנתניהו "שנוי במחלוקת" שהבחירות הללו מתנהלות "תחת עננה" ושבמידה ובסופו של דבר תוקם ממשלה בראשות הליכוד, שהיא נולדה בחטא, ותחיה תחת קלון. זו המשמעות של דבריו והם חמורים מאין כמותם.
אם אין ערך לתוצאות הבחירות בקלפי כפי שהן באות לידי ביטוי בהמלצות חברי הכנסת, ומותר לאיש הכי ייצוגי במדינת ישראל לפעול לפי "ערכיו" ולהטיף לציבור מוסר, באמת שאין כבר גבול לפריצות ולאבדן הדרך. ככה נשחק שלטון החוק, ככה נהרס אמון העם. ככה מתמוטטות דמוקרטיות.
אין יותר סמלי מכך שחברי הכנסת של הרשימה המשותפת בחרו היום לחלל את טקס השבעת האמונים לכנסת ובחרו במקומו בקריאת תיגר לאומנית "נשבע אני להאבק בכיבוש, נשבע אני להאבק באפרטהייד, נשבע אני להאבק בכיבוש". ריבלין, הנשיא המהותני הראשון, פורר את החומות, אך טבעי שהשערים ייפרצו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו