הדבר הראשון שבו הבחנתי הוא בעיוור שגישש את דרכו במדרגות הרובע המוסלמי שבעיר העתיקה.
לא יכולתי להתיק את מבטי ממנו, כשהוא צעד בדרך התלולה בין אנשים שנדחקו ומיהרו להמשיך בדרכם. הבנתי שהוא מחפש מישהו, משהו. מקום. עקבתי אחריו כשהוא נעצר אל מול דלת ירוקה, שהובילה לחנות של מטאטאים בעבודת יד, שמבנה האבן העתיק שבו היא שוכנת, מקנה לה מראה מסתורי במיוחד. שלמה צזנה (גילוי נאות: הכתב המדיני של "ישראל היום") ואיש ירושלים אמיתי, הכיר לי את החנות, אבל שנינו לא ידענו על הסוד המופלא שמסתתר כאן.
ניגשתי לבעלת החנות ושאלתי אותה מדוע אותו עיוור נכנס דווקא לכאן. היא הובילה אותנו לירכתי החנות, ושם נתגלתה לפנינו חצר גדולה ובליבה חדר המשמש מפעל מופלא, שבו עשרה עיוורים או יותר שוזרים לקול מוסיקה נעימה מטאטאים בעבודת יד. כן, גילינו מפעל קטן שמעסיק עיוורים בעבודה מכובדת. התפעמנו מהמראה.
מתברר שמדובר בארגון צדקה ערבי, שמטרתו להעניק כבוד, פרנסה ותעסוקה לעיוורים. גילינו לב בלב העיר העתיקה. מקסים.
* * *
סודות רבים צופנת בחובה העיר ירושלים. עיר קשה לעיכול, שמעניקה חדשות לבקרים "בעיטות בבטן" למבקרים בה. צזנה, שנולד בעיר וחי בה רוב חייו, תמיד רצה להכיר אותה לעוד אנשים, ולכן החליט לכתוב עליה ספר, "מדריך לעיר ירושלים", ששופך אור על סיפוריהם של 500 אתרים נבחרים בעיר המרתקת.
עבור צזנה ירושלים היא לא רק כתובת - היא זהות. הוא מספר שלא משנה כמה חקר ועוד יחקור בה, "בירושלים יש משהו מיוחד, תמיד אמצא בה עוד משהו שלא הכרתי, לא משנה כמה אתרברב שאני מכיר הכל. הנה, תראי מה קרה עם חנות המטאטאים ומפעל העיוורים שגילינו. אני מכיר את החנות כבר שנים, ומעולם לא ידעתי על המפעל, כך שבעיר הזו תמיד יש עוד סודות לגלות".
אני כמובן לא יכולתי להחמיץ את ההזדמנות לפרגן לספר ביכורים של קולגה, ועוד לקראת יום ירושלים, שיתקיים ב־8 במאי, ולכן יצאתי עם צזנה לטיול מיוחד בירושלים, כשהמסר העיקרי שחשוב לו להעביר הוא "אתם חושבים שאתם מכירים את ירושלים? חישבו שוב..."
צזנה בחר להתחיל את הטיול בגן הוורדים של הכנסת, שבו פורחים מיני ורדים בוורוד ובצהוב. הוא מבטיח לי ששיא הפריחה יהיה בתחילת חודש מאי. גן זה הוא אחד הגנים הציבוריים היפים בירושלים - בשטח של 75 דונמים נשתלו 15 אלף סוגי ורדים מ־400 זנים שקובצו מכל העולם. בגן אפשר להתפעל מגבעות קסומות של כרי דשא, מבריכת נוי, מפסלים ומפינות ישיבה שקטות בלב העיר הסואנת. בעבר הגן היה סגור למבקרים כיוון ששימש גן ייצוגי, שבו התקיימו טקסים ממלכתיים ואירועים מיוחדים של הממשלה ושל הכנסת. אבל, תודה לאל, בעקבות לחץ ציבורי הוחלט לפתוח אותו לכלל הציבור בסוף שנות ה־50, כדי שכולנו נוכל ליהנות ממה שיש לו להציע.
צזנה מספר שהגן מחולק ל־15 מתחמים, שהמרשים מכולם הוא "גן האומות", שממוקם בחלקו הצפוני של הגן. בחלק הזה מצויות חלקות ורדים שהוקמו מכספי תרומות של מדינות, בין היתר של ממשלת אוסטריה, שהחליטה לשלוח צוות גננים של עיריית וינה כדי להקים את החלקה המכונה, כמובן, "חלקת אוסטריה".
בספרו של צזנה אפשר למצוא את הסיפור המעניין על גן הוורדים, שהפך לריאה הירוקה של ירושלים. תושבי העיר עורכים במקום פיקניקים ומגיעים אליו כדי לשוחח או להרהר בשלווה בלב העיר הסואנת.
אנחנו ממשיכים. צזנה בוחר לקחת אותנו למקום שרבים נוטים לדלג עליו, למרות שהוא אחד המקומות המרשימים שהייתי בהם, "יד אבשלום", ולדרך המלך שבעמק קדרון, הצמוד לחומות העיר העתיקה.
אנחנו מגיעים לעמק קדרון, שעובר למרגלות הר הבית, שממנו נראה הכותל המזרחי של הר הבית, שמרכזו שער הרחמים. בעמק יש ארבעה מונומנטים קדומים ומיוחדים: יד אבשלום, מצבת זכריה, קבר משפחת בני חזיר וקבר בת פרעה. את הביקור רצוי להתחיל מול כנסיית גת שמנים, שם מתחילה דרך מסודרת היורדת לכיוון יד אבשלום.
לפי המסורת היהודית, מדובר במצבת קבר אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכיאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה הראשונה לפנה"ס, כ־1,000 שנים לאחר זמנו של אבשלום. צזנה מסביר לי כי הבלבול נובע מכך שנוטים לקשר הכל לדוד המלך ולעירו. אנחנו פוסעים בדרך המלך, מביטים במבני הקבורה המרשימים שנשתמרו כאן חצובים בסלע - הכל פורח מסביב - וצזנה מוסיף שאם אראה ילדים משליכים אבנים לעבר יד אבשלום, כדאי שאדע שזה מנהג ירושלמי, שנועד לציין את המרד של אבשלום באביו על ידי זריקת האבן, שמסמלת הבעת בוז כלפי בן שלא כיבד את הוריו.
סיפורים בקפה
אנחנו נכנסים בשער האריות, השער היחיד שמאפשר כניסה מכיוון מזרח לעיר העתיקה, והקרוב ביותר להר הבית. דלתותיו של שער האריות כבדות, כמשקל ההיסטוריה שהן סוחבות עליהן, ובנויות מעץ מצופה בברזל. מעליו, בשני הצדדים, מצוי תבליט על אבן, שבו שני בעלי חיים הנראים כברדלסים, ומי שהעניקו לשער את שמו, ראו בתבליט אריות בטעות.
שער האריות הוא מקום עלייה לרגל, בייחוד בעת ציון יום ירושלים; דרכו פרצו הצנחנים אל העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, והשתלטו על הר הבית. המעבר בשער העצום לתוך העיר העתיקה והצפופה תמיד מרגש אותי: מבחוץ נוף פסטורלי וירוק של הר הזיתים, ומבפנים העיר העתיקה והמרתקת.
צזנה מעדכן אותי קצת על מצבה של העיר העתיקה. היא ממוקמת בשטח של 879 דונמים המוקף בחומה, ובתחומיה עולם ומלואו של אתרים היסטוריים ודתיים חשובים לשלוש הדתות, על המרקם התרבותי המרתק שלהן. מייד עם כניסתנו פנימה צזנה מפנה אותנו ימינה לכנסיית סנטה אנה, כנסייה נוספת שרבים לא מכירים, לדבריו, ושצופנת בתוכה עולם ומלואו.
לפי האמונה הנוצרית, בכנסייה התגוררו סבו וסבתו של ישוע, יהויכין וחנה, ובתקופת בית שני היו במקום בריכות, שהובילו מים בתעלה לעבר עיר דוד. הדבר הראשון שאפשר להבחין בו כשנכנסים לכנסייה הוא הגן המטופח והקסום הנמצא בליבה.
מייד אפשר לשים לב לאקוסטיקה המדהימה שיש בפנים. צזנה מגלה לי שאחינועם ניני מגיעה לכאן מדי פעם כדי לשיר. בנוסף, בשטח הכנסייה יש אתר ארכיאולוגי מרשים וגדול מאוד, ובו שרידי כנסייה ביזנטית, רצפות מוזאיקה ועוד.
אנחנו מתקדמים לעבר לב העיר העתיקה, עוברים ליד פתח מנהרות הכותל ומגיעים לרחוב הגיא ההומה, שבו נמצאים שלל סוחרים המציעים את מרכולתם, וערב רב של אנשים: צליינים שהגיעו לכאן לרגל חג הפסחא, עוברי אורח שנחפזים בדרכם, ותיירים שהמומים מכל ההתרחשויות והריחות שמסביבם. צזנה מוביל אותי לוויה דולורוזה, דרך הייסורים שעבר ישוע מהמקום שבו נשפט ועד למקום צליבתו וקבורתו, ושהונצחה על ידי הקתולים ב־14 תחנות הפזורות לאורך כחצי ק"מ.
היום זהו רחוב החוצה את העיר העתיקה ממזרח למערב, תשע תחנות פזורות לאורכו, וחמש במתחם כנסיית הקבר. מרתק לראות את קבוצות הצליינים שמגיעות לכאן, שמתעכבות בכל תחנה ותחנה, כולל "תחנת ההישענות", שבה גומחה על הקיר, ושלפי האמונה הנוצרית, ישוע נשען על קיר זה כדי לנוח.
אנחנו ממשיכים לצעוד ומגיעים לחנות המטאטאים שאותה כבר ציינתי, ולאחר כמה מטרים מגיעים ל"פוטו אליה", חנות שצזנה טוען שיש לה סיפור מיוחד מאוד. את פנינו מקבל בחיוך אליה קהואג'יאן, ולא עובר רגע אחד עד שהוא מתחיל לספר לנו סיפור מרתק. "סבא שלי ניצל מהשואה הארמנית. הוא נולד באזור אורפה, שבמזרח טורקיה", משחזר אליה. "שנת לידתו ואפילו שמו המקורי לא ידועים לנו".
"הוא היה בערך בן 5 כשעזב את אמא שלו", מוסיף הנכד, הנקרא על שם הסב. "כשסבי הגיע לבית היתומים, הוא נשאל לשם המשפחה שלו, ומכיוון שלא ידע לענות, שאלו אותו 'מה אבא שלך מכר בחנות?' והוא אמר: 'קפה' - אז קראו לו קהואג'יאן, מהמילה קהווה, קפה".
סיפור חייו של קהואג'יאן מזעזע ובועט בבטן, ומראה עד כמה הרצון לחיות חזק מאיתנו. "סבא שלי הלך עם אמא שלו בצעדת מוות", ממשיך בסיפור קהואג'יאן הנכד. "אמו התחננה בפני אדם ממוצא כורדי לקחת אותו עימו, והוא לקח אותו ומכר אותו כעבד כשהיה רק בן 5".
בחייו החדשים קראו לאליה עבדו, והוא הפעיל את המפוח של נפח אחד. כשהנפח התחתן מחדש והאישה החדשה לא רצתה את אליה הסב, הוא נזרק לרחוב וחי מקיבוץ נדבות.
"פעם ניגש אליו מישהו והציע לו אוכל. לאחר מכן הכניס אותו למערה, ובפנים אליה איבד את שיווי המשקל ונפל על הרצפה. לאחר שנחת על הרצפה, חש שהרצפה מלאה בגולגולות של בני אדם. הוא הבין שהוא נמצא בסכנה, והחל לברוח. החוטף זרק עליו חרב ופצע אותו ברגל. עד יום מותו היתה לו שם צלקת. אני מספר את זה היום ויש לי צמרמורת", אומר אליה.
קהואג'יאן ניצל לבסוף בזכות ארגון סיוע אמריקני, שחילץ עשרות אלפי יתומים מטורקיה והביאם למקומות שונים במזרח התיכון. בגיל 10 או 11, לפי הערכת המשפחה, הגיע קהואג'יאן הגיע לבית יתומים בנצרת. שם נחשף לראשונה לצילום, כששימש סבל של אחד ממורי בית היתומים, שעבד גם כצלם.
כשסבא הגיע לגיל 16, ובבית היתומים אמרו לו: "אתה גדול עכשיו, תעזוב", הוא מצא את עצמו לבד בירושלים ופנה למקצוע היחיד שהיה לו שמץ של מושג בו - צילום.
"יום אחד, כשסבא כבר היה זקן", ממשיך אליה, "הורי ניקו את המחסן ומצאו שם ארגזים של נגטיבים. שאלנו את סבא: 'מה זה?' והוא אמר לי: 'אה, סתם שטויות, אלו תשלילים ישנים, תזרוק אותם", מחייך אליה ומוסיף, "מובן שלא זרקנו אותם, אלא התחלנו להדפיס אותם. זה היה אוצר בלום".
אלפי התשלילים שהוסתרו ב־1948 נחשפו מחדש רק ב־1987, כאמור כשבני המשפחה עשו סדר במחסן. "מתברר שסבא צילם את כל מה שראה סביבו, ובלי לתכנן זאת הוא תיעד את חיי היומיום בירושלים ובכל הארץ, למשל האירוע ההיסטורי של טיסת הצפלין הגרמני בארץ בשנת 1931". אליה מוסיף בהתרגשות: "למרות שסבי נפטר, אני עדיין מרגיש אותו פה, הוא חלק מהמקום".
אני מביטה בצילומים העתיקים, שחלקם אף משנת 1860, ומתמוגגת. כמה צניעות ורגישות יש בהם. פה אני רואה מוכר בחנות ספרים של פעם, שם הוא מתעד את סמטאות העיר העתיקה כפי שהן היו פעם, ותמונה אחרת מתעדת רועה צאן ועדר כבשים. כדי להתרשם ולשמוע את הסיפור תצטרכו להגיע בעצמכם. הסב, אגב, נפטר בגיל 89 בשנתו.
חומוס כי ימלוך
לקראת סיום צזנה לוקח אותנו לחומוס לינא, שמגיש כבר שנים את אותו חומוס קטיפתי וטרי בעבודת יד, בלוויית פלפל חריף, בצל ופיתות טריות. בחומוסייה הצנועה אפשר גם ליהנות מהנוף המרשים של העיר העתיקה שבחוץ. בקיצור, תענוג.
אנחנו ממשיכים לכיוון הרובע היהודי, מביטים על בית הכנסת החורבה, פוסעים ברחוב הקרדו וחוזים בפריחה שיש באזור. חנויות רבות נפתחו ברובע זה, ובהן חנויות המציעות אוכל רחוב ואפילו חנות לממכר אלכוהול.
אנחנו מגיעים לרובע הארמני, שבו חנויות ובתי מלאכה רבים לממכר כלי קרמיקה ארמניים מעוטרים, ונעצרים לרגע בקבר דוד אשר בהר ציון. צזנה דווקא רוצה שנעלה למעלה לראות את חדר הסעודה האחרונה, שלפי המסורת הנוצרית, במקום זה ישוע ערך את סעודת הפסח ערב צליבתו.
המבקרים ברובע זה ייתקלו בוודאי בצליינים השרים שירי תפילה בקול נוגה. בנוסף, על הגג יש חדר שבו נהג להתבודד ולהגות הנשיא השני, יצחק בן־צבי.
כך הסתיים לו סיור מקסים בירושלים. "העיר הזו קסומה, מסקרנת, היסטורית ומתחדשת", מסכם צזנה. "מה שראינו היום הוא רק הקצה של הקצה, ויש עוד כל כך הרבה מה לחוות בעיר הזו. זה בדיוק מה שניסיתי להעביר בספר שלי, ספר שהוא לא לתיירים אלא לאנשים שאוהבים את ירושלים ורוצים לדעת עליה יותר - ממי שחי ונושם אותה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו