עבאס בדילמה בין קבלות לבין עקרונות

מי שעוקב אחר התקשורת בישראל יקבל רושם שגורלה של מדינת ישראל, ליתר דיוק ממשלת ישראל, תלוי באיש הזה, חבר כנסת שבקושי סיים שנתיים של פעילות פרלמנטרית, וספק בכלל אם הצליח להעביר הצעת חוק פרטית שלו. אולם מי שמתעמק באפשרויות העומדות בפניו של חבר הכנסת יו"ר רע"מ מנסור עבאס, מהר יבין שהוא הולך לשום מקום.

תחילה חשוב וצריך להבדיל בין הדרך הפוליטית שהוא מציג - קרי רצונם של יותר מ־70 אחוזים של הציבור הערבי בישראל המעוניינים לראות את נציגיו משתלבים ומשפיעים על כל קואליציה וכל ממשלה - ובין עבאס האידיאולוג ואיש התנועה האסלאמית הדרומית, שספק גדול שהיא תאפשר לו באמת להיות חלק מקואליציה בראשותו של בנימין נתניהו עם השותפים הנוכחיים.

לאחר שסיים לרצות את עונשו כאסיר ביטחוני בתחילת שנות ה־80, מייסד התנועה האסלאמית, המנוח השייח' עבדאללה נימר דרוויש, הפך לאיש פרגמטי, ניהל קשרים עם הרבה מאוד מההנהגה הדתית היהודית, ואף תמך לאחר הסכמי אוסלו שתנועתו תירשם כמפלגה ישראלית, ותתמודד בבחירות לכנסת. משמעות הדבר - הכרה מלאה בריבונותה של ישראל ויותר קבלת המשחק הדמוקרטי הישראלי, מה שהביא לפילוג גדול בתנועה, שהפכה לתנועה דרומית ותנועה צפונית שהוצאה אל מחוץ לחוק לפני כמה שנים.

אך מועצת השורה של התנועה האסלאמית (מקבילה למועצת חכמי התורה), היא זו שאמורה לקבל בסופו של דבר את ההחלטות, ומנסור עבאס אמור לבצע. עם זאת, יש לו השפעה לא מבוטלת על המתרחש במועצה, ואפשר לומר שהאיש קובע את הטון שם. עם זאת, ברור כבר עכשיו שהיא תתקשה לשלוח אותו להמליץ על נתניהו להרכיב את הממשלה, ואם הדבר יקרה אפשר לומר בוודאות שהתנועה האסלאמית הדרומית מסכנת את קיומה הפוליטי ואף את מוסדותיה הדתיים והאחרים שיש לה בכל היישובים הערביים בישראל. הסיבה מאוד פשוטה - הרוב המכריע של הציבור הערבי מתנגד לנתניהו, ורואה בו כמי שאחראי לשורה של החלטות וחוקים, בעיקר חוק קמיניץ (יותר מאשר חוק הלאום) הפוגע בהם.

ללא כל קשר לקושי, ויש לא מעט כזה, לשבת בממשלה שתכיל את ח"כ בצלאל סמוטריץ' ושותפו איתמר בן גביר, עם ניהול משא ומתן עם בנימין נתניהו, בעיני הציבור הערבי זה בגידה בערכים ובאידיאולוגיה, במיוחד לאחר שנתניהו ורבים מחברי ממשלתו לא אחת סימנו את הציבור הערבי כאויבי המדינה וכמי שפועלים כגיס חמישי במטרה "לחסל את מדינת היהודים".

גם אם חוק הלאום צורם מאוד לציבור הערבי בישראל, להערכתי היו יכולים לדלג עליו או לחיות איתו, לו היחס של הממשלה ובמיוחד העומד בראשה לאורך השנים היה יחס מכיל מתוך רצון אמיתי לשלב את הציבור הערבי במדינה, במוסדותיה ובהנהגתה. למרות העובדה שממשלתו של בנימין נתניהו השקיעה את התקציבים הגדולים ביותר לסגירת הפערים בין החברה הערבית ליהודית, הציבור הערבי מצפה ליחס אחר - בראש ובראשונה לטיפול בנושאי הדיור, התעסוקה והרחבת שטחי השיפוט של היישובים הערביים.

רצונו של מנסור עבאס נגזר מרצונם של רבים בציבור הערבי להשפיע על הנעשה בפוליטיקה הישראלית, וכן, להיות חלק. לא על תנאי ולא מבחוץ. לא פלא שהליכוד אחרי קמפיין הבחירות הכפיל את כוחו בחברה הערבית, למרות שציפה להרבה יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו