אם יש ל-ק' חלום אחד, הוא לחזור לביירות. להסתובב בשכונה שבה גדל, לפגוש את השכנים והחברים מפעם. לשבת במסעדות, לצאת לנופש באתרים בצפון המדינה שאותם נהג לפקוד בילדותו. "אני אהיה הראשון להגיע ללבנון ברגע שזה יתאפשר", הוא אומר.
רס"מ (רב סמל מתקדם) ק' מוכר ב־8200 בתור "הלבנוני". מי שעלה בנעוריו מארץ הארזים ביחד עם משפחתו, שהיתה מאחרוני היהודים בלבנון, התגייס לצה"ל ועשה קריירה ביחידה 8200, שעיקרה בביתו הקודם - בלבנון, ובמאבק מול ארגון חיזבאללה שהשתלט על המדינה שבה גדל.
הוא בן 39, נשוי ואב לבת 8 ובת 3, מתגורר בצפון. העברית המושלמת שבפיו עלולה לתעתע: כשעלה לארץ, בגיל 12, הוא לא דיבר מילה בעברית. את כל מה שלמד, למד לבד. מילה אחר מילה, משפט אחר משפט.
שפת האם שלו היא ערבית, וכמו כל לבנוני משכיל, הוא מדבר גם צרפתית מהבית ואנגלית מבית הספר. הוא למד בבית ספר נוצרי, ורוב חבריו היו נוצרים. "רוב היהודים עזבו לפנינו. חלקם אחרי מלחמת ששת הימים, ואז אחרי מלחמת יום הכיפורים. אלה שנותרו, התפזרו אחרי שהחלה מלחמת האזרחים ב־1975, רבים היגרו לצרפת או לקנדה, בגלל הצרפתית, וגם לברזיל".
הוריו התגוררו בביירות. "הם היו משוכנעים שבתוך כמה חודשים המלחמה תיגמר, אבל כמו כל היהודים שעוד נותרו בעיר, החליטו לעלות טיפה צפונה, לאזור קצת יותר הררי ומרוחק. הם היו בטוחים שיחזרו כשהמלחמה תדעך, אבל היא לא דעכה, ואנחנו נשארנו שם".
אביו היה סוכן מכירות מצליח ואמו עקרת בית. הוא זוכר ילדות רגילה ושמחה של משפחה נורמלית: זוג הורים וארבעה ילדים, ק' ושלוש אחיותיו. בדיעבד הוא יודע לספר שבאותה תקופה היתה לא מעט רדיפה של יהודים, אף שמשפחתו לא חשה בכך. "אני לא זוכר פחד לספר שאני יהודי. השכנים שלנו ידעו שאנחנו יהודים. אבא שלי בא מבית דתי, והיינו חוגגים את החגים הגדולים - פסח, ראש השנה".
מצות לפסח היו מקבלים מסוריה, שם עוד היתה קהילה יהודית גדולה, עם רב ראשי ושחיטה כשרה ומאפיות. "בלבנון כל זה נמחק הרבה שנים קודם, אבל למדנו להסתדר. חיינו בין הנוצרים, אבל קיימנו את החיים היהודיים שלנו. אבא התפלל בבית. ביום כיפור השכנה היתה נכנסת לפני סוף הצום ומחממת לנו את האוכל, והשכנים היו מזיזים לנו את הרכב כדי שלא נחלל את החג".
לא פחדתם?
"הייתי יהודי לבנוני. קיבלו אותי כמו שקיבלו נוצרי לבנוני. למדתי בבית ספר נוצרי שהיה טיפה יותר דתי, ומי שהיה צריך לדעת - ידע שאני יהודי ושאני לא נכנס לשיעורי דת. לא הסתובבתי וצעקתי את זה, אבל אף פעם לא התביישתי או פחדתי להגיד שאני יהודי".
לאזורים השיעיים של ביירות הם נמנעו מלהגיע. "חיינו באזור הנוצרי, שהיה מוגן. ברגע שהיית יורד טיפה דרומה, כבר היית נחשף. אבא שלי לא אהב להגיע לאזורים האלה. הוא היה מקושר לאנשי צבא שהיו נותנים לו אישורי מעבר, אבל הוא נזהר מאוד".
מילדותו הוא זוכר לא מעט חופשות בלבנון: בשלג בהרים, ועל חוף הים בקיץ. חופשות ארוכות, שנמשכו לעיתים כל הקיץ.
בחגים הם היו מגיעים לארץ, לבקר בני משפחה של אמו. זה נשמע היום כמו מדע בדיוני, אבל בשנות ה־80 הם היו נכנסים לרכב, נוהגים דרומה עד לגבול, עוברים בראש הנקרה לישראל, ובסוף החופשה חוזרים הביתה. "אני זוכר חגים, את המלון בנהריה. היינו מגיעים בעיקר בראש השנה, כי זה נפל על החופשה בלבנון". אביו היה היחיד שדיבר אז עברית. יתר בני המשפחה תקשרו עם הקרובים בעיקר בערבית.
בשלהי שנות ה־80 הביקורים התמעטו בגלל המצב הביטחוני, ולאט־לאט גם החלה המשפחה לקדם את הרעיון לעזוב את לבנון ולעלות לישראל. "אבא שלי היה ציוני, והוא רצה לחיות שוב בתוך קהילה יהודית וציונית חמה ומחבקת".
בסוף 93' התקבלה ההחלטה הסופית, ומשפחתו של ק' נערכה למעבר. בשונה מיהודי סוריה, שנאלצו לברוח מבלי לקחת עימם דבר, יהודי לבנון עזבו בצורה מסודרת. בני משפחתו של ק' סיפרו לשכנים שהם עוזבים לארה"ב, ארזו את הבית, כולל רהיטים, הזמינו הובלה, והעלו את הציוד על ספינה שהפליגה לקפריסין, שם חיכו להם אנשי הסוכנות היהודית. אחרי כמה ימי המתנה, בדצמבר 93', טסו לישראל.
הנחיתה בארץ לא היתה קלה, בעיקר להוריו. תרבות אחרת, שפה אחרת. ק' ואחיותיו נאלצו להסתדר לבד. אחרי חצי שנה במלון העולים עברו לחולון, שם הוא נכנס לראשונה לבית ספר ישראלי, לכיתה ז'. זה לא עבר חלק. "ילדים הם עם אכזר לפעמים. היו קריאות לא נעימות. קראו לי חיזבאללה. היום אני מבין שהרוע לא באמת בא כדי לפגוע - זה מה שהם הכירו".
כמנגנון הגנה הוא ניסה להסתיר שהגיע מלבנון. עד הגיוס. באגף המודיעין לא פספסו את העובדה שהוא נולד וגדל אצל השכנה מצפון. ביחידה שהופכת עולמות כדי להכשיר ערביסטים, ק' היה יהלום. לא רק מי שערבית היא שפת אמו, אלא גם מי שמכיר את לבנון לא מספרים או ממידע מודיעיני, אלא באמת, מבפנים. לבנוני אסלי, שמכיר את התרבות והמנהגים והאוכל. "לבנוני אמיתי. יהודי לבנוני", כמו שהוא מעיד על עצמו.
הוא התגייס בשנת 2000 ליחידה 8200, עשה כמה קורסים, ושירת כאלחוטן. הקשיב לשיחות, ניתח מידע, הפיץ ידיעות. מהר מאוד הבין שיש הבדל בין לבנון "שלו", שבה גדל ואותה הוא אוהב, לבין חיזבאללה שהוא אויב. "לא כל תושבי לבנון שאני מכיר הם אויבים. זאת הפרדה שחשוב לעשות".
חיזבאללה בעיניו הוא לא רק אויב של ישראל, אלא גם של לבנון. "רוב העם בלבנון סובל מהנוכחות של חיזבאללה. במה שאני עושה היום, אני משרת בעיניי לא רק את מדינת ישראל אלא גם את תושבי לבנון".
אין לו ספק שבסביבה שבה גדל חיזבאללה הוא איום. "ידו בכל, וברגע שידך בכל, אתה דואג לאינטרסים האישיים שלך, לקהילה השיעית שלך, ויש פגיעה קשה מאוד במי שלא מקושר או מחובר לחיזבאללה".
אתה שומר על קשרים שם עם חברים, שכנים?
"לא. הקשר ניתק עם כולם. בהתחלה לאבא שלי עוד היה קשר, אבל זה הלך ודעך. זה לא כמו היום שיש מיילים ופייסבוק".
המעבר לישראל לא היה קל גם להוריו. "בלבנון הדלת של הבית היתה פתוחה תמיד. שכנה נכנסת, שכנה יוצאת, ופתאום פה המנטליות אחרת וכולם סגורים בתוך עצמם. כל אחד דואג לעצמו ולמשפחה שלו. היה להם קשה לקבל את זה שלא יהיו להם חברים כמו שהיו להם בלבנון".
יש געגוע?
"אבא שלי מתגעגע מאוד. כשהיה בקיץ שעבר הפיצוץ בנמל ביירות, דבר ראשון רצתי לחפש תחנות טלוויזיה לבנוניות כדי לראות מה קרה, ואז התקשרתי לאבא. היה לו מאוד קשה לעכל את זה. הילדות שלו שם. הזיכרונות. שאלתי אותו מתי המדינה הזאת תמצא סוף־סוף את הנחת שלה".
אביו גר עדיין בחולון, ולמרות גילו עובד באבטחה, כדי שלא לחזור לבית ריק. אמו נפטרה לפני כשמונה שנים, ואת המסורת הלבנונית שומרות בעיקר אחיותיו, שמבשלות אוכל משם. עם אביו הוא מדבר ב"חצי עברית חצי ערבית", אף ש"אבא חושב בערבית, והכי נוח לו בערבית".
וכשהוא רואה מה חיזבאללה עשה ללבנון?
"זה פחות מעסיק אותו כרגע. הוא מתעסק בפוליטיקה".
פוליטיקה לבנונית?
"ברור. הוא רוב הזמן רואה ערוצים בערבית".
ומה הוא אומר על הבלאגן שיש שם עכשיו?
"שאיזה מזל שיצאנו. ההורים שלנו הקריבו המון ביציאה, וכל אחד מאיתנו שילם מחיר. אבל היום כולנו מסודרים, והוא מבסוט מזה".
דמיינת פעם מה היה קורה לו הייתם נשארים שם?
"ברור. וכנראה שהייתי מוצא דרך לעזוב גם כן. גם בלבנון יש גיוס חובה בגיל 18, כך שאם היינו נשארים היתה נוצרת בעיה".
הולך בראש מורם
במהלך השירות הוא דילג בין הזירות השונות. עבד גם בזירה הפלשתינית, אבל את רוב שירותו עשה בזירה הלבנונית. מול הבית. במלחמת לבנון השנייה ישב בבסיס הצפוני של היחידה שהיה תחת אש, ועסק ב"הצלת חיים", כלשונו. "המטרה שלי היתה להציל חיים של חיילים שהיו בתוך לבנון, ועשינו את זה. אני יכול לומר בוודאות שהצלנו חיים של כמה חיילים".
באחד האירועים הם דיווחו לכוח שהיה בבית על טיל נ"ט שנורה לעברו. הכוח נטש את הבית - וניצל. "זאת היתה תקופה קשה. אתה מופגז, אתה צריך לעשות סוויץ' ולעבור ל'מוד' של מלחמה, אבל המשימה מעל הכל".
ובתוך כל זה, מחשבות על לבנון. לבנון שלו. "עשיתי מזמן את ההפרדה בין היותי לבנוני לבין היותי ישראלי. אני לא חושב שאני פוגע בלבנון באיזושהי צורה. כמו שכבר אמרתי, בעיניי אני דווקא עושה להם טוב".
כחלק מכך הוא כבר מזמן לא מסתיר את הזהות שלו. "פעם הסתרתי. היום אני הולך בראש מורם. אני ק'. יהודי־לבנוני. כל מה שהיה לי כשהגעתי לארץ - הבושה, הרצון להתנהג כאילו נולדתי פה ולא שם - כל זה נעלם".
מה אתה מספר לחיילים הצעירים שמגיעים אליך?
"הכל. איך נראו החיים שם, עד רמת החופשות בקיץ, המסעדות, האוכל. החבר'ה הצעירים לא ממש מבינים את זה, שיש לבנון שהיא לא חיזבאללה. לבנון אחרת".
ק' מקפיד להפריד בין לבנון המדינה, לבין חיזבאללה שאוחז בגרונה. "זה לא אותו הדבר. חייתי עם האנשים האלה. אני מכיר את הדעות שלהם, את התרבות. אבל אני גם מתעסק היום בזירה הצפונית ורואה את הרוע. ויש הבדל מהותי בין השניים".
ככל שעובר הזמן ההבדלים מיטשטשים. חיזבאללה משתלט בהדרגה על לבנון ועל מוסדותיה, ובמובנים רבים האינטרסים שלו הפכו גם לאינטרסים של מדינת לבנון. ועדיין, ההפרדה חשובה לו, אף שהוא מתמקד באויב - חיזבאללה - ופחות בסנטימנט, בלבנון שעזב.
חיזבאללה, הוא אומר, הוא ארגון חכם, שמפיק לקחים. אבל הוא גם ארגון שמודע למגבלותיו, ולמי שעומד מולו. "אי אפשר להתעלם מחיזבאללה ומכוחו, אבל גם לא מהיכולת שלנו ומהכוח שלנו, ואת זה הם יודעים היטב".
אחריות כפולה
8200 עברה שינויים דרמטיים בשנותיו ביחידה, בעיקר במעבר מעולם הסיגינט (מודיעין אותות) לעולם הסייבר. אם בעבר הוא עסק כמעט אך ורק בהאזנה לשיחות, היום העולם שלו כולל גם שלל תכתובות ומידע נוסף. ביחידה יש אמנם לא מעט ערביסטים נוספים, אבל ק' הוא הלבנוני היחיד, ומכאן גם מוקד ידע ייחודי.
ככזה, ההיכרות שלו עם חיזבאללה אינטימית. בשנה האחרונה הוא עסק לא מעט בסיכול ניסיונות הפיגוע של הארגון בגבול הצפון, בתגובה על הרג אחד מפעיליו בתקיפה המיוחסת לחיל האוויר בדמשק. "אני לא מתבייש להגיד שאני קם כל יום עם סוג של דריכות, בידיעה שדברים יכולים להתהפך בתוך שנייה".
וכשאתה שומע את נסראללה אומר שתהיה נקמה, מה אתה עושה?
"תפקידנו תמיד לחפש כוונה לפיגוע כזה או אחר, בלי קשר לזה שנסראללה יצא לתקשורת; ובשביל זה אנחנו צריכים להיות ממוקדים וחדים. כן, אנחנו מחפשים מחט בערימת שחת. זה לא פשוט. אבל אנחנו יודעים את העבודה".
וכשאתם לא מצליחים? הרי אתם לא קבלני הצלחות.
"אז התחושה קשה מאוד. ואם יש חייל שנהרג או נפצע, עולמך חרב עליך. אבל הגדולה של 8200 היא בהפקת לקחים. אנחנו בני אדם ואנחנו עושים טעויות, אבל החוכמה היא לדעת לתקן את הטעויות האלה".
ואיך ההרגשה להיות הלבנוני היחידי בביזנס?
"קצת מצחיק להגיד, אבל ההרגשה היא כמו משקולת על הגב, כי יש לי אחריות גדולה מאוד. קודם כל כלפי המדינה שלי, וכן - גם כלפי לבנון, או לפחות כלפי חלק מהתושבים שלה. וחלק מהמשימה שלי כפי שאני תופס אותה, היא להדריך את החבר'ה הצעירים ולהכשיר אותם. ללמד אותם את התרבות, ואת השפה. את ההגייה הנכונה".
במסגרת תפקידו הוביל ק' צוות במבצע "מגן צפוני", שסיכל את המנהרות ההתקפיות שחפר חיזבאללה לשטח ישראל. "לקחנו מהם יכולת אסטרטגית. יש לזה משמעות אדירה. היתה לי תחושה של גאווה גדולה, של סגירת מעגל. הם עבדו על זה כל כך הרבה, ובסוף בא הלבנוני וחשף וסיכל להם את התוכניות".
הלבנוני שסיכל את הלבנונים.
"את חיזבאללה. הלבנונים שאני מכיר הם לא חיזבאללה. אני לא הכרתי חיזבאללונרים. החברים שלי היו נוצרים. אנשים טובים".
מן הסתם יתרגמו את הכתבה הזאת לערבית, ויפרסמו בלבנון.
"זה לא מעסיק אותי. אני פה כדי להגן על המדינה שלי. שיתרגמו".
אתה תופס את עצמך כפטריוט לבנוני. הם יציגו אותך כבוגד.
"אני פטריוט ישראלי. אמנם יליד לבנון, אבל הנפש ישראלית והגוף ישראלי. וכן, אני רוצה להציל את לבנון".
לסיום הוא מספר כי כשנחתמו הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות ועם בחריין, חשב על מולדתו. "החלום שלי הוא שמתישהו זה יקרה גם עם לבנון. אני אהיה הראשון לדרוך שם". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו