"חייבים לעשות עם עצמנו משהו", אמרה אשתי והתכוונה בעיקר אלי. "הקיץ מגיע, ונצטרך להראות את עצמנו בים. אנחנו חייבים לעשות פעילות ספורטיבית כלשהי".
הצעתי שנחנה את האוטו יותר רחוק, שנעמיס יותר סלים בסופר ושנקפוץ לקניון ברגל, אבל שום דבר לא שיכנע אותה. "מה דעתך שנעשה משהו כיפי שמשלב גם תנועה וגם מוסיקה, וכל זה יחד עם עוד אנשים?" הייתי בטוח שהיא רוצה שנלך להופעה של שבק ס', אבל כרגיל טעיתי. "אני מדברת על ריקודי עם".
מרוב הלם, שתקתי לכמה שניות וניסיתי לחשוב איך להגיב. אני וריקודי עם ממש לא הולכים יחד. לרקוד בלי חתונה זה לא אני, ועל העם יש לי הרבה ביקורת. אני מטפח לעצמי תדמית קולית כבר די הרבה זמן. אני אוהב רוק, סרטי פעולה ואופנועים. איך זה מסתדר עם "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים ויחזקם?" נכון, לא מסתדר.
מצד שני, למה להיות כבד? יש ממשלה חדשה, באוויר מנשבות רוחות של שינוי, ואם השר כץ יכול להתאים את עצמו לפוליטיקה החדשה, גם אני יכול. למה שפעם אחת לא אזרום בקלילות? תמיד הייתי הביישן שנשען על הקיר במסיבה, לא מיצינו כבר את הקטע הזה?
הצבעתי בעד השינוי, והפרויקט יצא לדרך. מאחר שהיתה לי מחויבות קודמת (להוביל קרשים וילדות למדורה), קבעתי עם אשתי שניפגש באתר ההרקדות. את פניי קיבלו מאות אנשים שרקדו להם בכיף. הם היו מאוד מרוכזים בעצמם ולא שמו לב אלי. חבל, כי דווקא השקעתי ובאתי במכנסיים קצרים ובחולצת פולו לבנה.
המדריך/מרקיד/די.ג'יי או השד־יודע־מה־תפקידו־הרשמי, תימני מקריח עם שאריות תלתלים מפעם, התלהב וזרק הוראות לתוך המיקרופון: "וסיבוב, וימינה, וקדימה, ואחורה". מדי פעם הוא גם שירבב מילים מהשיר שהתנגן. "תותים - לפנים. תותים - וסיבוב, בואי אקנה לך - צעד לפנים". הרפרטואר היה מגוון ביותר, משירי אקורדיון וחליל רועים, דרך אייל גולן, בואכה אביב גפן ומשינה. ניסיתי למצוא היגיון בשיגעון, אבל לא הצלחתי. כל עוד המתולתל מכתיב את הקצב, שיר של מדונה משתלב בטבעיות אחרי "צדיק כתמר יפרח".
נשענתי על הקיר וחיכיתי בסבלנות לאשתי, אבל אז הגיע המסרון המפתיע: "נתקעתי במדורות. לא אוכל להגיע. תבלה".
יצא לכם פעם להרגיש כמו ברוש? לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, בדיוק כמו הברושים של שלמה ארצי. מה אני עושה עכשיו? חוזר הביתה, או פורץ למעגל ברגל נחושה? כי להמשיך להישען על הקיר אני לא יכול. הוא בסוף יתמוטט.
בעודי מתלבט, נטלה את ידי גברת אלמונית וגררה אותי לרחבה. "אני לא יודע לרקוד", מילמלתי בביישנות, ונזכרתי שהפעם האחרונה שזה קרה לי היתה בכיתה ה' כשרקדתי "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". המגע עם מותניה של בת כיתתי היה הדבר הכי מסעיר ואינטימי שחוויתי באותם ימים.
הגברת, בשנות הארבעים לחייה, התלבשה ספורט־אלגנט. מצד אחד היא נעלה נעלי ספורט ולבשה טרנינג, מצד שני היתה מאופרת ליציאה, ושיערה אסוף בקפידה. היא גם היתה שזופה באופן מוגזם לטעמי. לך תדע, אולי היא בילתה את שנת הצהריים במכון שיזוף.
"תעשה מה שאני עושה", היא ביקשה, ואני ביצעתי. בהתחלה נראיתי כמו מישהו שלקה בפרקינסון, אבל אחרי כמה דקות של "שלושה צעדים וסיבוב" הבנתי את הפרינציפ וזרמתי, למרות שהייתי עדיין רחוק מאוד מלהיות ברישניקוב.
עכשיו רוקדים את הלהיט הוותיק "סוכר" של זמר הפולק שאול צירלין. חברתי החדשה מלמדת אותי את הצעדים, למרות שאני מתחיל לחשוד שלכל השירים יש אותם צעדים. מדי פעם אני טועה ודורך למישהי על הרגל, אבל אין לי בעיה עם זה. אני מכיר אנשים שעלו לגדולה רק בגלל שדרכו על אנשים אחרים. ממשיכים ל"הכל פתוח עוד לא מאוחר", והשותפה שלי עושה לי עיניים ולא משחררת את היד.
לאט לאט אני מתחיל לקלוט שהגברת שלקחה עלי חסות בעצם מתחילה איתי. כבר שנים שאני שומע שריקודי עם זה מקום המפגש האולטימטיבי לחבר'ה שמחפשים סטוצים, וזה די הגיוני. אשתך הרי בטוחה שהלכת לחוג של חננות, ולא מעלה על דעתה שאחרי שיכבו האורות ותיאלם תרועת הפסטיבלים, יש מצב שתסגור את הערב בדירה של הפרטנרית שלך. היא תהיה הרועה הקטנה ואתה כלבלב הו בידי בם בם.
חשבתי על אשתי, שסובלת במדורות, והחלטתי שכדאי בכל זאת לשמור על אחדות המשפחה. אמרתי לשותפה שלי שכואבת לי הרגל וחזרתי להישען על הקיר. היא קיבלה את זה באכזבה.
הבטתי מהצד על מעגל הרוקדים ופתאום הבנתי. ריקודי עם זה בעצם השירה בציבור של המחול. שניהם מבטאים געגוע למשהו שכבר חלף, כשעץ הרימון עוד נתן ריחו והיה אפשר לעשות מסיבה רק עם אקורדיון. אתה לא חייב להיות רקדן, הטריק הוא שאנשים שלא יודעים לרקוד נהנים בדיוק כמו אלה שכן. אבל בניגוד לשירה בציבור, יש גם צ'ופר: מגע פיזי. קצת מחזיקים ידיים, קצת אוחזים מותניים, נופלים "בטעות" אחד על השני, ויש אנשים שזה מספיק להם כדי שיהיה שבוע טוב.
נכנסתי הביתה בצעד תימני וסיפרתי לאישה על הקורות אותי. לא נראה לי שהיא מתה על הרעיון שאני מפזז עם נשים זרות שלא בנוכחותה. אפשר להבין אותה. גם אני כעסתי כשהיא סיפרה לי שהיא ואבא של יואב צלו יחד מרשמלו על האש.
על ההרקדה מחר בערב החלטתי לוותר. להישען על הקיר אני יכול גם בבית. מה שכן, שמתי לב שלפעמים, כשאני הולך ברחוב, אני מזמזם לעצמי את "עוד נשובה אל ניגון עתיק", ופתאום מתפלק לי סיבוב לימין תוך כדי דילוג לאחור.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו