כשל משפחתי

ג'ורג' וטסה אלטמן, אב ובתו המתבגרת, חיו במנהטן. הם עזבו את האי הלוהט לטובת חיים נוחים ורגועים בפרוורים. בעונה הראשונה של הסיטקום הם גילו שניתוחים פלסטיים ודיאט רד בול הגיעו גם לצ'טסווין הנידחת, וכי לרוע המזל, מלאכותיות, זיוף ושמועות אינם שמורים רק לערים גדולות. העונה השנייה נראית כמו עוד מאותו דבר: סחיטת הורים, שוחד בדמות עוגיות ואיומים על עוזרות בית. רמז: החיים בפרוורים הם בדיוק מה שחשבתם. 

השאיפה לעזוב את העיר התוססת לטובת מקום שליו היא חלום אמריקני הזוכה לשיקוף טלוויזיוני נרחב ("עקרות בית נואשות", "חשיפה לדרום"). בבסיסה של הקומדיה עומד רעיון שהיה יכול לעבוד, קומדיית מרד נעורים צינית, בתנאי שהדמויות היו טיפה פחות שטחיות ופלסטיקיות, והעלילה היתה הולכת למקום שכולו שנינות, סרקזם ואירוניה. בפועל, "פרוורי הגיהינום" פועלת כמו ספריי שיזוף, מתיזה חומרים, אבל לא נדבקת לשום מקום. שובה של טסה לצ'טסווין אחרי חופשת קיץ בעיר, מגלה כי הפרוור נשאר רדום כשהיה. דליה, בלונדינית פקאצה, נותרה נערה מפונקת וחסרת יכולות, גם אמא שלה (רק עם תוספת של 20 שנה בגיל ושני קילו תוספות שיער), ליסה הצלע השפויה עדיין מעוררת תקוות (כנראה בגלל השחקנית אלי גרנט, שהבריקה כבר ב"העשב של השכן") וג'ורג' האב מחסל כל סיכוי להומור בעזרת טקסטים איומים וחסרי פאנץ'. 

הדמויות הקיצוניות והסטריאוטיפיות עושות את המוטל עליהן, הדמויות שאמורות להביא נפח לקומדיה הזו כושלות במבחן הרגש וההזדהות. כשהיא שופעת מסרים חינוכיים (לכבד את השונה, סובלנות, להאמין בעצמך וכד') ומדגישה את הדמויות לחיקוי - טינאייג'רית טובה אמורה להתנהג כמו טסה, לא כמו פרחה - "פרוורי הגיהנום" מתגלה כעוד קומדיה צפויה ושמרנית. קהל היעד: הורים של מתבגרים. 

*   *   *

רפואה שלמה

איכילוב, yes דוקו, 21:00

פחות מחודש עבר מאז השקתה, ו"איכילוב" באה אל קיצה. חמשת פרקיה הסתיימו, חלק מגיבורי המשנה שלה נפטרו בדרך, חלק שרדו כדי לספר. הדרמה התיעודית הציגה את חיי הרופאים בבית החולים כשהיא מתמקדת בעבודתם הסיזיפית. הפרק שחתם את הסידרה ניסה לייצר גוון רגשי אינטימי יותר, לגעת בחיי הבית והמשפחה של האנדוקרינולוגית, הגינקולוגית והכירורגית. לא עם כולם זה עבד. באופן מפתיע, דווקא האחרון לחשוד בו בניהול חיי משפחה מאושרים, ארז המתמחה בנוירוכירורגיה, הצליח לקראת הסוף להוכיח שמאחורי המנתח מסתתר בן אדם שלם. 

"איכילוב" עשתה שירות טוב לרפואה הישראלית כשחשפה את הקשיים הבלתי נתפסים שעימם מתמודדים כוחות הריפוי. היא נגעה בקונפליקטים של הרופאים, דילגה בין חדרי ניתוח לחדרי התאוששות, שילבה בין היומיומי הכואב - פציעה, חבלה, ולהבדיל אלפי תפרים: לידה - לרגעים הרי גורל כמו ניתוחי מוח מורכבים. גיבוריה לא נחשפו יותר מכפי שביקשו להיחשף. לא היתה התערטלות במובנה האקסהיביציוניסטי (חכו, עוד ארבעה ימים וזה יקרה), אלא סיפורי חיים (ומוות) של שליחי ציבור, שבחרו במקצוע מפרך ועכשיו מתמודדים עם השלכותיה של הבחירה ההיא. "המקצוע הזה ברמה הרגשית הוא לא להיט. אתה אף פעם לא תהיה לגמרי מבסוט, אבל זה בנוי לאנשים שלא מחפשים להיות לגמרי מבסוטים... כנראה זה למכורים בלבד", סיכמה שרי הפנימאית את החומר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו