הפעם: קולו של הבוחר הערבי נתפס כלגיטימי

מערכת בחירות מתאפיינת בדבר מיוחד; הבחירות הרביעיות שמתקיימות אצלנו בתוך שנתיים, וכבר עייפו והתישו את האזרחים, מתאפיינות הפעם בקרבהובלגיטימציה לקול הערבי.

החיזור אחר הקול הערבי מכל מפלגות הקשת הפוליטית לא היה מעולם בפוליטיקה הישראלית. אפשר לומר שהבחירות האלו שמו את הבסיס לכניסת מפלגות ערביות לקואליציה בעוד עשור, ולכניסה לממשלה בעוד שני עשורים. בניגוד לעבר הלא רחוק, מפלגות ופוליטיקאים כבר רואים את הקול הערבי כלגיטימי, ואף ככזה שיכול להכריע את הבחירות, ללא כל קשר לשאלה למי יצביעו. זוהי גישה חדשה וחיובית, אף שהיא מגיעה מעט מדי ומאוחר מדי, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

החברה הערבית בישראל נחשבת צעירה ומונה כ־2 מיליון אזרחים ערבים. לא כולה הומוגנית, יותר ממחציתה בעלי זכות בחירה, וכוחה יכול להגיעליותר מ־20 מנדטים בכנסת.עם זאת, רק קצת יותר ממחצית מהבוחרים הערבים משתתפים בבחירות - לא מטעמים אידיאולוגיים אלה בגלל אדישות.

אמנם זה נשמע גרנדיוזי ואפילו חלומי - ובעיני יהודים רבים בלתי אפשרי, בלתי מוסרי ומסכן את "המפעל הציוני" - אך פוליטיקה היא אמנות האפשר, ומי שיוטל עליו על ידי הנשיא ראובן ריבלין להרכיב את הממשלה, יוכל להיות אחראי למפנה היסטורי אדיר בגישה וביחסי המדינה עם האזרחים הערבים, וגם עם נציגיהם בכנסת; זאת, אם יצרף לקואליציה - לא לממשלה בשלב ראשון - מפלגה ערבית, ויזכה בתמיכתה בתמורה להסכם קואליציוני שמטרתו חיבור הערבים למדינה.

הזנחה של עשרות שנים

החברה הערבית סובלת עשרות שנים מהזנחה ומאפליה. מעניין שמימין ומשמאל מסכימים עם העובדה הזו, אך חלוקים לגבי דרך הטיפול בה ולגבי האחריות למצב הזה. הגיע הזמן לראות באזרחים הערבים חלק אינטגרלי מהמדינה שתרם, תורם ויתרום לבניית המדינה בכל תחומי החיים, החל מפועל הבניין ועד לפרופסור באוניברסיטה.

לפני שיהיה מאוחר, על הממשלה הבאה לשים לה יעד לאומי ואסטרטגי: הפיכת הערביםלחלק אינטגרלימהמשחק הפוליטי בקואליציה, לא באופוזיציה; לבלום את המשך התפשטות האלימות והפשע, ולא רק בהקמת תחנות משטרה או הצבת כוחות מג"ב; לדאוג לפיתוח הכלכלי של היישובים הערביים, ללא יוצא מן הכלל - ולא רק בעידוד שילובם של צעירים וצעירות ערבים במשרדי ממשלה או בחברות הגדולות במשק; ולפתח את היישובים הערביים, ולא רק על ידי הרחבת שכונה או שתיים.