זה היה אולפן טלוויזיה טיפוסי לאותם ימים. כשאני אומר "אותם ימים" אני מתייחס לתקופה שבה, עד כמה שזה יישמע מוזר, הטלוויזיה התעניינה בעיקר באנשים שיש להם מה להגיד.
המכשיר, לא דק ולא שטוח, עמד במרכז הסלון של ההורים, וכולנו היינו בבית. ישב שם פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה כוכב תקשורת, ולצידו ישבו שני חברי כנסת - דדי צוקר ואברום בורג. שניהם התייחסו לליבוביץ' בכבוד אדמו"רים, כמעט בהערצה, והצהירו כבר בפתיחת הדיון שהם בסך הכל ממשיכי דרכו של הפרופסור כשהם נאבקים על הפרדת הדת מהמדינה.
זה, פחות או יותר, הספיק לליבוביץ' הקשיש. הוא הרים את קולו, אולי גם דפק על השולחן, ודחה בבוז את דבריהם. אני לא זוכר בדיוק את הנוסח, אבל הוא רשף ניצוצות: איפה אני ואיפה אתם? אתם חותרים להפריד את הדת מהמדינה כדי להציל את המדינה מציפורני הדת! ואילו אני מבקש להציל את הדת מציפורני המדינה.
מדי פעם אני שואל את עצמי מה הופך רגעים מסוימים לבלתי נשכחים. למה כולם זוכרים דווקא את הגול העתיק ההוא שאחריו אמר יורם ארבל "ככה לא בונים חומה"? למה כולם מצטטים מרוברט דה נירו דווקא את "Are you talking to me? ", ומה פתאום אני זוכר כל כך טוב דווקא את הרגע הטלוויזיוני ההוא, כולל המבטים הנבוכים, חצי אבודים, של צוקר ובורג.
יכול להיות שיום אחד תהיה לי תשובה טובה לשאלה, ואולי פשוט אסתפק בהבנה שאם רגע מסוים מצליח להיצרב כל כך טוב בזיכרון, כנראה שהיה שם משהו ששווה להתעכב עליו.
לאחרונה יצא לאור הספר "מדינה קטנה לעם גדול", של הרב חיים נבון. תוך כדי קריאה חזרתי ונזכרתי בדברים ההם של ליבוביץ', וייתכן שהבנתי מה היכה בי שם. תמיד מפתיע לגלות אנשים חכמים שטוענים שפחות זה יותר. אבל זה הרבה יותר מפתיע אם אותם אנשים הם גם יהודים מאמינים ושומרי מצוות.
נדמה לי שהתרגלנו לכך ש"כל המרבה הרי זה משובח" הוא לא רק שורה מההגדה של פסח שמדברת על החובה הספציפית לספר על יציאת מצרים. "כל המרבה" הפך להיות פרדיגמה כללית. מקסום ללא גבול. נבון כותב על הנטייה שלנו להטיל יותר מדי אחריות על מערכת המשפט, על הרשויות ועל המדינה בכלל.
ועצם העובדה שרב בישראל, ועוד רב שמרני ומאופק, מציע תפיסה שגורסת שדווקא פחות יכול להניב יותר, היא סיבה מספיק טובה לקרוא את הספר מעורר המחשבה הזה.
באופן אישי, אני תמיד מצטער לגלות שאדם צעיר ממני הספיק לקרוא יותר. בקטע הזה הרב נבון מעצבן ממש. הוא נעזר בציטוטים רבים, שולף אינספור דוגמאות ואנקדוטות ועוסק בקשת רחבה של נושאים, ובסופו של דבר חוזר ומציע ללכת על "מדינה רזה". להנמיך ציפיות. להעניק למדינה פחות סמכויות בניהול חיינו ולהטיל עליה פחות אחריות. את רוב הדברים עדיף להניח לטיפולן של משפחות, קהילות ורשויות מקומיות. פחות
זה יותר.
גם אם לא הסכמתי עם חלק מהקביעות שבספר, אני מסכים שרוב הדברים יתנהלו באופן יעיל יותר בלי מעורבות המדינה, וודאי שככל שתהיה כאן פחות כפייה דתית, כך נרוויח חיים יותר יהודיים.
אחד הדיונים המרתקים בספר עוסק בקשר בין מדינה לבין עם. בנקודה הזאת הספר לא מציע לצמצם. גם ליברלים פוסט־ציונים וגם חרדים אומרים דברים דומים לגבי כיווץ המשמעות של מדינת ישראל לכדי הסכם יבש ויעיל בין אזרחים אדישים ודי מנוכרים שנקלעו באקראי לאותה כתובת. או בלשונו של נבון - "ועד בית גדול".
הספר שולל זאת בתוקף. קשה להתווכח עם הטיעון שאף דייר לא יעלה בדעתו להישבע אמונים לוועד הבית, לחלץ דיירים אחרים ששרויים בצרה, או לשלוח את בניו להילחם למען שלמות חדר המדרגות. סולידריות לאומית, בוודאי במדינה כמו שלנו, חייבת יסוד עמוק יותר, ולמען האמת יש לה אחד כזה.
הדיון הזה העיף אותי לחוויה מטלטלת שעברתי יום אחד ברחובות תל אביב. זה קרה מספר שנים אחרי מותו של אבי ז"ל. בשבוע האחרון לחייו הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ בבילינסון, ובמיטה הסמוכה שכב בחור צעיר ומרשים למראה אחרי תאונה קשה. כמו כולם במחלקה, גם הוא היה חסר הכרה, וגם עליו היה אפשר רק להתפלל.
וזה בדיוק מה שעשינו במשך כל השבוע המר והמבהיל הזה. ישבנו לצידם של בני משפחתו. שוחחנו מעט. שתקנו הרבה. קראנו תהילים. חלקנו כאב, ותקווה וכוסות קפה חסרות טעם שמדי פעם מישהו קם להכין.
שנים לאחר מכן היתה לי איזו עבודה בתל אביב, ופתאום קפץ עלי איש מבוגר ושאל אם אני זוכר. אני מודה שלקח לי כמה רגעים. שאלתי בהיסוס מה שלום הבן. האיש הוציא תמונות והראה לי את הנכדים שנולדו מאז. הבן התאושש פלאים, השבח לאל. הוא חזר לעצמו והתחתן, והכל טוב.
הלב שלי רקד. אין בעולם שום דרך רציונלית להסביר למה התחבקנו באמצע הרחוב, ולמה הדמעות, ולמה חשבתי שהיה בבשורה הזאת משהו מנחם גם על האובדן האישי שלי. הרי בכלל לא הכרתי את הבחור. אין בינינו קשר, ולא הייתי מזהה אותו ברחוב. אני מניח שלא הייתי מפתח רגש כלשהו כלפי אדם זר רק בגלל ששובצנו לחדרים סמוכים באיזו חופשה. אבל התחושה העמוקה של ברית וסולידריות היא דבר שנקנה בכאב ובתקווה ובתפילות משותפות.
ברגע ששמענו את ד"ר שרון אלרעי פרייס אומרת שכבר רואים את הסוף, משהו בלב השתחרר. שמעתי גם אחרים, אבל אלרעי פרייס הסתמנה לאורך הקורונה כפסימיסטית קודרת ועקבית, לא ממהרת להתעודד ולא להוטה להיות אשת בשורות. וכשמישהו שמביא לך את הנאחס מתחיל פתאום לחייך, אפשר לנשום לרווחה.
אחד התחומים שחזרו לעבודה בגדול השבוע הוא תחום השמרטפות. בייביסיטריוֹת התרוצצו מבית לבית, פה ושם העלו מחירים, ואפשרו להמון זוגות להיפרד לשעה קלה מהילדים האהובים שהיו צמודים אליהם בשנה האחרונה, ולצאת לאיזה בית קפה או מסעדה, או סתם לשוטט ברחובות. באופן אישי, הייתי מוכן לקחת בייביסיטר לחצי שעה, רק כדי לשבת ולעיין בתפריט ולהעמיד פנים שיש לנו חיים. אבל כולן היו תפוסות.
תכף נתחיל לשאול מה לקחנו איתנו מהקורונה, וחלק מאיתנו יתאכזבו לגלות שהם שכחו כל מה שהבטיחו לעצמם. אני מאחל לכולכם שלכם זה לא יקרה. אחד הדברים החשובים שלמדנו בשנה האחרונה הוא שלא תמיד כל המרבה הוא כל כך משובח. ושאפשר להוריד הילוך ולהנמיך קצב. אפשר להצטמצם לאירועים קטנים ולמצוא את היתרון בכך.
למדנו לראות כמה מגוחך הרצון להגדיל בכל הכוח, או לפשפש בחיים של אחרים. רוב הדברים היקרים לנו באמת נמצאים בסך הכל בחדר הסמוך. אין סיבה לשכוח את כל מה שלמדנו השנה רק בגלל שמחלקות הקורונה הולכות ונסגרות.