שתי פרשיות מעסיקות בשבועיים האחרונים את המלל הכללי, והדבר היחיד שאני יכול לומר לשבחן הוא שסוף־סוף אפשר לדבר כאן על משהו בלי להזכיר את מכחישי הקורונה, מתנגדי החיסונים ואת השאלה הקיומית "רק ביבי/רק לא".
חוץ מזה, מאוד לא נעים. לא נעים לחשוב על כך שאהבת את "חזרות", או שחשבת שהיא סדרה נהדרת, כמעט מביך לומר משהו טוב על מורשת עמוס עוז. מביכות עוד יותר הן תגובות מסוימות - בעיקר בימין הדתי - שמנסות לחגוג על הפרשה הזאת, כאילו מדובר לפחות באצבע אלוהים. כך יוצא שלא נעים פעמיים: בין שאתה מעריץ של עמוס עוז ובין שתמיד היית ביקורתי כלפיו, אתה משתוקק שכל העניין הזה יחלוף כבר ויישכח.
אין לי שום מושג מה קרה שם באמת, מאחורי קירות ביתו של הסופר, ולהבדיל מרוב האנשים שפגשתי השבוע, אני חושב שזה לא ענייני. משהו בכל זאת אני חייב להעיר: כבר שנים שורר כאן בלבול בנוגע למעמדה של האמנות ולתפקידה של הספרות בחיינו.
מצד אחד, אנחנו מייחסים חשיבות מיוחדת לדעותיהם, לטעמם, ובעיקר לעמדה המוסרית שאנשיה נוקטים. חתימות של, נניח, 50 סופרים ומשוררים על עצומה פוליטית הן משהו שאי אפשר להשוות ל־50 חתימות של טכנאי מזגנים, יועצי השקעות או רופאות מרדימות. למה, באמת? כי ספרות ומוסר משתייכים לענף שנקרא "הומניטיז".
למסורת הזאת יש שורשים עמוקים, ולכן יצירה גדולה הופכת את האדם שיצר אותה לגדול. מצד שני, ברגע שמתברר שאמן גדול היה בסך הכל אדם די קטן, אלים או גזען או רודף נשים או קמצן איום ונורא, מייד מגיע איזה נו־נו־נו תרבותי שאומר שאסור לערבב בין היצירה לבין האדם.
אני לא רוצה לדבר שוב על וגנר או על היידגר, ולא על נאצים באופן כללי. אז בואו נלך על הגרסה הרכה של הטיעון: תומאס מאן הוא לא הספרים שהוא כתב, וודי אלן אינו הסרטים שלו, ולואי סי.קיי האדם הוא אינו המופע של לואי סי.קיי. ולכן אפשר ליהנות מהספרות, מהקולנוע ומההומור שלהם - אפשר אפילו להעריץ - בלי קשר לשאלה אם מדובר בחלאות.
וכל מה שיש לי לומר על כך הוא שמוסר כפול אינו הדבר הכי נורא בעולם, אבל הוא בכל זאת די מגוחך, וכדאי להחליט אחת ולתמיד. עכשיו, למשל. עכשיו, בעקבות העניין הלא נעים עם ע' עוז, זהו עיתוי מצוין להיפרד מהאמונה הרומנטית כאילו מלחינים, כותבים או רקדנים הם מוסריים יותר, ולכן ראויים יותר להטיף מוסר.
מצד שני, אני לא יכול שלא להיזכר בחיוך כואב שפעם, בבתי הספר התיכוניים, "המגמה ההומנית" היתה שם קוד לחבר'ה שנהגו ללכת מכות בהפסקה. הלטינית שלנו היתה די חלשה באותם ימים, ואני זוכר את היום שבו התברר לי, לתדהמתי, מה פירוש המילה "הומני". עד לאותו רגע הייתי שרוי בדילמה אם "הומני" זאת הדרך המנומסת לומר "שלוש יחידות במתמטיקה" או "החברים שלי יפרקו לך את הפרצוף".
לתחושתי, עמוס עוז הוא רק אחד מאלה שלא ישחקו בעונה הבאה של "חזרות". מה יש עוד לומר? כבר עלתה הצעה שהפקת הסדרה תבדוק את המזוזות באולפנים לקראת צילומי העונה השנייה. באופן אישי, ברגע הלא נעים שבו החלו להיחשף סיפורי ארז דריגס, התהפכו לי המעיים.
אחד הדברים המבריקים בסדרה הזאת הוא האופן שבו היא חושפת שלוש שכבות של עלילה. שחקני תיאטרון משחקים על במה את סיפור חייהם האינטימי של הבמאי והמחזאית, שיושבים מולם באולם החזרות, כאשר אותם "במאי" ו"מחזאית" משחקים מול המצלמה את סיפור חייהם בעולם ה"אמיתי".
פרסום הסדרה הלך יד ביד עם מידע שהוזרם לציבור הרחב על שני היוצרים, הזוגיות שלהם וכל זה, וה"רכילות" המפורטת היתה חלק מחוויית המעקב אחרי הסדרה. התחושה היתה שיש כאן עוגה מפוארת של שלוש קומות, והן יושבות זו על זו באופן מושלם. אחד לאחד. אלא שאז הגיעו הסיפורים שהיוצרים לא כל כך רצו לספר, ופתאום התברר שזה לא בדיוק אחד לאחד. כל הצד המיני האפל של בן הזוג - ההתמכרות האינסופית למין וההסתבכויות המכוערות סביב העניין - כל זה מיוחס בסדרה לדמות אחרת. שחקן בשם מרציאנו, שמגולם על ידי איתי תורג'מן.
סלחו לי רגע שאני שוב פותח את הבקבוק ההוא. פעם כדי לייצג מזרחי היית צריך לתת לו חי"ת ועי"ן, טקסט נלעג, מגש בורקס שאשתו שלחה, או סתם נהמות בנוסח סאלח שבתי. הימים האלה חלפו, ברוך השם. אבל כדאי לומר שכשלוקחים שחקן עם שם כמו תורג'מן ונותנים לו לגלם דמות עם שם כמו מרציאנו - הכוונה היא שלפנינו בחור מרוקאי ושזה רלוונטי. בטח בסדרה שמנהלת כזאת מערכת יחסים בין מציאות לבדיון.
וכשאותה דמות מתוארת כאאוטסיידר מהפריפריה, שבכלל לא בא מהתיאטרון, ספק אם למד משחק, ובקיצור מין ארחי פרחי שנבחר לשחק בהפקה רק כי הוא עשה משהו בטלוויזיה והוא "מביא קהל" - אומרים משהו נוסף שעשוי לגרום כחכוחים רמים.
אבל כאשר מפילים דווקא על ראשו את כל מה שמכוער וחולה ומעוות בדמותו של היוצר - שהוא גם הדמות הגברית הראשית - עושים משהו שהוא עלוב, בעיניי לפחות, גם מבחינה אנושית, כלומר הומנית, וגם מבחינה אמנותית. ואולי באמת אסור לערבב בין אמנות לבין שום דבר אחר, אבל הרגע שבו נחשפתי לעובדות הללו הוריד לי את החשק.
ותראו מה זה, סוף־סוף יש לנו בישראל שתי סדרות באותה שנה, שהן מספיק טובות כדי שיהיה שווה לשוחח עליהן. "שטיסל" ו"חזרות". ושתיהן באמת מצוינות, מבריקות ועשויות היטב כמעט מכל בחינה. ואין ביניהן שום מכנה משותף. זו חילונית וזו דתית. זו ירושלים וזו תל אביב. האחת יונקת מחנוך לוין והשנייה בכלל לא סופרת אותו. ובכל זאת, בשתיהן, כל כך לא נעים לי לומר זאת, המזרחי הוא אותו מזרחי.
אני מאמין גדול בתבונה האנושית. למרות שבכל פעם שאני רואה איך הניקיונות לפסח מתחילים מייד אחרי משלוחי המנות, אני נוטה לפקפק. הנה, זכיתי השבוע לשתף פעולה עם התזמורת הסימפונית ירושלים. זה כיף גדול לעמוד על במה כשמסביבך עשרות נגנים מעולים. פתאום קפץ מולי אחד הכנרים. "זוכר אותי?" הוא שאל. מתברר שלפני 20 שנה בערך השתתפנו יחד באותו קורס הכנה ללידה.
הבת שנולדה לו כבר משרתת בצה"ל, והבכור שלי במכינה קד"צ. איך הזמן חולף. הכנר אמר דבר נכון: ברגע שבו התינוקת נמצאת בידיך, פתאום אתה מבין שזהו. הנה יצור חי. הוא כאן כדי להישאר. אתה האבא שלו, ולזה הקורס לא הכין אותך בכלל.
גם אני חשבתי במרוצת השנים שנשימות ונשיפות זה יפה מאוד. אבל למה לא חשבנו ללכת לקורס לגידול ילדים? הסכמנו שיש לבני אדם מין שריטה מוזרה. תמיד נשקיע בהכנות לקראת הדבר הפחות חשוב.