אם חשבנו שהעתירות של הנערות המבקשות להתמיין לתפקידים קרביים בצבא התייתרו לפני 25 שנה, בעקבות בג"צ אליס מילר, הרי שטעינו. בימים האחרונים, התווספה גם עתירתן של חיילות שהודחו מקורס חובלים, וכך זכינו לתזכורת כי 'מועדון הבנים', המושתת על מיליטריזם ושוביניזם, טבוע עמוק בדי. אנ. איי של החברה הישראלית ובמיוחד של הצבא. במציאות שבה השיח הציבורי הוא שלנצח נשב על חרבנו, הרי שמגיל צעיר נערות שואפות לתרום למדינה ולמאמץ המלחמתי. לכך נוספת המוטיבציה להגשמת תקופת השירות בדרך מעניינת ומאתגרת. בנוסף, ולא פחות חשוב, כל עוד הצבא נחשב למקדם חברתי גבוה, אותן נערות מסמנות לעצמן, כבוגרות סיירות, את הפריבילגיות והיוקרה שאותן יקצרו בצאתן לאזרחות.
ההתבוננות על הזווית הנשית בתוך סכסוכים מזויינים ומלחמות אינה חדשה. לאחרונה ציינו בעולם, וגם בישראל, 20 שנה להחלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם (נשים שלום ובטחון). ההחלטה הנכיחה לראשונה את ריבוי התפקידים המשמעותיים בהן נמצאות נשים באזורי מלחמה, הן כלוחמות ותומכות לחימה, והן כפעילות שלום וכנפגעות באופן ייחודי בשל היותן נשים; לצד הדרתן משולחנות הדיונים העוסקים בשלום וביטחון ובמשא ומתן לסיום הסכסוכים.
באופן אישי, החלטה 1325 השפיעה רבות על התפתחותי האישית והמקצועית והציפה אל פני השטח, את הזהויות הרבות והשונות שחיות בתוכי. האשה הישראלית, היהודיה, הילדה המהגרת דוברת הרוסית, עורכת הדין הפמיניסטית, לוחמת זכויות האדם, האמא, החיילת, עובדת הביטחון באל על והאקטיביסטית, שהחליטה לפני 20 שנה שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי לסיים את הכיבוש, וזו שבטוחה שפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני תלוי רבות במנהיגותן של נשים עקשניות ובלתי מתפשרות.
האם הלוחמות הנחושות, שהודחו מקורס החובלים ואלו המשרתות בתפקיד הקרבי עליו חלמו הן מנהיגות העתיד שלנו? האם מתוך היותן חלק אינטגרלי מהכוחות הלוחמים הן יצליחו - מתוך פרספקטיבה רחבה יותר - להבחין כי המציאות בה אנו חיות, כישראליות, יהודיות, היא רק לכאורה 'נורמלית'. בפועל אנו כובשות עם אחר ושולטות במשאבים של אוכלוסייה של מיליוני בני אדם, בסכסוך ממושך שבו נשים חוות אלימות על רקע מגדרי, שאת השלכותיה לא ניתן למדוד, אבל ברור לכל, שבין אם הפוגעים הם אנחנו כמדינה, או כצבא, או כחברה – מדובר באלימות לכל דבר עניין, כזאת שפוגעת לא רק ב'אויבינו' אלא גם בנו. האם הן יצליחו להניע פעולות פוליטיות רחבות לסיומן של המלחמות?
הניסיון בעולם מלמד שסכסוכים אלימים ממושכים נפתרו רק כאשר נשים צורפו לשולחן המשא ומתן. זה עבד בדרום אפריקה, באירלנד, בקולומביה ובסודן – אך עדיין לא בישראל. בדומה למקומות השמורים לגברים בלבד בצבא, ניכר חוסר הייצוג של נשים גם בפורומים אזרחיים של שלום וביטחון. למרות שמשנת 2005 קיים בישראל חוק, המחייב לכלול נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה בכל משא ומתן לפתרון הסכסוך – ב- 2021 הוא עדיין לא מיושם. לפי שעה, נשים נעדרות מהמשא ומתן הרשמי והחשאי, הן עם הפלסטינים והן עם מדינות וגורמים נוספים. בימים אלה אנו שוקדות על הקמתו של מאגר מידע גדול, שיכלול סרטונים בסגנון 'טד' על החלטה 1325, שייתנו פרספקטיבה על ההחלטה ועל הדרכים האפשרויות להביא אותה לידי ביטוי במרחב הציבורי.
בד בבד עם המאבק למקום בשירות הקרבי, אולי הגיעה גם העת שנשים, מקבוצות חברתיות שונות, ולא רק אלו המשרתות בצבא - יישמעו וינכחו בכל מקום בו מתקיימים דיונים לפתרון הסכסוך ולקידום שלום ובטחון. נכיר בכך שלנשים יש הרבה מה לתרום, מעבר ליכולתן הבלתי מעורערת לשרת כלוחמות בסיירות. כך, נוכל להציע לנשים הצעירות, משני צדי הסכסוך, לראות ולבחור באפשרות חלופית - לפשוט את המדים ולפעול לשיקום חורבות המלחמה ולבניית שתי החברות שלנו. מה שלא יהיה, הקול הנשי לבטח ישנה את התמונה.
הכותבת היא עורכת דין ומנהלת תכנית 'עיר לכולן' בעמותת "איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי"