בשבוע שעבר פקע האולטימטום שהציבה איראן לארה"ב, בדרישה לבטל לאלתר את העיצומים ולחזור ללא תנאים להסכם הקיים. עוד התברר כי במשך שבועות התקיימו מגעים חשאיים בין וושינגטון לטהרן כדי לנסות לשוב לשולחן המו"מ. מעבר לכך שחלק מהשחקנים המלוהקים כעת נשאו תפקידים מרכזיים גם בממשל אובמה, רצף האירועים מעורר תחושת דז'ה וו מטרידה.
גם בסוף 2012 התקיימו מגעים חשאיים בין ארה"ב לאיראן, שסללו את הדרך לדיונים הפומביים. אך בעוד עד אז רווחה ההסכמה הבינלאומית כי לא יהיה מו"מ עם איראן כל עוד היא לא תחדל מהעשרת האורניום, לאחר המגעים קיבלה טהרן את התנאי החשוב לה מכל: הכרה ב"זכותה הבסיסית" להעשיר אורניום - תמיד.
עוד דמיון מטריד הוא שובו של שיח הזמנים. במקום לדון במניעת הפיכתה של איראן למדינה גרעינית (אי פעם), גם היום נראה שעוסקים בהערכות לגבי המועד שבו היא תהיה כזאת. בפעם הקודמת ההערכות על "הזמן המתקצר" יצרו תחושת דחיפות להגעה להסכם, כשם שהיום הן מהוות בסיס להחשת הדיונים. אלו שחתמו על ההסכם בזמנו, לא התביישו להודות כי עם פקיעתו "איראן תהיה במרחק של חודשים ספורים מפצצה". שיח הזמנים עיגן, אפוא, את הפתרון סביב דחיית הסכנה. לא מניעתה.
עוד נראה כי אותו קו של שביעות רצון מתמשך בצד האיראני. לא רק שאיראן חתמה על ההסכם בחפץ לב, אלא שמאז היא מעולם לא ביטלה אותו מצידה. האינטרס האיראני היה ועודנו לשמור על ההסכם. מדוע? חוקרי מכון ממר"י היטיבו להסביר: "איראן לעולם לא תפרוש מהסכם הגרעין, שכן הוא מעניק לה מעמד חוקי ומשפטי מוכר כמדינת גרעין. מעמד שאושר והוכר על ידי מועצת הביטחון של האו"ם". כלומר, את מה שניתן בהסכם הגרעין בחתימת מועצת הביטחון של האו"ם - שהוא הכרה דה יורה בזכות להעשיר אורניום, בצד קבלה דה פקטו של משטר האייתוללות - יהיה מאוד קשה לקחת. ואכן, אף שאיראן לא פינתה אותם 8.5 טונות של אורניום מועשר מאדמתה, לא הרסה את הכור באראק כפי שהתחייבה בהסכם, ולא ויתרה על כוונותיה הצבאיות, כפי שנחשף בארכיון הגרעין - מועצת הביטחון לא שינתה את עמדתה.
גם הזירה הפנים-ישראלית ממשיכה בקו דומה. האופוזיציה, שלא ידעה לגבות את מאבקו של רה"מ נגד ההסכם אז, אינה משנה את דרכה, ובמקום לייצר חזית אחידה מול איראן יחד עם הממשלה, מפספסת את ההזדמנות השנייה לגלות ממלכתיות ואחריות עליונה. לפיד, שאמר בזמנו כי נאום נתניהו "יגרום נזק לאינטרסים הביטחוניים של ישראל", אומר היום בקול ענות חלושה: "כדי שההסכם לא יהיה רע, אנחנו צריכים להיות חלק מהתהליך". לא קו תקיף מול הסכנה או המתקפלים בפניה, אלא מעין ביקורת סמויה נגד הממשלה. ובדומה, מרב מיכאלי, שאומרת כי "בניגוד לאמירת נתניהו, ההסכם עושה את ישראל בטוחה יותר", נשמעת בדיוק כמו הרצוג, שהצהיר כי "האלטרנטיבה להסכם היא איראן גרעינית".
כשמביטים באופן שבו צועדים כולם שוב באותו נתיב, לא ברור אם מדובר בעצימת עיניים מכוונת או בנאיביות כרונית. כך או כך, כדאי להתעורר, כי לא תהיה לנו הזדמנות שלישית.