חזרה להסכמי הגרעין עם איראן? בישראל חוששים

איראן אמנם לא תפסה השבוע את הכותרות התקשורתיות בארץ, אבל היא בהחלט עמדה בראש סדר יומה של הצמרת המדינית־ביטחונית.

התחממות המגעים (הישירים והעקיפים) בין ארה"ב לאיראן מטרידה מאוד את ישראל. האפשרות של חזרה להסכם הגרעין מ־2015 נתפסת אצל מקבלי ההחלטות כ"סיוט", לא פחות. לא מעט גורמים סבורים אמנם כי המצב היה טוב יותר תחת ההסכם מאשר בלעדיו, אבל גם הם מאמינים שבסיטואציה הקיימת נוצרה שעת כושר לתקן לא מעט מהליקויים שנכללו בו מלכתחילה.

הישיבה שכינס ביום שני ראש הממשלה נועדה לגבש את המדיניות הישראלית בנושא. היו בה שני עניינים חיוביים, ואחד שלילי. העניין החיובי הראשון היה שסוף־סוף כל הגורמים - המדיניים והמקצועיים - ישבו ליד שולחן אחד, ושמו עליו את כל המידע, המודיעין, התוכניות והמחשבות, כבסיס לעבודה.

העניין החיובי השני היה שכל הגורמים האלה גם הסכימו שמדובר בעניין הקריטי ביותר כיום לביטחון ישראל. כולם הסכימו שנשק גרעיני בידי איראן הוא איום קיומי על ישראל, ולכן חובה לשמר אותה ללא יכולת גרעינית וגם רחוק ככל האפשר מיכולת לפריצה לעבר הפצצה.

אבל למרות ההסכמות האלה, לא הצליחו משתתפי הדיון להסכים לגבי האסטרטגיה הרצויה לישראל בעת הזאת. הסכמה כזאת אמורה להיות הבסיס לכל תוכנית פעולה אופרטיבית, שהיא חיונית כדי להגיע אל היעד הרצוי מבחינתה של ישראל: להשפיע במידת האפשר על כל הסכם עתידי שייחתם עם טהרן.

הנחת העבודה בישראל היא שהאמריקנים נחושים לחזור להסכם. אבל בה בעת הם הבהירו במגעים שהתקיימו איתם בשבועות האחרונים שאין בכוונתם להיות פראיירים. בירושלים ינסו כעת לברר מה זה אומר. האם מדובר בדיבורים בלבד, או שניתן לתרגמם למעשים.

בירושלים ייאלצו לבצע תעדוף

השלב הראשון יהיה הסכמה על הנתונים. "על המצוי", כפי שהגדיר זאת גורם בכיר. על איפה איראן עומדת היום. מאז שנחתם ההסכם הקודם למד העולם כמה דברים חדשים. ארכיון הגרעין שנחשף לימד כי איראן שיקרה לעולם והסתירה ממנו מידע (בניגוד להתחייבויות מפורשות וחתומות), ומאז היא המשיכה באותה הדרך (כפי שחשפה בשבוע שעבר הסוכנות לאנרגיה אטומית). גם האגרסיביות הרבה שלה באזור מלמדת שאיראן היא פרטנר בעייתי, בלשון המעטה, שלא מקדש את מילתו.

לאחר שיוסכם על המצוי - בתקווה שיוסכם - יעברו ישראל והאמריקנים לדבר "על הרצוי". ישראל מתכוונת לבוא עם רשימה ארוכה של דרישות, שאמורה להפוך את ההסכם הרע לסביר, ואפילו לטוב. בראש הרשימה יימצא סעיף "השקיעה" (Sunset) - תאריך התפוגה של ההסכם.

על פי ההסכם המקורי, ב־2023 יוסרו המגבלות מעל איראן בכל הקשור לטילים. ב־2026 יוסרו מעליה המגבלות על מחקר ופיתוח גרעיני. וב־2031 היא תוכל לחזור להעשרה מלאה של אורניום. המשמעות היא שבעוד עשר שנים מהיום תוכל איראן לשעוט חופשי לעבר נשק גרעיני, ללא מגבלות ואיסורים.

גורמים בממשל ביידן טענו באחרונה שניתן יהיה להאריך את ההסכם המקורי בכל עת, גם רגע לפני פקיעתו. לא בטוח שזה אפשרי, ובכל מקרה בישראל מעוניינים שזה יקרה כבר עכשיו, ולא רק בכל הקשור למועד השקיעה. הרצון הוא לראות הגבלות על האיראנים בשלל תחומים נוספים שקשורים בפעילותם הגרעינית - לרבות הידוק הפיקוח עליה - אבל לא רק בה. ישראל מעוניינת גם בהגבלת הפעילות הדורסנית האיראנית במרחב, שהתעצמה דרמטית מאז חתימת ההסכם המקורי.

טענה מרכזית שתועלה בפני האמריקנים היא שאין סיבה למהר להסכם. בישראל משוכנעים שהיחידה שצריכה להיות לחוצה היא איראן: הסנקציות משתקות את כלכלתה, ולכן היא משתוקקת להגיע להסכם מחודש. לצדדים האחרים (ובעיקר לארה"ב) יש פחות סיבות לדאגה, ולכן האיראנים הם שצריכים לוותר.

לא בטוח שהלוגיקה הזאת תשכנע את וושינגטון. בישראל היו מוטרדים השבוע מלוגיקה אחרת שמתרוצצת בשולי המגעים, ולפיה בתמורה לחזרה להסכם המקורי תסכים איראן להפחית מפעילותה האזורית בכל הקשור לחימוש בני החסות שלה בתימן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה. זה קו מחשבה מסוכן, משום שיש בו הרע מכל העולמות: איראן תישאר קרובה מדי לגרעין, ותמשיך לתדלק את שלוחיה עם הכסף הרב שיזרום אליה כתוצאה מהסרת הסנקציות.

בהנחה שהסכם מושלם שיכלול את כל המאוויים של ישראל לא יושג, יידרשו בירושלים לבצע תעדוף. בראש הרשימה יעמדו הגרעין ונגזרותיו. על זה צריך לשים את כל כובד המשקל מול וושינגטון, ומול השותפות הנוספות להסכם (גרמניה, בריטניה וצרפת, ובמידה פחותה רוסיה וסין). במאמץ הזה יהיו לישראל שותפים לא מעטים מקרב מדינות האזור, שגם הן רואות באיראן את התגלמות הרוע והסכנה.

מול כאבי הראש האחרים יודעת ישראל להתמודד בעצמה. זה אמנם דורש השקעה רבה וגם גורם ללא מעט כאבי ראש, אבל המצב בחזית הצפונית מלמד שכל עוד יישמר חופש הפעולה של ישראל - וחובה לשמר אותו בכל תנאי ותחת כל הסכם - איראן תתקשה מאוד להתבסס בסוריה ולפעול משטחה בחופשיות, וגם שלוחיה יישארו מרוסנים יחסית כשפטרוניתם חלשה ומורתעת.

רק בגלל (מעיל) הרוח

לפני עשור, ב־1 במארס 2011, נורה טיל נ"ט לעבר טנק מגדוד 9 בחטיבה 401 שהיה בפעילות מבצעית בדרום הרצועה. צוות הטנק חש בזעזוע. רק לאחר שהתקבל דיווח מהתצפיתניות כי שוגר טיל מכיוון הרצועה, הם הבינו שהטנק הפעיל את מערכת "מעיל רוח" - שיירטה את טיל הקורנט התוקף. "היינו אמורים להיות עכשיו מתים", אמר מפקד הטנק בקשר הפנימי.

"מעיל רוח" צברה מאז יותר מ־500 אלף שעות פעילות מבצעית. קשה להתווכח עם מאה אחוזי הצלחה: מדובר במערכת ההגנה האקטיבית המבצעית היחידה בעולם, שמותקנת כיום בכל טנקי המרכבה ונגמ"שי הנמ"ר בצה"ל. מאז היירוט ההוא רשמה המערכת עוד לא מעט יירוטים, ואפס נפגעים לכוחות הלוחמים.

ההצלחה הזאת לא נעלמה מעיני העולם. השבוע דווח כי משרד ההגנה הגרמני ירכוש את מערכת "מעיל רוח" עבור טנקי הלאופרד של צבא גרמניה. בעסקה אחרת, שנאמדת בכחצי מיליארד דולר, נרכשו מערכות "מעיל רוח" עבור ארבע חטיבות שריון של טנקי אברמס בצבא היבשה האמריקני. המשמעות היא ששלושת טנקי המערכה המובילים כיום בעולם - מרכבה, אברמס ולאופרד - יהיו מצוידים במערכת הישראלית מתוצרת רפאל.

התשואה הגבוהה שמניב השילוב המוצלח של מודיעין ואש (בעיקר באמצעות חיל האוויר), ומנגד החשש מנפגעים ומדשדוש, הגדיל את סימני השאלה סביב כל תמרון עתידי. "מעיל רוח" אמורה להיות חלק מהמענה. יחד עם מערכת נוספת שתחגוג בקרוב עשור ליירוט המבצעי הראשון שלה - "כיפת ברזל" - היא משנה את שדה הקרב, ומחזירה את הרלוונטיות לכל דיון עתידי בסוגיית התמרון הקרקעי.