קצין בכיר מתריע: "התמונה בנגב חמורה יותר מהידוע לציבור"

לפני הבחירות באפריל 2019, שאלתי את מי שהיה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, לאן עזה יכולה להתפתח כאיום על ישראל. אני אמרתי, "צפון קוריאה קטנה" על סף דלתנו הדרומית. ליברמן היה מתון יותר. חיזבאללה. הוא אמר שבתוך כשנתיים, הם יגיעו לרמת איום חיזבאללאית. נראה שזה לא קרה, אבל זה מתקדם בכיוון.

ומה בקשר לחגורת ההתיישבות הבדואית, בין דהריה שבהר חברון לרצועת עזה? זו קשת ששמה בכיס הקטן את הסהר השיעי, שמושך מאיראן דרך סוריה לחוף הים התיכון. אבל ההתיישבות הבלתי חוקית כרגע פחות מעיקה.

בשבועות האחרונים גם הרדומים מתעוררים בבעתה. גניבות הנשק, התעוזה והחוצפה - מרקיעות שחקים. הפקרת הרכוש והקרקעות מובילה בהכרח לתחושה שכל מה שקשור בצה"ל - פרוץ, הושט היד וגע בו, תפוס כפי יכולתך. לאחר שנפרצו קווי הרכוש, הקרקע, הפקר הנשק - בא אונס הילדה באותו יישוב בנגב והעביר מסר: לא רכוש, לא כבוד, לא חיים. גם החיים הפקר. 

התרחיש הגרוע ביותר הוא שתפרוץ מעין מלחמת אזרחים בעורף בעת מלחמה בחזית הצפון. "אם אנחנו לא רוצים לחזור לאוקטובר 2000 - מה שצריך לעשות זה מבצע נרחב לאיסוף כל הנשק שנגנב, כל הנשק הבלתי חוקי", אומר תא"ל (מיל') צביקה פוגל.

"חשבתי משהו יותר גרוע. סוריה, למשל", אמרתי לו.

"כן. מלחמת אזרחים תוך כדי מלחמה בחזית הצפון".

פוגל סבור כי הבחירה של אמיר אוחנה בקובי שבתאי כמפכ"ל היא מצוינת. הוא יכול להתמודד עם המציאות. "הצעתי להקים 10 פלוגות ייעודיות במסגרת מג"ב, ובפעולה מתמשכת - תוך שלוש־ארבע שנים, מדינת ישראל תיראה אחרת", הוא אומר. כדי לתת מושג על כמויות הנשק שנגנבו, פוגל מזכיר את טובא־זנגרייה, שם שימש במשך כמה שנים ראש המועצה. כמות הנשק שנמצאת שם מספיקה כדי לצייד שתי חטיבות חי"ר, וזה כולל טילי נ"ט ומרגמות. 

ולא רק שם. גם ביישובים שונים בנגב התמונה דומה. זה הרבה מעבר לסיפור של "יחסי שכנות" או הפגנת עוצמה במסגרת יחסים פנים־שבטיים. תופעה שבעטיה בדואים מפעילים רחפן בפעולה מתוחכמת בתוך מחנה נתן, וצה"ל לא מצליח ללכוד את הפורצים - היא פעולת חבלה התקפית לכל דבר, ומלמדת על פגיעה יסודית בריבונות. "גנב הרכב" שפרץ לבסיס חיל האוויר בנגב, בסיס המכותר עד הגדר בהתיישבות בדואית בלתי חוקית, חשף אוזלת יד מדהימה. 

בארה"ב הוכנס כוח של כ־20 אלף לוחמים מהצבא לבירה וושינגטון, בגלל איום הריבונות של אירועי 6 בינואר בפריצה לקפיטול. זו היתה הפגנת כוח כלפי פנים. ישראל זקוקה להרבה יותר מהפגנת כוח.

קצין בכיר אחר בדימוס טוען, שלא מדובר עדיין בהתפוררות המדינה, אלא במצב של אדישות. הציבור לא מקבל את תמונת המצב המלאה, אלא בדיווחים אנקדוטליים, כשיש איזה מקבץ אירועים סנסציוני כמו שוד האמל"ח או האונס המזעזע. אחד מראשי הארגונים האזרחיים שעוסקים בנושא דיבר על האירוע, עוד לפני פרסומו, כעל פיצוץ שירעיד את אמות הסיפים במדינה. בינתיים, נרשמה רק עלייה במפלס הדיווחים ואולי התעוררות. אבל מעטים הגיעו למסקנות.

האופנה כעת היא שמקצוענים יעסקו בתקשורת בהכלת הגל. זה יתבצע על ידי מתן עצות וביקורת על צה"ל, בתוספת שיח של "בעיות הבדואים" ברמה האזרחית. אריק גרינשטיין, לשעבר עיתונאי, הוא מהראשונים שהעלו את הנושא למודעות ציבורית באמצעות גוף שנקרא "די להפקרות בצאלים". "בביר הדאג', היישוב שממנו יוצאים רבים מגנבי הנשק והמבריחים, לקחת את כל הנשק, חיסלת את הפשע. אבל מה הלאה?" הוא אומר. הכוונה היא לאופק חברתי ומענה של פרנסה. 

את גרינשטיין אני מכיר מהימים שבהם עבדנו יחד באתר "מידה". הוא שריונאי ותיק שמכיר את המרחץ הטורקי של שטחי האימונים בצאלים, וחווה את כל ההשפלות מצד גנבים שיודעים שחיילים לא יכולים לירות בהם. הם מורידים מארזי כדורים ממש לנגד עיניהם מהטנק, או גונבים ג'יפ יוקרתי מול הש"ג, שאינו מגיב בירי. כפי שציין עקיבא ביגמן, תושב האזור, לפני כחודש נגנבו מבסיס צאלים כ־90 אלף כדורים. נוצרו כביכול כללי משחק: מותר לכם לגנוב תחמושת, אבל אם זה נשק רציני או ציוד מתוחכם, יש מערך מודיעיני שיידע לאתר את הציוד ולהחזיר אותו.

את הגישה המגננתית המדחיקה את הבעיה, ביטא האלוף (מיל') גיורא איילנד בגלי צה"ל. איילנד רואה את הטיפול בבעיה בשלושה ממדים: 1. צה"ל ישמור טוב יותר על עצמו ועל מחנותיו. 2. צריך להבהיר את גבולות הגזרה החוקיים בין משטרה לצבא. הטענה היא, מה פתאום שהצבא ירדוף אחרי "גנבים"?! ו־3. יש טענות בדואיות על קרקעות.

הנקודה השנייה היא נסיגה לאזור נוחות של אי־עשייה. צה"ל, לכאורה, לא יודע אם מותר לו או אסור לו, מה תפקידו ומה תפקיד המשטרה. עודף משפטיזציה שיוצר פרדוקס: דווקא נוכחות משפטית בכל תחום, בכל שטח, יוצרת חור ענק של היעדר חוק. בתוכו פועלים מחבלי הבסיסים הנהנים, כפי שאמר לי גרינשטיין, מהחסות של התעודה הכחולה. הנקודה השלישית נמצאת כבר באזור של מתן לגיטימציה לפשיעה, שמערערת את כל האחיזה של המדינה.

"ההתנתקות יצרה תקדים לפעולה של צבא מול אזרחים", אומר האלוף (מיל') גרשון הכהן, "היא יצרה את הלגיטימציה לפעולה הדרושה. לבדואים אין יכולת לטעון ללגיטימציה, משום שהם דחו, בעצת ארגונים רדיקליים ובעצת גורמי האיחוד האירופי, את כל ההצעות הנדיבות של המדינה, שהאחרונה שבהן היתה התוכנית של בני בגין".

"במציאות", אומר קצין בכיר בדימוס, "התמונה הרבה יותר חמורה מהידוע לציבור". היחס עד עכשיו של הממשלה, של הרשויות ושל התקשורת, הוא הדחקה והכחשה, וכשנדרשת תגובה - מריחה. מדינת חוק ריבונית מחזיקה את המונופול על הנשק הקטלני בתחומה ואת המונופול על הפעלת הכוח. קיומו של נשק בלתי חוקי, ועוד בכמויות העצומות האלה, הוא סימפטום להוויה מדינית בדרך לשטחים ולמדינות המוכרות לנו מעבר לגבול. עזה, דרום לבנון, לאחרונה גם סוריה. המלחמה היא על קיום החוק בישראל. אחדים שדיברתי איתם אמרו שזו "מלחמת אין ברירה". דוגמה שעלולה להיראות קיצונית היא המלחמה היזומה, הסדורה, שניהל המלך חוסיין בירדן בספטמבר (השחור) 1970.

ישראל יכולה למנוע הידרדרות בנוסח ספטמבר 70', אבל כדי שלא נגיע לשם, היא תיאלץ לבחור בין אסטרטגיה של פעולה מתמשכת, עקבית ונחושה מהסוג שהזכיר צביקה פוגל, לבין מערכה קצרה יותר אבל בהיקפים רחבים, בנוסח "ההתנתקות". 

כדי להבין את גודל המאמץ, פלוגה של גבעתי יכולה לנקות את טובא־זנגרייה בתוך כחודש מכל הנשק, עד שאפילו נייר לקמוס שמגלה נוכחות חמושה לא יישאר בשטח. "אבל אנחנו לא רוצים להכניס לשם צבא סדיר", אומר פוגל. לכן דרוש גיוס והכשרה במסגרת מג"ב. 

יש כאלה שפסימיים אפילו יותר מפוגל, וטוענים שלא יהיה מנוס מעירוב יחידות צה"ל בפעולת איסוף נשק. כל זה מתחיל, כמובן, בהחלטה מדינית. כפי שאומרת הקומיקאית פראן ליבוביץ' בסדרה התיעודית שלה: "בואו נעמיד פנים שזאת מדינה".

מקדם ההובלה

המתיחות בין ישראל לארה"ב בעידן ביידן קשורה גם לאופן שבו המדינות נתפסות לאור מגיפת הקורונה

ישראל וארה"ב נמצאות מיד עם כניסת הממשל החדש בוושינגטון במתיחות, אבל זה לא מזיז לאף אחד. בעבר מצב כזה, של ניכור הדדי בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני מיד בתחילת הקדנציה, היה גורר זעזועים באגפים השונים של הפוליטיקה הישראלית. לא הפעם. השיחה בת השעה שקיימו רה"מ והנשיא ביידן יכולה להפיג את המתיחות, אבל כנראה לא את חילוקי הדעות. 

היו הערכות לפיהן ג'ו ביידן מתערב בבחירות בישראל באמצעות הכתף הקרה לנתניהו. אז כנראה שהנושא הזה יורד מהפרק. ייתכן שהאמריקנים מעריכים שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם אחרי הבחירות, ויש מה להרוויח מהדומיננטיות שלו במזרח תיכון, כולל בנושא האיראני, מאשר על ידי הפגנת עוינות. 

ישראל מגלה ביטחון עצמי והעבירה לאורך החודש האחרון מסרים בוטים. זה התחיל בהכרזת הרמטכ"ל כוכבי כי צה"ל עובד על תכניות מבצעיות לגרעין האיראני. לפני כשבוע פרסם הג'ואיש כרוניקל, עיתון שהיו כאלה ששכחו על קיומו, כמה גילויים על חיסול מנהל תכנית הגרעין האיראנית פחריזאדה. 

מסר אחד היה במאמר: ישראל יכולה להביא לכל מקום שהיא רוצה מטען נפץ במשקל טון כדי להשיג את התוצאה הרצויה לה. אך מעבר לכך, היועץ לביטחון לאומי לשעבר יעקב נגל אמר בכרוניקל, כי פחריזאדה עבד על חמישה ראשי נפץ גרעיניים. 

השבוע – צה"ל תירגל מלחמת פתע בצפון. אבל ליד מנת הבית של רה"מ נתניהו, רוטב של מגעים מדיניים רמי דרג עם רוסיה; שיחות עם פוטין, לברוב, הרמטכ"ל הרוסי. הרבה מאוד דיפלומטיה בשביל אזרחית שחצתה את הגבול.

האמריקנים הפעילו את תיבת התהודה של הכתבים המדיניים על החשבון הארוך שיש ליורשי אובאמה עם נתניהו. זה יותר קל מאשר לנהל שיחה ישרה ואמיתית על המחלוקת האיראנית. "לא נוכל להיות שותפים לתהליך שמוביל הממשל הנוכחי, אם הממשל יחזור להסכם הגרעין כפי שהיה", התבטא השגריר גלעד ארדן. "אנחנו חושבים שאם ארה"ב חוזרת לאותו הסכם שכבר נטשה אותו, כל המנופים ילכו לאיבוד". 

ארדן המשיך לפרט בראיון לגל"צ את הצירוף הידוע של הגברת הלחצים הכלכליים עם איום צבאי אמין. ניתן להעריך שביידן לא רוצה לשמוע מסרים כאלה מועברים בעוצמות של מאה מגאטון מפיו של נתניהו עצמו. יתר על כן, נתניהו גם לא היה בוחל בלהסביר לאט וברור לנשיא שבזמן האחרון – קרי, מאז כניסת הממשל – חל ערעור היציבות במזרח התיכון; החות'ים בתימן קיבלו עידוד והם מגבירים את הלחימה; וגם מעבר לגבול ישראל ניכרת פעילות גוברת שמזמינה התלקחות. 

המסר הכללי היה, עד שיחת ביידן-נתניהו, שישראל לא מעוניינת להיכנס למגעים עם ארה"ב בנושא הגרעין האיראני. אבל ארה"ב כנראה מעוניינת ליצור מגע ברגע שנדמה שישראל חשה בבידוד ועושה שריר. תגובת חוסר עניין במדיניות האמריקנית מאפיינת חלקים אחרים בקהילה הבינלאומית. 

ביידן מתפעל מנשיא סין שי ג'ינפינג, עמו שוחח בטלפון משך שעתיים. הוא קיים שיחות עם פוטין; והוא מנסה להגיע לחיבוק מרוחק בנוסח מגיפת הקורונה עם איראן. צורת ההתייחסות של ישראל וארה"ב אחת כלפי השנייה משקפת שינוי במאזן הכוחות. ישראל תצא מתקופת המגיפה כשמעמדה הבינלאומי חזק; היא נתפסת כמדינה מובילה בתחום הרפואה, מדינה שיש מה ללמוד ממנה. ארה"ב נתפסת כמדינה הנשלטת בידי אליטה מאוד יומרנית, עם תחושות עליונות מוסריות חסרות כיסוי, ואיך לומר זאת בעדינות: אין הרבה מה ללמוד ממנה.

ללמוד מחיים שיבא

נייר עמדה של משפטנים מהאוני' העברית מבהיר כמה דברים פשוטים על חובת חיסון

מתברר שב־1952 היתה בישראל מגיפת טיפוס המעיים, והצאר של ענייני הבריאות, ד"ר חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות, הוציא הודעה המחייבת כל תושב במדינה, מגיל ארבע ועד 60, לקבל זריקת חיסון. 

שיבא עשה זאת בתוקף סמכותו על פי פקודת בריאות העם. היועצים המשפטיים של היום כנראה חושבים שזה מיושן. אם מישהו רוצה להטיל חובת חיסון, יתכבד ויחוקק חוק מיוחד.

קבוצת משפטנים מהאוניברסיטה העברית (דוד אנוך, נטע ברק־קורן, מיכל שור־עופרי, דוד הד, ועופר מלכאי) פרסמה השבוע נייר ובו נקבע, כי מצב המגיפה אינו עניין רפואי פרטי אלא נוגע לבריאות הציבור; ולפיכך, לא דרושה שום חקיקה מיוחדת אלא פקודת בריאות העם מעניקה את הסמכות החוקית לגורמים המקצועיים לחייב כל תושב להתחסן, בכפוף לכך שהצעדים יהיו מידתיים. 

המשפטנים דוחים את הטענה השגורה בדבר פגיעה בשוויון בין מחוסנים ללא־מחוסנים, משום שהעדיפות שמוענקת למחוסנים לא מרעה את מצבם של הלא־מחוסנים בהשוואה למצבם הנוכחי. יש מצבי חירום שבהם גם החוק נסוג מפני ההכרח; אבל כאשר יש חוק קיים שמתאים למצב - אין בכלל בעיה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו