על כליות ולב

לייף סטייל

צילום: מישל דוט קום // גריל הזהב של ליאון ויוז'י

הסבא של הגבוה הלך לעולמו והוא בן 95. בסלון הבית המשקיף על חיפה הרימו ארבעת ילדיו כוסית בכוסית - להרוות את דרכו לשלום, להודות לו שחיכה עד ששני התאומים יגיעו מאמריקה, וכשנקבצו כל ארבעתם בחדר, לחשו לו שהוא משוחרר ועכשיו יכול ללכת. והוא, בפעם הראשונה בחייו, ציית להם והחזיר את נשמתו.

בתי אבלים ואלכוהול פותחים תיאבון והגבוה ואני ירדנו מהכרמל ברעב גדול. מוחות צמאים חושבים דומה, ובבת אחת נזכרנו שכבר שנים לא היינו אצל ליאון ויוז'י. מסעדה רומנית קטנטונת שנפתחה בהדר לפני יותר מ־40 שנה. כמה שולחנות על המדרכה, כמה בפנים, ובפינת החדר, כמו נחבא מאחורי הדלת - גריל פחמים שרואים עליו ניסיון בצליית נתחים. מעליו ארון עישון שאיש מאיתנו לא זכה לטעום משהו שהוא הכין. ליאון ויוז'י החליטו לוותר עליו כבר בשלבים המוקדמים כדי לא להסתבך בסרוויס עמוס פריטים.

גם ממליגה או ממולאים לא תמצאו במקום. "זוהי לא מסעדה. זה גריל רומני", מבקש לדקדק אפי קרפ, הבן של ליאון, שנפטר לפני שנים, ועכשיו הוא שמחליף אותו בשותפות ובעבודה עם יוז'י. מה שכן, יש להם מרק צ'ורבה ששמו הולך לפניו. אבל אנחנו, שהשארנו פיסת דעת ולב על הכרמל, ביקשנו לעצמנו חלקים פנימיים.

זו היתה בחירה מצוינת. מוח, שדרה, כליות וממיצה, אותן בלוטות שומניות ונפלאות המגיעות מהאזור של הלב. אלוהים יברך את הרומניות של חיפה ויברך את השומרים על הגחלים האלה. ויברך את יוז'י ואפי על שעדיין מגישים שם כרמל הוק, יין לבן וזול, חצי יבש, שיצא לשוק בשנות ה־30 של המאה שעברה והפך מייד לשידוך המושלם לסודה. שיבואו בברית ה"שפריץ", אותו משקה מבעבע המיטיב לשמח גרונות רומניים והוא טעים בתנאי ששותים אותו במסעדות שלהם.

לפתיחה הגיעו סלט כרוב כבוש שהיה טוב, גמבות ארגמניות, בשרניות וטובות שנקלו על האש והושרו בחומץ עם מעט סוכר, סלט של פלפלים קלויים וחצילים מוחמצים שהיה כיף גדול וחציל קלוי שהזכיר לגבוה את הסבתא הרומנייה מהצד האחר של המשפחה. אמא של אמא שגם היא, כמו ליאון ויוז'י, הגיעה מרומניה וככה בדיוק הגישה את החציל שלה. משוטח על הצלחת, מעוטר בפרוסות חצויות של עגבנייה בחצי פרח ומולן תלולית של בצל קצוץ גס.

טעמנו ובירכנו. החצילים היו נפלאים לא פחות. נקלו על האש, נמעכו עם שמן ומעט מלח, חתומים בנשיקה כמעט לא מורגשת של חומץ. ברור שביקשנו סיבוב שני, אבל אז התחוור שבמטבח יש סליק אחר של חצילים שנולד לגמרי אחרת. מכווץ מקור ומוכה בחומץ. לא ברור למי הוא מיועד ולמה מסעדה עם חציל מעולה צריכה בכלל להחזיק חציל גס וטיפש כזה שבגללו אנחנו חטפנו על הלשון והמלצר על הראש וכשחזר אלינו עם צלחת ובה התאום הזהה של החציל הראשון - ראינו שהוא מחבב אותנו פחות. "אל תתרגז", אמר לו הגבוה. "על טעם וריח אין מה להתרגז", ענה לו המלצר שבכלל לא אשם, התיישב אל השולחן הסמוך, ושתה קפה.

הצ'יפס שמקבלים במקום מלא בכוונות טובות. נחתך מתפוח אדמה טרי ומטוגן בדיוק במידה. אבל ההברקה הגדולה, ואת זה אתם מוכרחים להזמין, שייכת לשעועית לבנה שמבשלים ברוטב עגבניות, "מה פתאום שימורים? אנחנו מכינים פה את הכל, מאל"ף עד תי"ו. כולל ההשריה", ביקש אפי לעקור את החשדות. את התבשיל הזה נותנים בצלחת והופכים על הגריל עד שתיווצר שכבה שחומה ופריכה, ומעליה מפזרים בצל מטוגן. עכשיו עוד לגימה מהשפריץ ועוד ביס אחד.

אולי אלה הזיכרונות מהסבא שגזלו מאיתנו את הריכוז. תמונות וסיפורים שהשתלטו לנו על הזיכרון ובגלל זה שכחנו שאצל ליאון ויוז'י קודם כל צריך לאכול אנטרקוט, ובמקום זה הזמנו קבב שהיה נחמד וצוואר לבן סתמי ומיותר. גם האיקרה לא היתה טובה. ככה זה. ישראל - הרבה רומניות לה, והמבקש לעצמו ארוחה רומנית מושלמת, טוב יעשה אם ייצא לסיבוב וייקח מנות משם ומפה.

"בוואריה", הכריז הגבוה, טופח בחיוך על כרסו.

"למי יש כוח? מאיפה נביא מקום?"

"אם באת למסעדה רומנית ולא הזמנת בוואריה זה כאילו לא היית. תצאי מהדלת ויגידו לא היה פה אף אחד".

הזמנו. ברור. אף אחד לא רוצה לצאת ממסעדה רומנית ולדעת שיזכור אותה עוד לפחות 12 שעות והיא תשכח אותו תכף ומייד.

* * *