"יוֹם יָפֶה סוֹף יָנוּאַר, יָמִים יָפִים חוֹלְפִים. נְשִׁיקַת פְּרִידָה, הַאִם כָּךְ נִרְאִים סוֹפִים? אֵיךְ הִיא לֹא הִרְגִּישָׁה, אֵיךְ הוּא לֹא אָמַר. וְאֵיךְ בְּאֶמְצַע הַחַיִּים הַכֹּל פִּתְאוֹם נִגְמַר". ביום שישי, בשלהי חודש ינואר 1996, פנה רס"ן עמרי צ'יטיאט, טייס F-16 בן 26, לרעייתו הטרייה בשמת ואמר לה שבמידה שיקרה לו משהו הוא מעוניין שתמשיך בחייה. ארבעה ימים לאחר מכן הוא מצא את מותו. כעת, 25 שנה לאחר מכן, ביוזמת אלמנתו, יצא שיר מיוחד ומרגש לזכרו.
"עמרי נפטר קרוב לרצח רבין", מספרת בשמת רוה-פרינץ (צ'יטיאט) ל"ישראל היום" על אחד מהרגעים האחרונים שבילו יחד. "ביום שישי הלכנו לקניות בדיזינגוף סנטר בתל אביב, בסמוך לדירה שלנו, ופתאום הוא אמר לי שגם אם יקרה לו משהו חשוב לו שאמשיך בחיים. שאלתי אותו למה הוא מדבר על זה בכלל, מכיוון שהוא עדיין צעיר, אבל בדיעבד, השיחה הזאת והבקשה שלו עזרו לי מאוד להמשיך בחיים".
עמרי נולד לחיה ושאול צ'יטיאט, אח לגלעד. גדל ברמת השרון ומגיל צעיר חלם להיות טייס. בתיכון הכיר את בשמת שלימים תהפוך לאהבת חייו. "הוא היה שנה מעליי", היא מספרת, "הכרנו כשהייתי בכיתה י', היינו בקשרי ידידות במשך מספר שנים". ב-1988 הוא התגייס לקורס טיס ובהמשך שירת כטייס קרב. במהלך שירותו השתתף בשורת גיחות ותקיפות בלבנון.
לאחר שבשמת השתחררה משירותה הצבאי, היא ועמרי הפכו לבני זוג ובשנת 1995 נישאו. גם במרחק של חצי יובל עדיין קשה לה לדבר עליו בלשון עבר. "הוא היה אדם מקסים", היא אומרת בקול חנוק מדמעות, "היה צנוע עם חיוך ביישני ועיניים מבוישות שמקרינות טוב לב. היה לו מן קסם ולמרות שהיה אדם שקט הוא היה מוקף בחברים וממגנט אליו אנשים. הוא גם היה בעל עמוד שדרה ואחד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ולאן הוא רוצה להגיע. הייתה לו חכמה מגיל צעיר שרק היום אני מבינה אותה בצורה טובה יותר. עמרי גם היה אדם אופטימי מאוד שידע לפרגן ותמיד חשב על האחר ורצה בטובת הזולת".
בתקופה זו הוא הדריך ופיקד על טייסים ותיקים וצעירים, ויחד עם רעייתו הטרייה תכננו את עתידם. ואז המוות התדפק על חלונם ללא כל סימן מקדים. "ביום שהוא נפטר רשמתי אותו ללימודי משפטים", נזכרת בשמת בכאב, "באותו יום הרגשתי שדווקא אני זו שהולכת למות לאחר שהחלקתי עם האופנוע. בזמן הזה עוד לא ידעתי שהוא כבר נפטר. לא ראיתי את זה מגיע".
ביום רביעי ט' בשבט תשנ"ו 30.1.1996, נפל עמרי בעת מילוי תפקידו. בזמן שהוביל את פקודיו לבוחן גופני ולאחר שסייע לאחד החיילים בריצתו, הוא התמוטט לפתע ולבו נדם. "כשהוא נפטר עוד חיכו לנו על השולחן כרטיסי טיסה לטיול סקי שהוא מאוד ציפה לו".
מצוידת בצוואתו הבלתי מתוכננת של עמרי, החליטה בשמת, לצד הכאב העז שלא מרפה ממנה עד היום, להמשיך בחייה. היא נישאה בשנית לחברו הטוב של בן זוגה, רונן, ויחד הם מגדלים את ארבעת ילדיהם, רועי ורתם בני 21, עפרי (19) וענבר (13) במושב עין ורד בלב השרון. בשמת (50) אמנם הקימה משפחה חדשה, אך לרגע אחד לא הותירה מאחור את בן זוגה שנפל.
"מאוד עטפו אותי לאחר שעמרי נפטר", היא מדגישה אך מוסיפה כי "עם הזמן מעט שוכחים את האלמנות. יש כאלה שאפילו כועסים או מרימים גבה שאלמנה מחליטה להמשיך בחיים. מצד אחד החברה משדרת לאלמנות שהן צריכות להיות חזקות ומצד שני מסתכלת לעתים בעין עקומה על הבחירות שהיא עושה. החברה צריכה להבין שהשכול מרסק את כולם וכל אחד מתמודד בדרך שלו וגם אם אני מנסה לפרוח מחדש, לחייך ולשמוח, זה לא אומר שלא קשה לי. אני יודעת שדברי הביקורת מגיעים ממקום טוב אבל הייתי רוצה שהחברה תהיה מעט פחות שיפוטית בנוגע לאלמנות".
במשך תקופה ארוכה היא רצתה להנציח את זכרו של עמרי בדרך ייחודית, אך לא העיזה לעשות זאת, עד שדווקא תקופת הקורונה נתנה לה את הדחיפה שלה הייתה זקוקה. תחילה פנתה לסופרת והמשוררת רננה ליש, שאותה הכירה בתקופה שבעלה שירת בחיל האוויר ופיקד על טייסת 117. "היה לי ברור שרננה תכתוב את השיר. הלכתי לביתה, עיינו יחד בתמונות ואלבומים, סיפרתי לה על עמרי ואז החל בינינו פינג פונג של מילים שדייקו כל מילה בשיר. הילדים שלי גם היו שותפים וכך גם בן זוגי, רונן, שמאוד תמך מכיוון שעמרי הוא חלק ממנו וחלק מהבית שלי. בסופו של דבר השיר מייצג את עמרי וממחיש את הקשר העמוק והאהבה ששררה בינינו".
לאחר שמלאכת כתיבת מילות השיר הסתיימה היא פנתה ליהל דורון, שאביו פיקד על טייסת, ולאחר שסיים לכתוב את הלחן הוא הוביל אותה למי שנבחרה לבצע את השיר, סיון טלמור. כן. גם היא בת של טייס לשעבר. "זה לא כוון מההתחלה", מסבירה בשמת על כך שהשיר כולו נבנה ובוצע על טהרת משפחת חיל האוויר, "אבל זה התגבש עם הזמן ויש בזה משהו מאוד סמלי".
בביצוע השיר "סוף ינואר" לקחה חלק גם בתה של בשמת, עפרי בת ה-19, שאמנם לא הכירה את בן זוגה לשעבר של אמה אך הוא נוכח גם בחייה. "היה לי ברור שעפרי תנגן בשיר כי עמרי מאוד נוכח בבית והילדים נחשפו לתמונות וסיפורים עליו. מבחינתי, זה לגמרי סגירת מעגל".
"שׁוּב הִגִּיעַ יָנוּאַר, שׁוּב הִיא עֲצוּבָה. גַּם הַזְּמַן מַשְׁאִיר, פְּצָעִים שֶּׁאֵין לָהֶם תְּשׁוּבָה אֲבָל הִיא לֹא לְבַד וְיֵשׁ כָּתֵף לְהִשָּׁעֵן וְעָתִיד שֶּׁנּוֹגֵעַ בֶּעָבָר". לבשמת, שמציינת כי לכל אורך השנים נעזרה ונתמכה על ידי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, חשוב לחזק נשים שאיבדו את בני זוגן בזמן שירותם הצבאי. היא משתפת: "אין נכון או פחות נכון. אני מאמינה שכל אחת יודעת בלבה מה נכון עבורה, וכיצד נכון עבורה להמשיך, הייתי אומרת להן שתקשבנה ללבן ותהיינה נאמנות לעצמן. מאמינה שגם בן הזוג שנהרג סמך עליהן ופירגן להן, ככה זה כשאוהבים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו