1. לפני כמה שנים נתקלתי בשלדון אדלסון ביציאה מהשירותים של בנייני האומה. זה היה באיזה קוקטייל חגיגי לכבוד שמעון פרס.
בכאב גדול: שלדון אדלסון 2021-1933
אני זוכר שראיתי את אדלסון באותו רגע, והיתה שם הזדמנות כזאת לדבר איתו. זה לא שאני נוהג לנהל שיחות מסדרון עם שועי עולם. על מה בדיוק אדבר איתם? חלפתי לצידו, כשהוא התקדם לאט אל המעלית, וברגע הזה כמעט התבקש שאומר לו משהו. לא עשיתי את זה. למה? כי אדלסון נתפס בעיניי כטיפוס קצת מפוקפק. איזה איל הימורים קשיש מלאס וגאס, שצובע את השיער בכתום ומנסה לשחד את נתניהו כדי שיקדם את עסקיו.
אני מתבייש לכתוב שככה חשבתי אז, לפני כעשר שנים. אבל האמת? עד לפני כמה ימים זה די מה שחשבתי עליו. אמנם נוספה אצלי עם הזמן הערכה לאיש על השקעתו ב"ישראל היום" - העיתון שעשה היסטוריה כששבר את מונופול הדעות בשוק העיתונות בארץ - אבל אפילו הדבר הבאמת־מבורך הזה נתפס אצלי כמהלך לקידום אינטרסים מעוררי חשד.
2. דקות אחרי שנודע דבר פטירתו של אדלסון, התחילו להתפרסם מאמרים וכתבות על סיפור חייו, ומפסקה לפסקה עלה בי החשד שאולי קצת טעיתי באיש. בהתחלה קראתי כמה הספדים מרגשים עליו ב"ישראל היום" ואמרתי לעצמי, אין אפס, נשמע שהיהודי הזה עשה בחייו כמה דברים למען עם ישראל, אבל מכאן ועד להשוות אותו למונטיפיורי או לרוטשילד? טוב נו, אחרי מות מו"לים קדושים אמור.
אבל אז קרה דבר מדהים. קראתי מאמר בעיתון שלא היה בבעלותו של אדלסון. וקלטתי שטעיתי באיש לא בקטן, בענק.
מי שפקח את עיניי הוא רוגל אלפר. כותרת המאמר שלו, שפורסם ב"הארץ" בבוקר שאחרי הפטירה, הייתה: "שלדון אדלסון מת, אבל הנזק שלו גרם במהלך חייו נמשך". וכך הוא כתב: "למרות שלא היה אזרח ישראל, ניצל אדלסון את ממונו כדי להרשות לעצמו להשפיע השפעה אדירה על חיי תושבי ישראל והגדה המערבית... למרות שלא חי כאן הרשה לעצמו אדלסון לעצב את תודעתם הפוליטית של מיליוני ישראלים באמצעות העיתון 'ישראל היום'... באמצעות 'ישראל היום' הזנה אדלסון את מקצוע העיתונות האצילי".
3. כאן עצרתי לרגע את שטף הקריאה, וקראתי שוב את המשפט "מקצוע העיתונות האצילי", כדי לוודא שלא דמיינתי. צחקתי (בקול) והמשכתי הלאה: "אדלסון סייע רבות לנתניהו להגיע לשלטון ולהישאר בו, וגם בכך גרם נזק עצום לדמוקרטיה הישראלית. הוא תרם למפעל ההתנחלויות, ובעיקר לאוניברסיטת אריאל, ועשה באמצעות 'ישראל היום' ונתניהו רבות לקידום סיפוח וליצירת מדינת אפרטהייד דו־לאומית. אדלסון הרשה לעצמו לחרוץ את גורל הפלשתינים בגדה המערבית, ממש כאילו היו זבובים".
ואלפר ממשיך: "הוא השפיע רבות על זהות ישראל והפיכתה למדינה של יהודים במקום ישראלים, למרות שזו מדינה שהוא לא התגורר בה. הוא השקיע בפרויקט 'תגלית'".
4. וואו. חתיכת הספד. איך פספסתי את כל המעשים הגדולים האלה של אדלסון בחיי חיותו? איך לא חיברתי את כל הנקודות לקו אחד, לציור שלם?
אז מה היה לנו פה? השקעה בחיבור הנוער היהודי בתפוצות לארץ, השקעה בהקמת האוניברסיטה הראשונה ביו"ש, השקעה בחיזוק הזהות של המדינה היהודית והקשר שלה עם ידידתה ארה"ב, וכמובן ההשקעה בקידום חופש העיתונות והדעות בישראל.
איך לא הבנתי את זה בעצמי? למה אני נותן לתקשורת למסגר לי פילנתרופים?
5. ומאותו בוקר ועד לרגע זה אני קורא את כל מה שנכתב על אדלסון. מנסה להשלים פערים של שנים אחורה, שבהן השפיע, יחד עם רעייתו ד"ר מרים, על העולם היהודי.
ואפרופו ד"ר מרים אדלסון: ממנה אני ממש צריך לבקש סליחה, על חטא שחטאתי לפניה בצרות עין. החלטתי, משום מה, שאת תואר הדוקטור שלה היא בטח "ארגנה" לעצמה. רק השבוע למדתי על העשייה המופלאה שלה. היא למדה בריאלי בחיפה, ואז פנתה ללימודי מיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית, ומשם ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, שאותם סיימה בהצטיינות יתרה. ואז התמחות ברפואה פנימית, וניהול חדר מיון. לימים נסעה ללמוד באוניברסיטת רוקפלר במנהטן, ושם התמחתה בנושא התמכרות לסמים. רק כאן, בפרק הזה של חייה, בגיל 46, היא הכירה את שלדון. ופה הכסף שלו אכן נכנס לתמונה. ד"ר מרים ייסדה יחד עם בעלה מרכזי מחקר וטיפול בהתמכרויות בארה"ב ובישראל.
6. אני קורא על כל המיזמים ושואל את עצמי: מה בעצם הניע את בני הזוג אדלסון בכל פעילות החסד שלהם?
הנה כמה ציטוטים שיכולים לענות על השאלה, מתוך הראיון האחרון שנתן אדלסון בחייו לפני כמה חודשים לעיתון "מקור ראשון", שגם הוא בבעלותו. יחד עם רעייתו הוא מספר שם על תחילת הקשר עם "תגלית": "חיפשנו פרויקטים משמעותיים לעם היהודי. שמענו שיש רשימת המתנה של 10,000 צעירים וצעירות בשנה, שלא יכולים להגיע לישראל כי אין מספיק כסף. אמרנו שלא ייתכן שצעיר יהודי לא יוכל להגיע לישראל, אז החלטנו לממן את כל רשימת ההמתנה".
7. "כשאני רואה יהודים אמריקנים שלא מתחברים לישראל", אמרה מרים, "יהודים שמדברים לא יפה על ישראל, שמבקשים להחרים את ישראל כחלק מתנועת ה־BDS, יש לי כאב והתכווצות בלב שהאחים והאחיות שלי לא יודעים את העובדות, שהם מלאים בכעס, בשנאה. אני כואבת עבורם, אבל הם יהודים בעיניי".
הכתבה מסתיימת באנקדוטה. מרים מספרת שבתקופת הקורונה התחיל שלדון בן ה־87 ללמוד עברית באחד הקורסים של ה־IAC. "אני אופטימית לגבי לימודי העברית שלו", היא אומרת ואף מספרת מה המילה הראשונה ששלדון גאה שלמד לכתוב בעברית: "שבת".
8. בערב שבת, שבועיים אחרי שהטיס את יהונתן ואסתר פולארד, נחת המטוס הפרטי של האדלסונים בנתב"ג, הפעם עם ארונו של שלדון. 87 שנים של הצלחה כלכלית ושל אכפתיות, של ערבות הדדית, של ניצול הרווחים לעזרה למשפחה היהודית העולמית - תמו. אבל הסיפור לא באמת נגמר, כי איך כתבו בהספד המרגש ב"הארץ"? "שלדון אדלסון מת, אבל הנזק שלו גרם במהלך חייו יימשך". אמן!
המאמר המלא פורסם לראשונה בעיתון "בשבע" לאחר פטירתו של שלדון אדלסון ז"ל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו