מלבד הבעיה האתית והמוסרית שיש בפוליטיקת החרמות והנידויים, ניסיון העבר הוכיח שכמו כל ההתחייבויות לפני הבחירות, גם הבטחות מסוג זה צריך לקחת בעירבון מוגבל. אם כולם היו מקיימים את התחייבויותיהם ולא יושבים עם מי שמבטיחים שלא יישבו, היינו בלופ בחירות בלתי נגמר ואינסופי. בעצם זה מה שקורה בשנתיים האחרונות... הפעם מישהו יהיה חייב לוותר. השאלה רק מי, ועל מה.
הבון־טון בגוש השמאל, שהלך וחלחל גם לשורות הימין לאחרונה, הוא כמובן ההתחייבות שלא לשבת תחת נתניהו. אין פה עניין אידיאולוגי או ערכי, אצל רובם זה בעיקר אישי. יאיר לפיד פוטר על ידי נתניהו והותקף על ידיו, גדעון סער הושפל, אביגדור ליברמן נטש בחמת זעם ובני גנץ נכווה בכניסתו האחרונה, מה שגרם לו להתחייב שוב לאותה ההבטחה שכבר הפר.
לא רק בני גנץ הפר את הבטחתו זו, גם עמיר פרץ ואיציק שמולי חברו למפלגה, נכנסו לממשלה תחת נתניהו, שילמו את המחיר ונפלטו מהמערכת הפוליטית, ושמם לא נמצא בשום רשימת מועמדים לכנסת הבאה. נראה כי מכל ההבטחות שלא לשבת עם אדם ומפלגה, ההתחייבות שלא לשבת עם נתניהו היא המחייבת ביותר ועם תג מחיר גבוה במיוחד למפיריה. הגבייה מתבצעת על ידי כלי התקשורת המרכזיים, שלמעשה מלאים ברצון להדיח את ראש הממשלה, ומוקיעים על עמוד הקלון כל מי שמעז להאריך את ימיו הפוליטיים.
באותה מערכת בחירות שבה הצהירו לפיד, גנץ וליברמן שלא יישבו עם נתניהו, התחייבו מעל כל במה השלושה כי גם לא יקימו קואליציה בסיוע הרשימה המשותפת. נכונותם לעשות זאת, שנבלמה לבסוף רק מהיעדר רוב, זכתה לסלחנות מפליגה מאותם אלה שהשתלחו למשל באורלי לוי־אבוקסיס על מה שראו כהפרת התחייבותה שלה.
חרם בתוך המחנה
גם הפעם נראה שעל מנת להקים ממשלה ללא נתניהו, יוכלו הגורמים שהבטיחו הבטחות שלא לשבת זה עם זה, להפר אותן בנחת וללא קושי. כך ליברמן, שמבטיח שלא יישב עם החרדים; כך גם גדעון סער, שהודיע כי יחרים את הציונות הדתית שבה חבר איתמר בן גביר; וכך גם יהדות התורה, אם האופציות הפוליטיות המיטביות יותר מבחינתה יכתיבו ישיבה עם לפיד או איווט. הכל יימחל וייסלח. רק ישיבה עם נתניהו תיחשב בגידה.
זה לא חדש שיש מפלגות שלא רוצות לשבת זו עם זו. אלא שבשנים קודמות השכילו כולם לעשות זאת במשורה, רק על רקע אידיאולוגי וערכי, ותמיד דאגו להותיר פתח לשיתוף פעולה במקרה שהצד השני יעשה תשובה. מרצ תקפה את החרדים, אבל ישבה עם ש"ס בממשלת ברק. ברק עצמו קבע שלא ישב תחת נתניהו, אבל זחל לממשלתו ב־2009. כך גם ציפי לבני. ויאיר לפיד עצמו. תקפו בקמפיין, אבל הותירו את האופציה להחליק לשולחן הממשלה.
כמו שהמפלגות ממשיכות להתחייב ולהכריז על החרמה, כך גם המפלגות היריבות מנהלות קמפיין נגד מפלגות אחרות בטענה כי יפרו בוודאות את התחייבויותיהן. די לראות את קמפיין מרצ האחרון כדי להבין שלתקוף את נתניהו זה כבר פאסה. יעד המתקפות הוא דווקא מפלגת העבודה, האחות הבכורה, שמוצגת כמי שתפר, שוב, את התחייבויותיה ותצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו