כשהיועץ הפסיק לייעץ: ועדת אגרנט קבעה את תפקיד היועמ"ש. אבל מה קרה מאז?

המאמר שפרסם פרופ' מרדכי קרמניצר אחרי ישיבת משפט נתניהו השבוע, משדר חשש כבד. קרמניצר הוא סמכות בפני עצמו, אבל שליח שלוח. מאחוריו אלפים רבים של קטגורים, פלוס כמה בכירים לשעבר ממערכת המשפט. "גם אם הסכמת היועץ המשפטי היתה צריכה להינתן מראש ולא ניתנה - אין דופי בהסכמה בדיעבד", כתב במאמרו. בכך חסך קרמניצר את הצורך בזיוף מכתב או בזיוף תאריכים. זה מותר ממילא. "הסכמה בדיעבד".

אבל זה צד אחד של פעולת היועץ המשפטי שנתפס על חם; מחילופי הדברים בבית המשפט עולה שבניגוד לחוק יסוד, היועץ המשפטי לא נתן אישור לחקירת ראש הממשלה. ולא משנה אם זה תיק 1000 או 4000.

זה לא הסעיף החשוב היחיד שהיועץ מנדלבליט לא מילא כנדרש מתפקידו. מומחה משפט סיפר לי שבנושא מסוים שעליו הוא מרצה הוא תמיד מציג שאלה לסטודנטים: מה דעתכם, האם היועץ המשפטי התייעץ לפני הגשת כתב האישום נגד נתניהו עם אמיר אוחנה? אוחנה היה בעת הגשת כתב האישום לפני כשנה שר המשפטים. השאלה היא כמעט רטורית והסטודנטים לא נכשלים. ברור שלא התייעץ. ליתר ביטחון, וידאתי אם זה אכן מה שקרה (או לא קרה). התשובה היא שלילית. היועץ לא התייעץ עם שר המשפטים.

אחד הדברים שהיועץ חייב לעשות, מלבד לתת אישור לחקירת ראש ממשלה שהיא עניין אסטרטגי, הוא באמת להתייעץ עם שר המשפטים. ועדת אגרנט, שקבעה את תפקידיו של היועץ המשפטי לפני קרוב ל־60 שנה, הגדירה כי "בתפקידו כראש התביעה הכללית, על היועץ המשפטי להתייעץ בעניינים בעלי חשיבות עם שר המשפטים ואף עם הממשלה כולה", כדברי רות גביזון המנוחה במאמר גדול ב"ספר שמגר''. "... ההכרעה נותרת בידיו. הוועדה אף נקטה לשון 'חובה' או מצווה' של התייעצות, ולא רשות גרידא".

לאורך השנים חלו שחיקה ואף נתק. הנורמה שיצר בג"ץ בנושא סמכויות היועמ"ש גרמה לכך שאף על פי שהיועץ "מצווה" להתייעץ עם שר המשפטים, הוא לא עושה זאת. בעזרת בג"ץ, היועץ המשפטי בנושאים מכריעים משתק את הממשלה וכופה עליה את "מצוותיו". למשל, אם שר מוציא תקנות, נאמר בעניין המגיפה, וזה לא מוצא חן בעיני היועמ"ש - הוא פוסל את התקנות.

לשר או לממשלה הסמכות להתעלם מהאמירה של היועץ. מה שקורה הוא, שמייד עם פרסום המחלוקת צצה עתירה לבג"ץ נגד התקנות, היועמ"ש לא מייצג את הממשלה בבג"ץ, וההרכב כופה את עמדתו על הממשלה. זאת מסחרה משפטית אנטי־דמוקרטית.

התהליך של ניתוק המערכת - והיועץ המשפטי - מהממשלה החוקית, החל בתקופת דרעי־פנחסי לפני 27 שנה בממשלת רבין. היועמ"ש לא נתן את האישור לחקירות נתניהו, משום שהתהליך ארוך השנים של ניתוק הפרקליטות, המשטרה ומוסד היועץ מהפיקוח של השלטון הנבחר, הפך את האישורים לבלתי רלוונטיים. היועץ מנדלבליט זרם עם המומנטום שיצרו חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות - בתוספת "הוא מחזיק אותי בגרון".

חוץ מזה, כשאין אישור, אפשר להוציא חקירה למיקור חוץ באמצעות עיתונאים (בן כספית, הדס שטייף ואולי גם אחרים). הנטייה של מנדלבליט כבעל תפקיד בכיר "לנהל" או לתמרן חקירות כבר נחשפה בתמלילי אשכנזי בפרשת אשכנזי־הרפז. "אני שם מישהי מאצלי... שאני סומך עליה... שהוא ישמור עלינו", הוא הסביר לרמטכ"ל על שיטת העבודה שלו מול ועדת הבדיקה שמינה היועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין. הוא דאג להכניס לצוות החקירה אנשים שידאגו "לנו".

כיוון שהדברים היו גלויים למשנה שלו, דינה זילבר, ולפרקליט המדינה שי ניצן, למנדלבליט לא היו למעשה שום שיקול דעת או יכולת לאשר חקירה של ראש הממשלה. כפי שמסגיר קרמניצר, הוא נועד לשמש חותמת גומי - "בדיעבד". בית המשפט יצטרך לפסוק, האם הליך חקירה שנעשה על פי נורמה בלתי חוקית, בעצם הופך לחוקי משום שהפך לנורמה.

בשדה הקרב הבינלאומי

האם ישראל היתה התקפית מספיק מול החלטת בית הדין בהאג? לא בטוח, אבל שווה לחכות לקיץ

ההחלטה של שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, שלפיה הרשות הפלשתינית היא מדינה ואפשר להתחיל בחקירת "פשעי מלחמה" נגד ישראל, מצטרפת לתחושה שהמשפט הוא חלק מהפוליטיקה ומחזקת את תחושת המצור של מדינת ישראל. "המדינה ערוכה למגננה. יש היערכות, יש תקציבים, יש אנשי מקצוע. ידענו שאחרי חילופי הממשל בוושינגטון זה יקרה", אומר גורם שהיה מעורב בנושא האג ברמה הממשלתית.

מגננה זה אומר שלאנשים שונים ולבעלי תפקידים שחוששים לצאת למקום מסוים, יש כתובת ונותנים תשובות. ניתן להזהיר מראש. החשש הוא שלאחר תהליך החקירות יוציאו צווי מעצר חשאיים נגד מפקדים בעבר או בעלי תפקידים ברמה המדינית. שלושת התחומים שהפלשתינים ועוזריהם הצליחו לכוון את בית הדין לטפל בהם, הם מבצע צוק איתן, אירועי הגדר בעזה וההתנחלויות.

בינתיים לא צפויה פעולה ממשית עד הקיץ, אז התובעת פאטו בנסודה פורשת מתפקידה כתובעת בבית הדין, ויבוא מישהו חדש במקומה. לא בטוח שהתובע החדש יפעל כפי שבנסודה התכוונה.

הפרשנים המעורבים בעניין הפלשתיני, חוסיין אגא ואחמד חאלידי, טוענים במאמר שמתפרסם בגיליון החדש של "פוריין אפיירס", שכל זירת החוק הבינלאומי היא הזיה פלשתינית. "העמדה של אש"ף כשאנשיו לא יודעים מה לעשות היא תמיד לפנות לתחום החוק הבינלאומי", הם כותבים, "וזאת בתקווה שהקהילה הבינלאומית תוכל לפעול במקומם ומטעמם. הפנייה הזאת הפכה לאחת האשליות המתמשכות של ההנהגה הפלשתינית מאז החליף המאבק להכרה בינלאומית את הנחת היסוד של לגיטימציה מהפכנית, ודיפלומטיה באה במקום המאבק המזוין. במציאות החוק הבינלאומי לא התגלה ככוח ידידותי... לפלשתינים. החוק הבינלאומי חולל שינוי רק כשכוחות חיצוניים החליטו ליישם אותו - בייחוד חברות מועצת הביטחון".

מבקרי דרך ההתמודדות של ישראל עם בית הדין אומרים שלא נקטנו את הדרך ה"התקפית" של הרתעת מנהיגי הרש"פ ואש"ף. הם טוענים שבכל פעם שיש עליית מדרגה בבית הדין, נוצר חלון הזדמנויות צר של יום אחד, או כמה ימים, לפעולה דרמטית בתחום ההתיישבות. הכוונה להביא לצעדים התיישבותיים מרחיקי לכת. למשל, קידום אפקטיבי של פיתוח שטח אי-1, או פגיעה כלכלית בעסקים של משפחות מנהיגי הרשות.

עיטור העוז. ליפקין־שחק // צילום: אבי אוחיון

בינתיים, אסף שר החוץ גבי אשכנזי גינויים של מדינות חשובות להחלטת בית הדין. אחת הדרכים שיכולות להיות אפקטיביות היא באמצעות תהליך מדיני חדש, שבו תהיינה מעורבות ירדן ומצרים, או מדינות "הסכמי אברהם" שיפעלו בכוחן הכלכלי.

הזיכרון לא סולח

הסרט החדש על "אביב נעורים" משמיט שמות של ארבעה מגיבוריו ומסתפק במופע דראג ויריות

הסרט "סוכנת בלב ביירות" על מבצע "אביב נעורים" גרר סופה של תגובות בקרב ותיקי סיירת מטכ"ל, ותיקי אמ"ן וגם קרובים ומקורבים של מפקדים ומשתתפים אחרים במבצע. הסרט של משה זונדר (כתסריטאי ראשי) ושל דני סירקין מסמן את העידן האורווליאני בהיסטוריה הצבאית הישראלית, שנחשף בסדרה על מלחמת יום הכיפורים "שעת נעילה" ובסרט הנוכחי כפורנו צבאי אכזרי.

למה אורווליאני? כי כאשר מספרים על מבצע היסטורי של צה"ל משמיטים מתוכו ארבעה שמות חשובים, ביניהם את שני הנופלים שיש להם שם. בערוץ 12 לא לכל איש יש שם. לצד הסוכנת "יעל" של המוסד, שהיוצרים הוליכו שולל את הצופים כאילו הם מראיינים אותה אך למעשה היא לא שיתפה איתם פעולה, דיברו מול המצלמה כמקובל כמה מהגדולים של סיירת מטכ"ל בעבר. בלטו אהוד ברק, מוקי בצר ועמירם לוין.

מי שזוכר את "אביב נעורים" בזמן אמת ולאורך השנים, יודע שהמבצע קשור בזיכרון ללא הפרד בשמותיהם של אבידע שור וחגי מעיין, שני קיבוצניקים מסיירת צנחנים שנפלו יחד במשימה אחרת, העיקרית למעשה, בליל המבצע (9-10 באפריל 1973). לכן השמטת העובדה שהם נהרגו ואי־הזכרת שמותיהם יותר מצורמות ויוצרות תחושה של שכתוב מאסיבי של ההיסטוריה. גם מפקד המשימה, אמנון ליפקין־שחק, שהיה רמטכ"ל לימים וקיבל על תפקודו בפעולה את עיטור העוז, לא הוזכר. וכך נמחקו מההיסטוריה ארבעה אנשים יקרים, שהפכו בידי יוצרי הסרט לנון־פרסונס. בני אדם־לא־קיימים.

ברק ועמירם לוין חשו בימים שאחרי השידור שהם שותפים, אם לא אחראים, לפשלה גדולה. ברק פרסם תגובה משלימה של הפרטים החסרים, בעיקר השמות. הוא עשה את זה בפייסבוק, הפלטפורמה המשנית שלו לטוויטר. והוא גם לא הביע צער. עמירם לוין, שהוא מענטש, מצא לנכון להביע בטוויטר התנצלות; הוא הזכיר את הנופלים "בקרב שעליו פיקדו בגבורה עילאית אמנון ליפקין־שחק ז"ל ומנחם זטורסקי ז"ל, כשפשטו ופוצצו את מפקדת המחבלים בביירות... הם הגיבורים האמיתיים של המבצע. אני מצדיע לכם ומתנצל בפניכם".

לאורך שנותיו בצבא, ביסס אהוד ברק את מעמדו בין השאר באמצעות כמה נאומים זכורים. הראשון הזכור הוא ההספד ליוני נתניהו ביום השלושים לנפילתו; השני הוא ההספד על קברו של אברהם ארנן ב־1980. וב־1993, ביום השנה ה־20 למבצע "אביב נעורים" ולנפילתם של אבידע וחגי, הוא נשא נאום באוניברסיטת בן־גוריון כשלצידו יושב אביו של אבידע, חיים שור ז"ל. זה היה נאום שכלל בעיקרו דיון אינטלקטואלי בהקרבה ובגבורה. כמחציתו הוקדשה ליצחק המובל לעקידה. ברק גרס שיצחק הובל בלי להבין ובלי לדעת על מה ולמה, ואילו היצחקים שלנו יודעים גם יודעים. זה היה באמת נאום מוצלח, שזכה להערכה רבה וגם לכמה דמעות. הוא הזכיר כי הנופלים נלחמו על עצמאותנו ועל חירותנו - לאו דווקא למען השלום המיוחל.

בסרט לפני שבוע לא היה דבר מכל זה, אלא בעיקר תיאורים פלסטיים של מופע דראג ויריות, כאילו הסצנה של חיסול ראשי המחבלים לקוחה מ"חמים וטעים". המרואיינים דיברו בנימה מתנצלת ומצטדקת על הצורך שהיה אז לנקום ולהרוג.

זה בערך ההבדל בין ברק של 73', ברק הרמטכ"ל של 1993 וברק המתמסר לתפיסותיו של משה זונדר, שזכה מידיו בתקופת רמטכ"לותו לקושאן על ההיסטוריה הצבאית, ובייחוד זו של סיירת מטכ"ל. התנהגותו של ברק, שיכול היה להזכיר בכמה מילים את הפעולות הנוספות במבצע ונמנע מכך, תמוהה, מאחר שהיה לו קשר קרוב להורים השכולים. כשנערכה עליו ההתנפלות עם פרוץ פרשת צאלים ב' ב־1995, חיים שור היה מהבודדים, אם לא היחיד, שיצא להגנתו.

פתח את הגבולות

בין סגירת קידוח נפט וגז למשפט ההדחה לקודמו, הנשיא ג'ו ביידן עסוק, בינתיים, באיסוף קולות פוטנציאליים למפלגה הדמוקרטית

בשלושת השבועות הראשונים לכהונתו רשם הנשיא ג'ו ביידן כמה הצלחות מרשימות במאבקו נגד האינטרסים הישירים של החברה האמריקנית. הוא חיסל אלפי מקומות עבודה בשם האוטופיה נטולת הפחמן, וזאת על ידי ביטול קו צינור הנפט וסגירת קידוחי נפט וגז. בכך תיפגע העצמאות האנרגטית של ארה"ב, שהושגה על ידי אויב האוליגרכיה החדשה דונלד טראמפ. ביידן גם עתיד לגרום לעלייה משמעותית במחירי הדלק לצרכן, מה שיפגע כמובן בשכבות הנמוכות והמעמד הבינוני.

כמו כן, הנשיא פתח את משפט ההדחה נגד קודמו בתפקיד. זו גולת הכותרת במאמץ החשוב לדיכוי ולתכנות־חינוך מחדש של כ־75 מיליון אמריקנים. הצבא הוכיח נאמנות ופשט על הבירה, וכן הוא מתכוון לערוך טיהורים בשורותיו באמצעות מאמץ מתוזמר שעליו הכריז שר ההגנה לאיתור ולעקירה של "קיצוניות" בשורות הצבא.

זו לא ברית המועצות של סטלין אלא רק הרפובליקה העממית של אמריקה, בטעם ברז'נייב. ביידן פתח את הגבולות והזמין על ארה"ב משבר גבול קיצוני בקליפורניה ובטקסס. לאפשר בעת מגיפה נהירה של אלפי מהגרים בלתי חוקיים אל תוככי אמריקה זה מהלך התאבדותי - אבל רק מבחינה בריאותית. פוליטית, זה עוד מצביעים.

במזרח התיכון, מאמציו של ביידן לערעור היציבות בעזרת מזכיר המדינה טוני בלינקן עדיין לא השיגו תוצאות. הישראלים עברו מבצע חיסונים בעשור האחרון והאנטי־ישראליות של הממשל החדש לא פגעה בהם פסיכולוגית.