רה"מ בנימין נתניהו כינה את החלטת שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג לאשר פתיחת חקירה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה מדומים, "אנטישמיות מזוקקת". נתניהו אמר עוד, "בית הדין הזה הוקם כדי למנוע זוועות כמו השואה הנאצית נגד העם היהודי, וכעת הוא תוקף את המדינה היחידה של העם היהודי".
והוא צודק. קשה למצוא הגדרה ממצה יותר למהלכי בית הדין בהאג מאשר אנטישמיות. בפעילותו נגד ישראל, בית הדין משתמש באמות מידה התנהגותיות שאיש אינו מודד בהן מדינות אחרות. עצם העובדה שאפילו חמאס - ארגון טרור שחרת על דגלו את השמדת העם היהודי - הוציא הודעת תמיכה בהחלטת השופטים, מסגיר את מהות המשחק. כפי שמבין חמאס, המהלכים של ה־ICC מממשים באופן מעשי את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 1975, שהגדירה את הציונות כסוג של גזענות ובכך פסלה את הזכות המוסרית לקיום ישראל. אמנם ההחלטה הארורה בוטלה בשנת 1991, אבל כפי שאנו רואים בכל מוסדות האו"ם מדי יום, וביחס המפלה אשר לו ישראל זוכה מהאיחוד האירופי ומהשמאל הבינלאומי, הבסיס האידיאולוגי האנטישמי של החלטת האו"ם ב־75' רק התחזק מאז.
העמדת חיילי ומפקדי צה"ל לדין בגין פשעי מלחמה ב־ICC, כך מבינים בחמאס וברשות הפלשתינית, היא צעד קונקרטי בדרך לביטול ההכרה הבינלאומית בזכות הקיום של המדינה היהודית כמדינה מן המניין. וכנגזרת לכך, היא תעניק לגיטימציה לחיסולה. הנרי קיסינג'ר טען בזמנו כי לא ארה"ב "ובסופו של דבר גם לא אירופה", "יישאו וייתנו על הישרדותה של ישראל".
אולם כאשר בוחנים את הגורמים שהביאו למחזה הזוועה בהאג, עולה שהערכתו של קיסינג'ר לגבי אירופה אינה נכונה.
מספיק קרובה לאירופה
אמנם הגורם הראשון האחראי למצב הוא ה־ICC עצמו. כארגון, יש לבית הדין הפוליטי אינטרס מובנה לעסוק בישראל. בתקופה שקדמה לבקשת התובעת של בית הדין פאטו בנסודה לאשר פתיחת חקירה נגד ישראל בדצמבר 2019, קיבל הארגון לאחדות אפריקה החלטה לפעול לפרישת מדינות אפריקה מבית הדין. זאת עקב האפליה הבוטה של בית הדין נגד מדינות היבשת. בשנת 2017 תשעה מתוך עשרה תיקים שנדונו בבית הדין עסקו במדינות אפריקה. ולממשלות אפריקה נמאס.
בלחץ ארגוני זכויות אדם אירופיים וממשלות אירופה בעיקר, מיתנו המדינות האפריקניות את צעדיהן. אבל לבית הדין היה צורך ארגוני לפעול נגד מדינה בולטת לא־אפריקנית לטובת האיזון הקדוש. ההליכים הבזויים נגד ישראל, אם כן, הם תולדה של צורך פוליטי לתלות קרקפת אירופית. ישראל אמנם לא אירופית, אבל מספיק קרובה כדי לספק את האפריקנים, ומספיק לא־אירופית כדי לא לעצבן את האירופאים.
כל גיבוי לרשות הפלשתינית סולל את הדרך לפגיעה בישראל. מחאה נגד ישראל באינדונזיה // צילום ארכיון: רויטרס
אבל ה־ICC היה זקוק לשלושה גורמים כדי להקריב אותנו. ראשית, הוא היה צריך שהרשות הפלשתינית תסמיך את בית הדין כמדינה לחקור את ישראל. כל מדינה שגיבתה את הרש"פ כאשר נציגיה ביקשו חברות בבית הדין ידעו שבפועלן כך הן סוללות את הדרך לפגיעה בישראל. הן היו בסדר עם זה. בלטו בתמיכתן מדינות אירופיות רבות.
כמו כן, בית הדין לא היה מסוגל לקדם את המהלכים שלו נגד ישראל ללא כסות לגיטימציה של תלונות הסרק שהוגשו. כפי שתיעד ארגון NGO Monitor לאורך כל השנים האחרונות, המערכה להעניק לגיטימציה להעמדת מדינת ישראל לדין בגין פשעי מלחמה שלא בוצעו נוהלה על ידי שני סוגים של ארגונים. ראשית, ארגונים בינלאומיים, לרבות Human Rights Watch ואמנסטי, שמנהלים לובי פוליטי אנטי־ישראלי השואף לשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית.
שנית, ולא פחות חשוב, ארגונים פלשתיניים וישראליים הגישו "עדויות" שכביכול אוששו את התלונות נגד ישראל. הרי ה־ICC לא מעמיד את ישראל לדין. הוא זקוק לשמות של חיילי צה"ל וקצינים ואזרחים שניתן ספציפית להגיש נגדם כתבי אישום. ארגונים כגון "שוברים שתיקה", "בצלם" ו"יש דין" בצד הישראלי וארגונים פלשתיניים, לרבות המרכז הפלשתיני לזכויות האדם, אל־חאק, אדמיר ואל־מיזאן, הביאו את הסחורה. מדינות אירופה, כגון גרמניה, הולנד, שווייץ, שבדיה, נורבגיה ובריטניה, תורמות יחד עם האיחוד האירופי מיליוני יורו לארגונים הללו מדי שנה. ובשנים האחרונות, חלק מהתרומות הועבר ספציפית לפעילות הארגונים למען קידום הליכים נגד ישראל ב־ICC. לולא מדינות אירופה והאיחוד האירופי, ארגונים אלה לא היו מצליחים לפעול בכלל ולפעול נגד ישראל מול ה־ICC בפרט.
שלילת זכות הקיום
לבסוף, גם ל־ICC יש צורך במימון. ומדינות אירופה מממנות יותר מ־60 אחוזים מהתקציב השנתי שלו. כאשר בנסודה פתחה בקדם חקירה שלה נגד ישראל בשנת 2015, ישראל ביקשה מהמדינות הללו להפסיק את המימון לבית הדין. כולן סירבו. נציג גרמניה אמר שממשלת גרמניה "אפילו לא יכולה לדמיין" מצב של צמצום - לא כל שכן ביטול תקצוב בית הדין.
במילים אחרות, בלי העידוד ממדינות אירופה - גרמניה, הולנד, שווייץ, נורבגיה, בריטניה, שבדיה בפרט - ומהאיחוד האירופי בהנהגת גרמניה וצרפת, ה־ICC לא היה פותח בהליכים נגד ישראל שתכליתם לשלול את זכות הקיום שלה; ובלי האירופאים, ההליכים גם לא היו מתקדמים משלב לשלב. לאורך כל שש השנים האחרונות, בכל רגע נתון, גרמניה וחברותיה היו יכולות לעצור את המהלכים, ובכל שלב גרמניה וחברותיה לא רק גיבו את בית הדין, באמצעות המימון וההכוונה של ארגונים כגון "שוברים שתיקה" ו"אדמיר" הן קידמו את המהלכים וגיבו אותם.
בעקבות הפסיקה של השופטים ביום שבת האחרון, שר החוץ של גרמניה הייקו מאס ביקר את ההחלטה. הוא לא עשה זאת משום שמדובר בהחלטה בלתי מוסרית ופסולה, אלא על סמך בעיה טכנית. היות ש"פלשתין" אינה מדינה, הוא טען בנימה אפולוגטית משהו, "לבית הדין אין הסמכות השיפוטית... הדרושה בחוק הבינלאומי". זאת באמת הבעיה המשפטית, אבל הבעיה העיקרית היא שמדובר בהליך פוליטי עוין שנועד לפגוע בזכות הקיום של ישראל.
אפשר לראות במהלכי ה־ICC גרסה עדכנית של משפט דרייפוס קולקטיבי. המשפט היה ריאקציה אנטישמית למתן זכויות אזרח ליהודים במסגרת האמנציפציה. דרך הפגיעה בדרייפוס, קצינים אנטישמים שהיו זקוקים לשעיר לעזאזל להסתיר את הפשעים של עצמם, קיבלו גיבוי מאליטה של כמרים, אנשי רוח ופוליטיקאים אנטישמיים לתפור תיק. כולם יחד ראו בהפללת דרייפוס כבוגד אמצעי לפרק את הרעיון שמותר ליהודים להיות שותפים שווי זכויות בחיים הציבוריים של צרפת.
ההבדל בין הגורמים שתפרו את התיק נגד דרייפוס אז לבין הגורמים שתופרים את התיק נגד מדינת היהודים כיום הוא שאז הם עשו זאת בגלוי ובגאווה. כיום, הם מתחבאים מאחורי ארגונים והודעות מטעות לתקשורת.