בשבועות האחרונים נרשם באזור הדרום גל של אירועי פריצות, גניבות וחדירות לבסיסים צבאיים, במה שמסתמן כעליית מדרגה בכל הנוגע לפשיעה הבדואית בנגב. אירוע החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים הוא עד כה השיא. פריצה בקלות יחסית למתקן צבאי מתקדם סגור ושמור כזה היא מאורע חריג וחסר תקדים. אבל מדובר בקצה הקרחון.
לפני כחודשיים בפריצה לבסיס אימוני היבשה בצאלים נגנבה תחמושת בהיקפים עצומים - עשרות אלפי כדורים ואמצעי לחימה אחרים; לפני כשבועיים דווח ב"ישראל היום" על פריצה נוספת לצאלים, במסגרתה נגנב ציוד קשר וציוד נוסף, דבר שגרם לעיכובים בפריסת כוחות במשימות אבטחה בגבול הצפון; בשבוע שעבר נגנבו מבסיס צה"ל בשדה תימן כמויות גדולות של תחמושת ובמהלך מרדף אחרי הגנבים אף הושלך רימון הלם אל עבר החיילים. לכך מתווספים עשרות אירועי גניבות ציוד אישי ורכבים של חיילי מילואים בשנה האחרונה, שרק חלקם מתפרסם באמצעי התקשורת.
וזה עוד לא הכל. השבוע הודיעה המשטרה על לכידת חוליה שהיתה אחראית לפריצות לכמה בתים באזור הדרום, אשר במהלכן אף בוצע מעשה סדום בילדה בעת ששהתה בחדרה. הצטברות האירועים הללו מציפה בפעם המי יודע כמה את חומרת המצב בדרום ואת שבריריותו של שלטון החוק בשטח שבו אמור להיבחן עם ישראל.
במענה לאירועים הללו, הגורמים הרשמיים כמעט תמיד מספקים את אותו מרשם (במידה שהם מוכנים להודות בעובדות): הגנה, הגנה ועוד הגנה. מפקד צאלים מורה שוב ושוב "לחדד נהלים" בנוגע לשמירה, ולהקים עוד גדר ועוד שער סביב הבסיס והחניה שלידו. למילואימניקים בשטח אומרים להשגיח "טוב־טוב" על הציוד, ומזהירים אותם לבל יפתחו באש בשום תסריט ("אף אחד לא יגן עליכם בבית המשפט"). כשקורה נס ומישהו נתפס ונעצר, הוא בדרך כלל משתחרר מהר מאוד או באישומים קלים בלבד.
היהודים בנגב חיים בינות לגדרות, בכבישים וביישובים, בעוד המדבר הרחב הפך מזמן לאקס טריטוריה מסוכנת. הדרך לשינוי חייבת לכלול היפוך הפרדיגמה. אכיפת החוק צריכה להתחיל בכפרים הבדואיים עצמם, ועליה לעסוק בבעיות הדחופות שפוגעות בראש ובראשונה באוכלוסייה הבדואית עצמה. הנשק הלא־חוקי, פוליגמיה, כנופיות הסמים והפרוטקשן. זה נכון מוסרית, וזו חובה מעשית. זו חובתנו כלפי אזרחי ישראל הבדואים, והאמת שאין ממש ברירה: ציביליזציות שלא ניצחו את המדבר, שקעו בחול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו