תקלות בספינות כחול־לבן
ב־2 בפברואר 1951, בשעה 06:45, נותקה אוניית הנוסעים "קדמה" של חברת הספנות "שוהם" מהרציף הראשי בנמל חיפה וניווטה את דרכה החוצה מהנמל, כשעל סיפונה מאות נוסעים שיצאו לסיור ימי בצרפת ובאיטליה.
כשהתקרבה האונייה ליציאה משובר הגלים של הנמל היא הזדעזעה לפתע, ללא התראה, והחלה לנטות על צידה. זעקות שבר נשמעו עד מהרה מהנוסעים, והמלחים התרוצצו על הסיפון בניסיון לברר את פשר התקלה.
קברניט האונייה שידר מייד אות מצוקה ופקד על חדר המכונות להאיץ את "קדמה" בכל כוח המנועים האפשרי, מחשש שטביעת האונייה ממש בפתח הנמל עלולה להשבית את פעילותו. האונייה התקדמה לתוככי מפרץ חיפה ונעצרה במרחק של כ־400 מטרים מהנמל. בינתיים גילו המלחים פרצה בבטן האונייה, שדרכה חדרו מים והציפו את אחד המחסנים - והחלו בפעולות שאיבה, תוך הסתייעות בכבאי ספינת נמל שהגיעה במהירות למקום. במקביל נשלחה ספינת גרר למשוך את "קדמה" בחזרה לנמל.
בבדיקה התברר שקרקעית "קדמה" התנגשה בדרכה ליציאה מהנמל בשרידי אוניית הגירוש הבריטית "פַּאטְרִיָּה", שפוצצה בנובמבר 1940 על ידי אנשי ההגנה, כדי למנוע מהבריטים להגלות מעפילים שניסו להגיע ארצה במסגרת העלייה הבלתי לגאלית. "קדמה" שוקמה בזריזות וחזרה בהמשך לשירות.
ואולם, לא חלפו 48 שעות - וכבר פקדה את ישראל תקלה ימית נוספת, כשבאוניית המשא "מאיר דיזנגוף", בבעלות חברה באותו שם, פרצה ב־4 בפברואר 1951 שריפה בקרבת ברמודה באוקיינוס האטלנטי, משם הובילה מטען של שעם.
בדיווחים נמסר ש"צוות של 54 ספנים עברים נלחמים בעוז בלהבות, כשחרטום האונייה שוקע וכבר כמעט נוגע במים - וחצייה הקדמי אפוף עשן כבד".
מטוסי משמר החופים האמריקני, שנענו לקריאות המצוקה של האונייה, איתרו אותה במרחק של כ־100 ק"מ מברמודה. לאחר ההשתלטות על הלהבות נגררה "מאיר דיזנגוף" לברמודה, ושם שוקמה - וחזרה לשירות ב־1952.
שיתוף והעיר הגדולה: רעיון "הקיבוצים העירוניים"
בקיבוץ העירוני אפעל, ששכן בבקעת אונו, בקרבת בית החולים תל השומר של ימינו, התקיים ב־5 בפברואר 1951 יום עיון רב־משתתפים בנושא "החיים בקיבוץ בסמיכות לעיר".
ד"ר שמעון גלביץ, יליד רוסיה שעלה לארץ ב־1924, היה מיוזמי רעיון הקיבוץ העירוני. בסיוריו בקיבוצי עמק יזרעאל, במסגרת תפקידו כרופא בקופת החולים של ההסתדרות, הוא התרשם מחיי השותפות וראה בהם אידיאל ליצירת חיי חברה נאותים. לאחר מכן, כשעבד בתל אביב, הכיר אנשי קיבוצים שעברו לחיות בעיר בלית ברירה, אחרי שמקצועם או מומחיותם לא יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרת הקיבוץ.
יחד עם כמה עשרות עוזבי קיבוץ כאלה הקים גלביץ את אפעל (ראשי תיבות של איגוד פועלים עירוני להתיישבות), קיבוץ שמטרתו היתה לנהל חיי שיתוף במסגרת עירונית. הרעיון התקבל בהתלהבות בוועד הפועל של ההסתדרות, שמיהר להעמיד לקיבוץ הלוואה - והחברים עלו על הקרקע ב־19 במאי 1947. בתחילת פברואר 1951 חיו באפעל יותר מ־200 חברים.
יום העיון בקיבוץ משך אליו סקרנים רבים, וממנו התגבשו כמה גרעינים שהתיישבו לזמן קצר כקיבוצים בקרבת יישובים עירוניים. עם זאת, רעיון הקיבוץ העירוני לא המריא, בעיקר מכיוון שרוב בעלי המשכורות הגבוהות כבר לא חשו בנוח "לנדב" לקופה הכללית מכספם יותר מהחברים האחרים. הקיבוצים העירוניים הספורים התפרקו, ועל השטח החקלאי של אפעל הוקם היישוב הקהילתי רמת אפעל - שהפך ב־2008 לשכונה ברמת גן.
בתחילת שנות ה־80 חזר רעיון הקיבוץ העירוני לקרום עור וגידים, כשברחבי הארץ התגבשו כתריסר קהילות שיתופיות שחיות במרחב עירוני. עם אלה נמנות ראשית בירושלים, תמוז בבית שמש ומגוון בשדרות.
ירידה במעמדו של העגלון
"...יושב הוא זקוף וגאה על מושבו, וממרום העגלה, זריז ושקט, הוא מנהיג כווירטואוז את סוסתו כשידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים - כעל מנענעי פסנתר". כך תיארה הסופרת אסתר ראב, בסיפורה "העגלונים" מ־1945, את מקצוע העגלון. ואכן, בזמנים שבהם חלק גדול מהדרכים בארץ היו קשות למעבר, ומספר כלי הרכב והמשא היה מצומצם, העגלונים שימשו מרכיב מרכזי בכל תהליך של שילוח, הובלה והפצה - החל מאספקת קרח ונפט, דרך העברת סחורות וכלה בשינוע ציוד לאתרי הקמה של בתי חרושת חדשים.
מעמדו החברתי של העגלון בתקופת המנדט היה גבוה, כיאה לבעל מקצוע שרבים נדרשו לשירותיו, וכזה ש"משתתף במישרין בבניית הארץ ובפיתוחה", כפי שהגדיר זאת המנהיג הציוני אברהם הרצפלד בנאום שנשא בכנס החירום של "אגודות העגלונים בישראל", שהתכנס בפברואר 1951 ברחובות לדיון בנושא "עתידו של העגלון העברי".
עם הקמת המדינה החל מצבו של העגלון להשתנות לרעה, ונראה היה שהמדינה והרשויות המקומיות פועלות לדחיקת כוחם של העגלונים. העגלון משה בר־צדי, מוותיקי הענף בתל אביב, הסביר בכנס ש"כולם מנסים לקפוץ עלינו: משרד התחבורה, משרד הפנים, משרד המשטרה, הפקחים העירוניים. נקווה שלא יכריחו אותנו לשבות, כי רק אז ילמדו כאן שאי אפשר לחיות בלי בעלי העגלות".
אט־אט, עם השתכללות התובלה הממונעת והשיפור בדרכים, הפכו העגלון וסוסו למראה נדיר, עד שנעלמו כליל. לכך תרם גם המאבק שניהלו לאורך השנים ארגונים לשמירה על זכויות בעלי חיים.
קידוח מים לשכונת הפאר
ידיעה קצרה שהתפרסמה בעיתונות בתחילת פברואר 1951 סיפרה ש"בקידוח בתל מונד איתר המקדח מעיין בעומק 90 מטר, שמספק כעת מים בשפע לפרדס בשטח של 550 דונם של משפחת זיו". מה שהידיעה לא סיפרה הוא שהפרדס המדובר שכן בלב שכונת פאר, באזור רווי פרדסים שבו הוקמו בתקופת המנדט וילות רחבות ידיים בעיצוב מיטב אדריכלי אירופה - עם מדשאות ענק, בריכות שחייה ומגרשי טניס. בווילות, שהיו נסתרות מעיני האדם הפשוט, התגוררה אצולת הממון של יהדות בריטניה, עם אישים דוגמת התעשיין, איל ההון והפוליטיקאי היהודי־בריטי לורד מלצ'ט, או ישראל זיו ורעייתו רבקה, שהיתה בתו של מייקל מרקס - מייסד רשת מרקס אנד ספנסר.
דואגים לנוסעים הנכים
בפברואר 1951 החלו בקואופרטיב הנסיעה החיפאי "שחר" בנוהל חדש: שני המושבים הראשונים בכל אוטובוס נשמרו לנוסעים נכים. בכיסאות אלה הותר לכל נוסע לשבת, אך עם עליית נכה לאוטובוס היה עליו לקום ולפנות את המקום מייד. עד מהרה התפשט נוהג מכבד זה אל כל הקואופרטיבים לתחבורה בארץ.
הכל בגלל מסמר
ב־2 בפברואר 1951 דווח ש"אישה הרה בת 22 משכונת התקווה נהרגה כתוצאה מהתפוצצות פרימוס במטבחה". היה זה מקרה נוסף בשרשרת אירועים דומים שדווחו במהלך החודשים הקודמים. לאחר בדיקה התברר שלאחרונה החלו מתקני הפרימוסים להשתמש בכלי חדש דמוי מסמר לצורך ניקוי פיית הפרימוס, דבר שפוגם בפעולה התקינה של להבת האש - וחושף את הפרימוס לתקלות מסוכנות. בעקבות דרישת המשטרה שלח "איגוד מתקני הפרימוס בישראל" חוזר לבעלי המקצוע ברחבי הארץ, ובו דרישה "להפסיק מייד לעשות שימוש בכלי המסמר, שמהווה סכנת חיים".
הנעלמים / במערכת החינוך
מבחני הסקר
לפני המשוב והמיצ"ב היו נהוגים במערכת החינוך בישראל מבחני הסקר, שנערכו מ־1955 עד 1972 לתלמידי כיתות ח'. המבחנים כללו כ־100 שאלות בתחומים שונים, ותוצאותיהם נועדו לסייע להורים בהחלטה לאן לכוון את ילדם: לבית ספר עיוני או מקצועי. הסקר יצר מתח עצום אצל התלמידים, שכן הסברה בזמנו היתה ש"תוצאות המבחן יקבעו את העתיד", ושמי שייכשלו בסקר ייחשבו לעד כ"טמבלים שלא ייצא מהם כלום" (גילוי נאות: כותב שורות אלה נכשל בילדותו במבחן הסקר...)
הצרכנייה / פריטים מאז
מכשיר השחזה לסכיני גילוח
באותם ימים השימוש הראשון בסכין גילוח חדש, כזה שנשלף מעטיפתו, הניב תוצאות טובות, אולם מייד אחר כך ירדה איכות הגילוח במהירות, ובעלי זקן קשה נאלצו להשליך את הסכין לפח כבר לאחר שימושים ספורים. עבור אלה שביקשו לעצמם עוד כמה התגלחויות באותו הסכין פותחו פטנטים שונים - ואחד מהם היה מכשיר קטן שנסגר כצדפה לאחר שהונח בתוכו הסכין, ואגב כך הוא שייף בפעולה מכנית את שני להביו.
רוצים חינוך? תלוו לנו כסף
זעם גדול התעורר בתחילת פברואר 1951 בקרב תושבי תל אביב, כשראש העירייה, ישראל רוקח, פרסם בישיבת מועצת העיר את "תוכנית הפיתוח הארבע־שנתית לתל אביב", שממנה התברר שצמצום הצפיפות בגני הילדים ובכיתות בתי הספר יישען ברובו על כספים שיתקבלו מההורים במסגרת מלווה עירוני (בצילום: כרזת המלווה). נציג סיעת הפועלים שבאופוזיציה, יוסף גורי, תקף את מדיניותו של רוקח בנושא החינוך, ועקץ: "מאז נבנה בית הספר האחרון בתל אביב הוכפלה אוכלוסייתנו. אולי יואיל מר רוקח להקצות לתלמידים כיתות כאן, בתוך בניין העירייה?"
מודעות שהיו
