"כל מה שהאיראנים עושים עכשיו, כשהם חורגים מהסכם הגרעין ומעשירים אורניום לעשרים אחוז, זו סחטנות גרעינית", אומר תא"ל יוסי קופרווסר. העובדה היא שהאמריקנים כבר נענים לסחטנות. הדברים שאמר מזכיר המדינה החדש טוני בלינקן מוכיחים נכונות להצדיק שיבה מהירה וללא תנאים להסכם הגרעין כפי ש(לא) נחתם ב־2015. בלינקן אמר בראיון ל־NBC שהפרות ההסכם מצד האיראנים יביאו אותה למרחק של שבועות מיכולת פריצה לנשק גרעיני. זה פתח את הדרך לאמירה, שאם הם יחזרו לעמוד בתנאי ההסכם, ארה"ב תקל בסנקציות עליהם.
כיוון שהאמריקנים פועלים בכל התחומים, וגם בנושא הגרעין האיראני, כפי שפרסמו לפני הבחירות במאמרים של ביידן ובהצהרות של צוות מדיניות החוץ שלו - ברור שהאמירות שלהם כי הם יקשיבו להשגות של ישראל נאמרו - לכל היותר - מתוך נימוס.
קופרווסר, רח"ט מחקר באמ"ן לשעבר, אומר שהתפיסה האמריקנית שלפיה אחרי החזרה להסכם וההקלה בסנקציות, אפשר יהיה לנהל משא ומתן על שיפור ההסכם בסעיפים חשובים, היא חסרת סיכוי. "איזה אינטרס יש לאיראנים לעשות ויתורים גדולים, כמו הגבלת פיתוח הטילים, אם תתבצע חזרה ללא תנאי להסכם הקודם?" הוא שואל. מומחה לאיראן, הרולד רוד, אומר שהאיראנים באופוריה.
ארה"ב והאיחוד האירופי משתמשים במצב המשברי סביב הגרעין האיראני כדי לשפר את יחסיהן עם איראן, וכדי לחזק את הסחר איתה. בדפוס יחסים זה, בכל זמן שייראה מתאים לאיראנים הם יפעילו את הסחטנות הגרעינית שלהם כדי לקבל עוד הטבות.
התנהגות זו של הממשל החדש מחוללת כבר את חוסר היציבות שעליה התריעו מתנגדי הנשיא ביידן. העברת סדר העדיפויות האמריקני לצד האיראני, תוך כדי התעלמות למעשה מהדרישות של ישראל והציר הישראלי־ערבי שנבנה בשנה האחרונה, סודקת את כל מה שנבנה על ידי טראמפ ונתניהו. ביידן ובלינקן נוהגים הפוך מהעצות שניתנו להם - לפחות אל תהרסו את הסכמי אברהם ותשתמשו במנופי הלחץ על איראן.
יכולת ההשפעה העיקרית של ישראל בנושא הסכם הגרעין טמונה באקטיביזם שלה, שהרמטכ"ל אביב כוכבי ביטא במפורש מעל במת ה־INSS, שנחשב למכון מחקר תחת השפעה אמריקנית. במקום שהאמריקנים ייקחו לעצמם פסק זמן, שבו לא רק הם ישקלו את המשך המדיניות, אלא גם האיראנים, הם הסירו את סימני השאלה והעניקו את היתרון לאייתוללות.
הסיכוי לייצר הסכם טוב, שיטפל גם בסעיפים הנוספים וההכרחיים להתמודדות עם איראן, היה קיים כל עוד הלחץ נשמר. האיראנים יודעים שאם יעברו סף מסוים בהעשרת אורניום, או יתקרבו לטווחי זמן מסוכנים, ישראל או ארה"ב יפעלו. ההתנהגות של ביידן ובלינקן מצטיירת כמילוי חוב מוסרי לנשיא לשעבר אובאמה, ואינה מבוססת על מחשבה עצמאית חדשה על האינטרס האמריקני, או זה של בעלות בריתה באזור.
אבל יש הבדל משמעותי מהתקופה של אובאמה. ישראל, לבדה, מרתיעה היום יותר ממה שהיתה לפני עשר שנים, ואף לפני שש שנים.
בכל מקרה, זה נושא מרכזי בבחירות הקרובות - מי יידע לנהל אופוזיציה חכמה למדיניות האמריקנית ולהפעיל במקביל לחצים אופרטיביים על איראן בכל פינות המגרש של המזרח התיכון.
בשבחי הברקזיט
האיחוד האירופי רושם מפלת חיסונים בסדר גודל קטסטרופלי, ובוריס ג'ונסון יכול לגרוף נקודות זכות על כך שחתך ממנו בזמן
בכל העולם פרויקט החיסונים הוא התקווה הגדולה. מי שקיבל את ההחלטות הנכונות בזמן הנכון ולאחר מכן הוכיח יכולת ביצוע, סיכוייו לשרוד פוליטית גדלים; מי ששגה במדיניות ולאחר מכן בביצוע, ישלם את המחיר.
האיחוד האירופי, למשל. נשיאת האיחוד האירופי, אורסולה פון דר ליין, החליטה שהמשבר הבריאותי שזימנה המגיפה הוא ההזדמנות לחיזוק האיחוד ולמאבק משותף בנגיף, כי ממשבר למשבר כוחנו גובר.
מתברר ששר הבריאות הגרמני, שנחשב ליורש פוטנציאלי של מרקל, ינס שפאן, נשיא צרפת עמנואל מקרון ונשיאת האיחוד האירופי - שגו בגדול. ההחלטה על רכישה מרוכזת של חיסונים באמצעות מוסדות האיחוד האירופי, ולאחר מכן הלוגיסטיקה והחלוקה לאורך ולרוחב היבשת, התגלו ככישלונות קטסטרופליים. כל מי שקשור לנושא מבצע החיסונים - מהרכישה ועד הניסיונות הפתטיים ליצור תמונות ניצחון של אזרחים אירופאים בכל פינות היבשת מקבלים את הזריקה - ישלם בכיסאו. אם באמצעות ועדות חקירה ואם בבחירות.
אחד השגרירים הבולטים של ישראל באירופה תיאר לי את הביורוקרטיה של האיחוד האירופי ושל הממשלות השונות כמורכבת מאנשים עייפים, מקובעים, חסרי מוטיבציה. על רקע הכישלון, דווקא ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון, שאצלו התמותה גבוהה במיוחד, מקבל פתאום צינור חמצן פוליטי. מתברר שבמבחן של חיים ומוות, החלטתו לבצע את הברקזיט, שפירושה מדיניות ייצור, רכישה והפצת חיסונים עצמאית, מנותקת מהאיחוד האירופי, השתלמה.
בתקשורת האירופית מציינים כמובן גם את המרוץ המהיר של ישראל. כיוון שישראל מקבלת בנושא החיסונים כיסוי חיובי ביותר, חלק מהעיתונים מפרסם כמובן יללות בנוסח: אבל מה עם החיסונים לפלשתינים. בהשוואה למדיניות ולביצוע באירופה ובארה"ב, אין ספק שישראל מצליחה מאוד. גם בטיפול במגיפה, אבל בייחוד בנושא החיסונים. בעניין זה יכולת הביצוע והלוגיסטיקה מתגלים כחשובים יותר מהמדיניות; אבל גם ההחלטה ללכת על החיסונים מוקדם, לרכוש ולבצע את הרכישה היו נקודות מפתח. איכשהו בישראל הביורוקרטיה עבדה חלק ונחתכו המעקשים הלגליסטיים.
אבל בישראל יש מכשלות אחרות, והן קשורות למה שמכונה בפיקוד העורף "התנהגות אוכלוסייה". בכל פרמטר בינלאומי, ישראל ממוקמת גבוה בהתמודדות עם המגיפה. אבל במצבי אסון יש לתקשורת תפקיד חשוב בהשפעה על התמודדות האוכלוסייה והתנהגותה. כרגע, בעיקר לקראת הבחירות, נראה שהתקשורת הולכת במנועים מלא קדימה על יצירת ספקות ביחס לחיסונים ואווירת קדרות לגבי עצם היכולת שלנו לנצח את המגיפה.
חסימת השידור של נתניהו, שדוחף להעלות את שיעור ההתחסנות של בני 50 ומעלה מ־77 אחוזים ל־90 אחוזים, היא משמעותית. התקשורת לקחה על עצמה להרתיע את הציבור מלרוץ להתחסן. לא אומרים ישירות: אל תתחסנו כי זה עוזר לביבי. אבל מעבירים מסר קודר, שהנגיף מנצח ואין מנהיגות. התשובה כאן היא כמו בקלפי - ללכת. לרוץ. יכולת ההתמודדות תלויה במהירות מבצע החיסונים.
המחנה הלא־ציוני
מרב מיכאלי הצליחה להפיח חיים במפלגת העבודה, אך ספק אם ברל כצנלסון היה רואה בה ממשיכת דרכו
עם כל ההערכה להישג של מרב מיכאלי, שהצליחה למשוך את מפלגת העבודה עם האף מעל אחוז החסימה, זה לא הסיפור האמיתי של המפלגה. כל התקופה האחרונה החזירו לחיים אפילו את ברל כצנלסון כדי לנכס לאיזה מנהיג מוסמך את ההישג של החיסונים. אבל ברל כצנלסון היה גם מנהיג ציוני, לאומן יהודי, נוסף על היותו סוציאליסט.
ברל אמר באחד הציטוטים הפופולריים שלו, "היש עוד עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם... ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות? וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו..." וכדי לא להיות פרובוקטיבי מדי ניכשתי מדברי ברל מילים כמו רצח, אונס, שוד, אנטישמיות וכו'.
אם הוא היה פוקח לרגע את עיניו, אם היינו מעירים את ברל כצנלסון לרגע חיים אחד משנת הנצח שלו בבית הקברות בכנרת, מטרידים אותו ממנוחתו לצד הנשים הכבירות רחל, לאה מירון ושרה שמוקלר - איך הוא היה מגיב? מה היה אומר אם היה שומע שהמורה והמדריכה מיכאלי בעצם התנערה כבר מהמילה "ציונות"?
מרב מיכאלי // צילום: גדעון מרקוביץ'
היה ברור כבר זמן רב שמפלגת העבודה היא מפלגה פוסט־ציונית, אבל לפני קצת יותר משנתיים, בדצמבר 2018, תיעד ישי פרידמן ב"מקור ראשון" את אותה ישיבה של צמרת העבודה, שבה דחפה מרב מיכאלי לשינוי שם המפלגה, שהיה אז "המחנה הציוני". היא ביקשה לכבות מצלמות, כי "אנחנו צריכות שנדע שזה לא יוצא החוצה". היא הודתה כי ניסתה להוריד את "הציוני" מהשם כי הוא יוצר תחושה של בגידה וניכור אצל המגזר הערבי.
מיכאלי היא יותר נינה של טרוצקי מאשר נכדה של רודולף קסטנר. לפי השקפתה, המדינה היא המוסמכת להיות ההורה של משפחת הילדים הגדולה של החברה הישראלית. השקפותיה על המשפחה הן קיצוניות, סוג של פמיניזם סטליניסטי מעוות עוד יותר מהשפה העברית המשובשת שאימצה לעצמה. לידה מכהנות שתי נשים, אמילי מואטי, שהיתה יועצת התקשורת של הרשימה המשותפת, ואיבתיסאם מרעאנה, שצייצה בשנים האחרונות מסרים ג'יהאדיסטיים בטוויטר. מפלגת העבודה של היום היא מפלגה נכבאית, לא ציונית. אבל עובדה שיש לה תמיכה גדולה יותר בשמאל מאשר לרמטכ"לים לשעבר ולראש עיריית תל אביב רון חולדאי.
מעדיף את הרפת
בוגי יעלון תִפקד כאדם לאומי עם חוש ביקורתי, אך חוסר שיקול דעת פוליטי סיים את דרכו בזירה
כמצביאים ביטחוניים צבאיים, אין מה להשוות בין הרמטכ"לים משה דיין ובוגי יעלון. אבל בפרק הפוליטי שלהם, יש חיבור מסוים.
תל"ם היה גם שם מפלגתו של משה דיין, שעימה רץ עצמאית לבחירות של יוני 1981, וזכה בשני מושבים. הישג אלקטורלי מעליב. התל"ם שלו היתה תנועה להתחדשות ממלכתית. של בוגי - תנועה לאומית ממלכתית. הוא נטש את המרוץ ופרש עוד לפני יריית הזינוק כאשר שום רשימה לא מוצאת בו עניין. שותפיו המתוחכמים ממנו אך בעלי שורשי אוויר לכל היותר, התעופפו בעיתוי מוצלח למפלגתו של גדעון סער.
בוגי לא לבדו שם, מתחת למפלס אחוז החסימה. גם גנץ. ואשכנזי שפרש ואיזנקוט שוויתר על קפיצה למים הפוליטיים. ההתארגנות של כחול לבן בשיאה היא ההמחשה הכי מובהקת שהמדינה במהותה היא מלחמת אזרחים. מלחמה כבושה במקרה הטוב. כל הפוליטיקה של אנשי הצבא לשעבר היתה כוחנית - כשמטרתה הדחתו של נתניהו. גם כאשר בני גנץ החליט בצעד אמיץ להצטרף לממשלה כדי לשחרר את המדינה מהפלונטר הפוליטי, הוא יצר ממשלה בתוך ממשלה.
עכשיו, כשגם אחרי כל התרגילים לא מומשה ממשלת החילופים, אפשר היה לצפות שהציבור יפנה את רוגזו נגד נתניהו ויאשים אותו. אבל לא רק שמצבו של נתניהו בציבור יציב, התמיכה בו לפי הסקרים עולה באיטיות. גנץ, שלכאורה נאבק על עקרונות ועל יושר, איבד את עולמו. נאומיו האחרונים, שבהם דיבר בתיעוב על נתניהו, כנראה חיסלו אותו מבחינה ציבורית.
מפלתם של בכירי צה"ל לשעבר חייבת לעורר מחשבה. מדובר, לפני הכל, בנתק מציפיות ורחשי הציבור. יתר על כן, מדובר באישים שחסרים אישיות עצמאית והם פועלים לפי תכתיבי אסטרטגים, ובמעגלים הנוספים הם אסירים של קשרים חברתיים, מקורבים, מעגל של עייצעס גיבערס, שכופים עליהם מחשבה וכיוון.
יעלון נכנס לפוליטיקה לפני קצת יותר מ־12 שנים. זמן קצר לפני כן פרסם את ספרו "דרך ארוכה קצרה", שהציג פרופיל של אדם לאומי בעל חוש מאוד ביקורתי כלפי מנהיגים כמו יצחק רבין ואריק שרון. אבל כבר אז עלתה שאלה, איך הוא לוקח על עצמו לצאת בהאשמות כל כך קשות נגד ראש הממשלה שמינה אותו לרמטכ"ל? והתשובה היתה שבעתיד לאנשים תהיה בעיה איתו.
בשלב הבא, עוד ראש ממשלה. נתניהו. יעלון צמח בתפקידי שר מטעם הליכוד, ועם פרישתו של אהוד ברק הפך לשר הביטחון. הוא וגנץ צלחו יחד עם נתניהו מערכה ארוכה, "צוק איתן". בכל זאת, כעבור שנה וחצי זימן הגורל עוד משבר ביטחוני סביב הירייה של אלאור אזריה במחבל פצוע. סיפור ששר הביטחון והרמטכ"ל היו צריכים לדעת להשתלט עליו, הידרדר לקרע בצמרת הביטחונית ולפרישתו של יעלון מהממשלה ומהליכוד. כשפרצה המגיפה, יעלון טען שנתניהו מנפח את הבעיה לצרכיו הפוליטיים. ללא גבולות הגִזרה של תוכנית צבאית, התגלה האזרח יעלון כחסר שיקול דעת. בין השחור־לבן של השחמט לאפור של הפוליטיקה, הוא מעדיף בצדק את השחור־לבן של הרפת.
