"סוף הסערה": לאוהדי ליברפול בלבד

משחקי ספורט מסוגלים לייצר דרמה במהירות שיא. קחו את הסיפור שלליברפול, ממועדוני הכדורגל הגדולים בעולם, ששבר מנחוס של 30 שנה בלי אליפות; עכשיו, תדליקו מצלמה, תתעדו את הרגעים הנכונים, תוסיפו חומרים נוסטלגיים, תצמידו מוזיקה מתאימה ועדויות על אוהדים שמתו ולא זכו לחוות את הרגע, ותייצרו דמעות לרוב. נשמע קל, לא? אז איך קרה שסרט האליפות של ליברפול מפספס בענק, ממש כמו סטיבן ג'רארד בהחלקה ההיא באנפילד 2014 נגד צ'לסי?

450 מיליון אוהדים יש למועדון, כך צוין בתחילת הדוקו "סוף הסערה", וברור שהם קהל היעד שאליו כיוון הבמאי ג'יימס ארסקין, שקיבל יד חופשית מהמועדון (שהשתתף בהפקה) לייצר סרט שיתאים למעמד. הוא הכניס מצלמה למתחם האימונים, השיג ראיונות עם הכוכבים ועם המאמן יורגן קלופ, ואפילו גישה למפגשי זום בימי סגר הקורונה.

הסרט, שצולם בשמונה מדינות, אמנם חוגג את האליפות של ליברפול, אך במקום לרכוב עליה הוא מנסה להעצים את הדרמה ולעצב אותה קולנועית, ובכך פוגם באותנטיות. הכל בסרט נראה מלוטש כמו השיניים של קלופ. זאת אכן היתה עונה היסטורית, אך הדרמה לא התרחשה על הדשא, מכיוון שהקורונה גנבה את הפוקוס ומשום שבפועל זו היתה אחת האליפויות הקלות והצפויות שהושגו לאחרונה. במקום לנתח את הסיבות שהובילו לשם, לחפור בשיטות האימון ובמערכות היחסים בין הכוכבים, קיבלנו קלישאות כדורגל רגילות על השחקן שגדל כאוהד, המאמן שמגשים את שאיפות אביו וכד'.

למרות אורכו, כ־100 דקות, "סוף הסערה" לא מחדש דבר לאוהדי הספורט. הוא מספק הצצה חוזרת לעונה שעברה ולסיפורים של אוהדים אלמונים שלא תורמים לסיפור. בו בזמן מורגש מחסור בתיאור העבודה השוטפת במועדון, וכן בראיונות פחות קיטשיים ובנאליים עם השחקנים.

לא בטוח שליברפול תשחזר השנה את ההישג, לנוכח חוסר היציבות שלה בליגה, ולכןמבחינת אוהדי המועדון, הסרט משמש מזכרת נוסטלגית של רגעים קסומים שחוו אשתקד; עבור הצופה הניטרלי, או במקרה שלי - אוהד של קבוצה יריבה - "סוף הסערה" הרגיש כמו סערה בכוס תה.

ליברפול: סוף הסערה, yes דוקו ו־HOT8, 22:00