כשניצחה מרב מיכאלי בפריימריז לראשות מפלגת העבודה, הראשונים שבירכו היו חברי מרצ. ניצן הורוביץ, תמר זנדברג וחבריהם אוהבים את מיכאלי, שבקלות היתה יכולה להשתלב גם במפלגתם, בלי פערים אידיאולוגיים כלשהם שהיו חוצצים בינה לבינם.
ככל שיתקדם הקמפיין, כך יתברר לחברי מרצ שהשמחה באה על חשבונם. לא רק מיכאלי - שיושבת בדיוק על המסרים ועל הקהל שהם, במרצ, בונים - אלא כל מי שנבחר בפריימריז להרכב הרשימה לכנסת אחרי מיכאלי, יכול להתכנס תחת אותה קטגוריה. התאוששותה של מפלגת העבודה בראשות מיכאלי, שהיתה הרחק מתחת לאחוז החסימה בלעדיה, מעמידה את המפלגה במצב אחר לגמרי, ולמעשה מייתרת כל צורך בחיבור או בשריון פליטי מפלגות אחרות.
חוסר המוטיבציה הגלוי של מיכאלי לדחוק את רגליהם של חברי העבודה שהתמודדו בפריימריז והגיעו למקומם בזכות קהל הבוחרים שהצליחו לגייס, על ידי החדרת גורמים זרים לתוך רשימת המועמדים שתגיש בעוד יומיים, הוא בשורה רעה למדי לרון חולדאי, לעפר שלח ולחברי מפלגותיהם, שעשויים למצוא את עצמם חסרי בית יציב ובראשות מפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה. במילים אחרות: הדבר יביא לפרישתם.
למרות האגו העצום והאינטריגות האישיות, חברי גוש השמאל יודעים להפגין פרגמטיות פוליטית כשהדבר נדרש מהם. יאיר לפיד ידע להרכין את ראשו בפני השחקן החדש בזירה בני גנץ כשהוקמה כחול לבן. אבי ניסנקורן ובוגי יעלון כבר הודיעו על פרישה מתוך דאגה לגוש, והבאים בתור, אם לא ימצאו חיבור ברגע האחרון, יהיו רון חולדאי ועפר שלח. אם כך יקרה, יגיע מחנה השמאל בצורה מיטבית למערכת הבחירות כאשר שום קול לא ילך לאיבוד והכל יישאר בתוך המחנה. זאת בהנחה שגם כחול לבן תעבור.
את הקביעה הזאת אי אפשר לומר על מחנה הימין. אפילו את החיבור הפשוט של בצלאל סמוטריץ' וחגית משה, ששניהם דיברו בשבחו ובצורך בו עוד לפני שנבחרה משה לראשות הבית היהודי, לא מצליחים השניים לקדם. שלא לדבר על איתמר בן גביר, ששוב עשוי למצוא עצמו מחוץ לדילים במחנה ולבזבז אלפי קולות.
סמוטריץ' אמר אתמול בפוסט ארוך בפייסבוק שהוא עובד על הקמת מערך פוליטי עם כל המרכיבים הנכונים כדי להבטיח את מעבר אחוז החסימה ומקסום קולות הימין. בפועל, הסיכוי שיעבור את אחוז החסימה ללא המרכיבים הקיימים נראה קלוש. אם לא יתחבר עם בן גביר, יש סיכוי טוב שעוצמה יהודית לא תהיה המפלגה היחידה שתזרוק אלפי קולות של מצביעי ימין לפח.
