חג מולד אחד הוא נשכח לבד בבית, ומקולי קאלקין רכב על זה לקריירה בינונית מפוארת. ככה היינו לפני 30שנה, ממש הטריד אותנו כשילד קטן הוזנח לבדו בבית בסרט קולנוע. אבל דווקא היום - בזמן מגפה עולמית - נדמה ששכחו את כל הילדים בבית, ולאף אחד לא אכפת.
פתיחה וסגירה של מוסדות חינוך הפכה בשנה האחרונה לכלי בוויכוחים פוליטיים, סמל למאבקי מגזרים ומחולל עימותים בין משרדים ממשלתיים. בדיונים האינסופיים על שליחת הילדים למסגרות החינוכיות, איש לא מעלה טיעונים או מביע עניין סביב משמעות הפגיעה בהם מבחינה לימודית, חברתית ונפשית. ילדי הגנים כלל לא מודעים לקיומו של ט"ו בשבט, אלה מכיתה א' למדו לכתוב דרך זום, ותלמידים בוגרים יותר שכחו היכן ממוקם בית הספר שלהם. אם יחדשו בקרוב את שגרת הפעילות החינוכית של חלקם, זה יהיה רק כי המהלך יזרז את פתיחת המשק, ולכאורה זה המניע היחיד שרלוונטי מבחינת מקבלי ההחלטות.
פעם המליצו להורים להגביל לילדיהם את שעות המסכים. היום המסר שיורד מלמעלה הוא הפוך: תחברו אותם לאייפדים ולמחשבים כדי שאולי ילמדו משהו בזום, תושיבו אותם מול שיעורים מצולמים בערוצי משרד החינוך בטלוויזיה או תכניסו אותם ליוטיוב כדי שימצאו בעצמם איך להשלים את החומר הנלמד. בקיצור, תנו לילדודס כמה שיותר מסכים ושיעסיקו את עצמם לבד בזמן שהמבוגרים מנסים לפתור את הקטסטרופה.
וככה ילדי ישראל מדלגים כבר שנה ממסך למסך, טלפונים, טאבלטים, טלוויזיה וכד'. מסכים ביתיים הופקעו לטובת הדור הבא, שמבזבז את זמנו גם מול סדרות טלוויזיה. אחת נוספת הצטרפה אתמול, "לבד בבית" שעלתה בכאן חינוכית, ומספרת על ארבעה אחים ואחיות שנשארו לבד בבית אחרי שהוריהם נסעו לחופשה ונתקעו במדינה זרה, בגלל נגיף מסתורי שהתפשט שם וגרם לסגר כולל. סיפור מוכר, שמנסה להיות מצחיק אבל לא מצליח להפיג את הדכדוך היומיומי.
עדי אשכנזי ויוסי מרשק מגלמים את ההורים. זאת אומרת, הם נוכחים-נפקדים מבחינת הסיפור, ומדי פעם יוצרים קשר מהבידוד שלהם ומדברים עם הילדים דרך מסכים. יניב זוהר ונדב פרישמן ("קופה ראשית") יצרו את הקומדיה הזו בהשראת הקורונה, והיא מעלה כמה תהיות. למשל, על תרומתו של המבוגר האחראי לעלילה. מכיוון שההורים התעופפו לחו"ל ולא ברור מתי יצליחו לחזור, הוזעק לשמור על הבית הדוד המוזר, זעתר (שחר חסון), שכצפוי ילדותי יותר מהילדים עצמם.
להשאיר את הילדים בהשגחת שחר חסון זה כנראה פחות אחראי מלהשאיר את הילדים בהשגחת פיסטוק, ובשני המקרים המבוגר האחראי לא באמת אחראי. הוא נמצא שם בשביל הצחוקים ומוסר ההשכל, ועל מנת לתמוך בילדים ולתווך להם את חיי המבוגרים. חמוש בפאוץ', במכנסי ג'ינס קצרים, בסנדלי שורש ובקאץ'-פרייז מתיש שחוזר על עצמו ("מניינים"), הדמות של חסון היא סוג של שומר הסף של הנוער עד שהעניינים יחזרו לשגרה.
מילא אם המדינה היתה משאירה את הילדים שלה עם מבוגר אחראי שיקבל החלטות, שבאמת יעבוד עבורם, אבל אין באמת אחד כזה. מתווה הקפסולות קרס, הזום כבר לא עובד, האינטראקציה החברתית שלהם השתבשה ואת החינוך היום הם סופגים בטיקטוק, בטלגרם, בטוויץ', בדארקנט ובכל מיני מילים לועזיות שמבוגרים לא מכירים. כי למבוגרים אין שום אופק עבור דור העתיד שלנו, שבעצמו כבר הבין שמדינת ישראל לא תעזור לו להתמודד עם השלכות הקורונה. תנו להם מסכים ושיסתדרו לבד - לגדולים יש בחירות על הראש.
"לבד בבית", כאן חינוכית, 16:05
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו