יצא לי לדבר עם יהודה משי זהב פעמיים בתוך שבוע. פעם לאחר מות אחיו ואמו בהפרש של חודש, ושבוע אחר כך, בהילקח אביו. שלוש פעמים נקש המלאך המוכר לו יותר מאשר לכל אדם בעולם, מלאך המוות, על דלתו. והפעם זה היה ביקור פרטי. לא כללי. אותו הוא בא לחפש, לו הוא הביא הודעה מרה, אל ביתו הוא נכנס שלוש פעמים בתוך חודש.
היה מעניין ומפעים לראות איך הוא מתמודד. הוא פעל כמו מתאגרף שחוטף אגרוף לפנים, אחיו מת, ואחר כך אגרוף ללב, אמו מתה, ומייד אחר כך בומבה מסובבת לבטן. אבל הוא לא נפל. הוא מעד, ומייד עמד. הביא עוד כוח מתוכו, לעמוד גם בזה. משי זהב התאמן על התמודדות עם מוות בשדה הקטל של המציאות, וזה אמנם שורף אותו מבפנים, אבל במקביל, מוציא ממנו את מיטבו.
שאלתי אותו אם האמונה שלו במבחן. אמר לי שהוא מאמין שהניסיון הזה בא עליו כדי להעלות אותו, לא כדי לחסל אותו. הוא חושב שלמרות שהוא עושה מעשי חסד רבים מספור, הוא טרם קנה את הזכות להגיד שהוא מבין מה עובר על משפחות המתים שהוא פוגש. הוא מאמין שמכיוון שהוא בחור חסון נפשית, וראה דבר או שניים, הונחתה עליו מהלומה כה אדירה, כדי שירגיש מה זה אסון. שיידע בחוויה אישית מהו צער שאין לו סוף. איזו אמירה אמונית מדהימה. אני משתחווה פנימית לאדם שאומר מילים כאלה, וגם מאמין לעצמו. הוא כזה.
משי זהב קם למוות בבוקר, והולך לישון עם מוות. כל יומו מיתות משונות ורגילות, כל עיתותיו משפחות שבורות, צער עולמים, הכאב הגדול מכולם. הוא חי באנרגיה הזאת כבר יותר מ־30 שנה. ומתברר שאם המוות לא מדכא אותך, לא שובר אותך, לא מחסל אותך - הוא יוצר ממך, כמו שמתרחש בבטן האדמה, יהלום.
אני רואה ביהודה משי זהב קודם כל את האיש הכי מרגש שפגשתי. אדם שבחר להקריב את שמחת חייו כדי לעשות את שליחותו בעולם. מה שהוא רואה ביום אחד, מעכיר נפש של אדם רגיל לשנים. והוא עושה את תפקידו בעולם ללא שום תלונה - להפך, בהתלהבות. את התלהבותו של הפוחח שהיה הוא מנתב למסירות מטורפת לעזרה לאנשים בכל העולם, ללא הבדל. כולם פוגשים את המוות, ואת יהודה.
משי זהב הוא יהודי חד־פעמי. הוא המנהיג שהציבור החרדי היה צריך, לו רצה להנהיג. משי זהב הוא צדיק. מהניילונים.
הלבּנה
מאיפה נביא את הכסף שעלתה לנו המגיפה? ממסים? לאנשים אין כסף. ממענקים? מי יעניק לנו משהו עכשיו. מתרומות? לא באופנה לתרום לישראל. אז איך נסגור את הבור? איך נשחרר את נכדינו מתוצאות המגיפה ומפירות ההתנהלות הכלכלית של ראש הממשלה ושר האוצר?
הַלְבָּנָה. זה הפתרון שאני מציע. יש בארץ מאות אלפי מבנים עם כל מיני עבירות בנייה. והם עומדים כך שנים, גוררים משפטים, משלמים קנסות, חוששים מהלשנות על התוספת, על החריגה מקו, על הפיצול, על האיחוד, על החפירה.
המדינה לא באמת מטפלת בעבירות הבנייה, אבל מכיוון שאין בהן התיישנות, הצל שהן מטילות נמשך על פני דורות. הרשויות מחכות לשעת כושר כדי לעקוץ את בעלי הנכסים העבריינים, או אלה שקנו מעבריינים, או שקנו מכאלה שקנו מעבריינים, קנסות שמנים מנמנמים במחשבים, מחכים ליום הנכון להישלף, פלוס צו הריסה, פלוס בלאגן משפטי. זה מצב שמוריד לאזרחים את המצברוח, כי כשאתה חי בבית שהוא לא לגמרי חוקי, קשה להירגע. תמיד יש איום על עצם קיום הקירות.
מה שאני שם פה על השולחן זה המבצע הכלכלי הכי גדול במדינת ישראל מעולם. מבצע ההלבנה הגדול. במסגרת המבצע הזה תלבין המדינה את רוב עבירות הבנייה בארץ, בערים ובכפרים, תמורת כופר הלבנה. הוספת חדר על הגג בלי רישיון? שלם 100 אלף שקל ויולבן לך. מחסן בגינה? יוכשר. פיצול לשתי יחידות? יאושר. בית בלי רישיון על אדמה שלך? בסדר, בדיעבד. לכל הלבנה ייקבע מחיר, ויאללה, המיליארדים זורמים.
למבצע הזה יהיה תוקף. חצי שנה. כל מי שירצה יגיש בקשה. מי שיוכיח שהעבירה שלו לא פוגעת בציבור, ואינה בנויה על גזל מכל סוג שהוא, יולבן בהליך מהיר, ישלם סכום לא מבוטל, יתחיל לשלם ארנונה מותאמת ויקבל את הנכס שלו בלי גיבנת של חריגה מכל סוג שהוא.
זה ישמח את העם. זה ישכין שלום בין מיעוטים. לפי החישובים שלי - בעל ציון 8 בשלוש יחידות - זה יעשיר את הקופה בחצי טריליון שקל, וזה יעיף אותנו קדימה בלי שום מאמץ מיוחד.
כמובן, פולשים לא יולבנו, וגם לא גנבי שטח משכנים, ומשתלטים על שטחי ציבור. אבל הבקשות של כל מי שיגיש לא יעברו לרשויות האכיפה בתום ההליך, אלא יושמדו. כך יהיה תמריץ להמון לבקש. יהיה גם מנגנון הגשת התנגדויות פשוט. זה יעבוד מעולה.
מעניין איזו מפלגה, אם בכלל, תאמץ את ההצעה למצעה.
מעניין לאיזו מפלגה יהיה בכלל מצע.
סדר
השבוע חגגנו ט"ו בשבט. לא יצאנו, לא נטענו, לא הפרחנו שממת הטרשים. לא נורא, שנה אחת אפשר בלי. החג הבא עלינו לטובה הוא כמובן פורים, והוא מביא בכנפיו קושי קט - האם להתחיל לתכנן תחפושות מהממות אינסטגרם, או שסביר להניח שגם השנה לא יהיו מסיבות פורים, ולא תחרויות, ואפשר יהיה להעביר את גזירת המן עם איזו תחפושת ממוחזרת מהשנה שעברה, משהו שיצטלם טוב בזום, כך שאפשר גם עם טרנינג למטה.
עד כאן הכל פשוט. והנה המוקש: ליל הסדר. בשנה שעברה היינו נצורים בבתינו. מי שעשה סדר בזום - עשה, מי שהסתפק בסדר גרעיני - הסתפק, מי שיצא למרפסת לשיר מה נשתנה - שיחק אותה באחדות מפעימה. אבל יש שאלה עצומה ביותר. איפה אנחנו בסדר השנה? האם הסדר של השנה שעברה נחשב למניין הסדרים, והשנה ממשיכים לעבור מההורים שלו למשפחה שלה כאילו לא היה כלום, והילדים להורים הגרושים ימשיכו לנדוד בין בית של הורה א' לביתו של הורה ב' על פי המתווה הישן - או שמחליטים שהשנה שעברה פשוט לא היתה מעולם, ומשחזרים את מה שהיה אמור לקרות בה?
לכאורה, מה זה משנה. כל משפחה תחליט לעצמה ותתנהל כדרכה. אבל אין דבר כזה. כל עם ישראל בעצם שלוב זה בזה, כמו גלגלי שיניים בשעון של פעם, שן אחת נתקעת - וכל ההרמוניה הולכת פייפן. כי יש משפחות רבות, כולל שלי, שהסדרי הסירוגין בהן כה מורכבים, שאם לא תהיה הסכמה כללית בשאלה אם מדלגים על סדר דאשתקד או מונים אותו כרגיל, יהיו בני משפחה שכבר לא ייפגשו לעולם בליל הסדר, ואולי לא ייפגשו לעולם.
לכן נדרשת חקיקה מגבוה, וזאת צריכה להיות משימתה האחרונה של הקואליציה המתפוררת, המוציאה את ימיה האחרונים בחרחורים דוחים לנגד עינינו. יואילו בנימין א' ובנימין ב' ויקימו ועדה, שתגיש מסקנות, ויחוקק חוק שיאפשר להימנע ממריבות מיותרות בכל בית אב ואם בישראל, כי יהיה חוק! והוא ייאכף בקפידה בליל הסדר עצמו על ידי פקחים שייכנסו לבתים כשפותחים את הדלת לאליהו, ויבדקו איפה היה כל אחד בשנה שעברה, ואם פעל על פי ההנחיות.
לחלופין, כדי למנוע מדון, יוטל סגר כללי גם בליל הסדר הזה, וכך בשנה הבאה יחזור הסדר הישן והטוב לתיקונו, ושום חמות לא תיפגע, ושום גיס לא ייעלב, ושום ילד או ילדה להורים גרושים לא יצטרכו להחליט בעצמם איפה הם בסדר. נשמע לי בסדר.