החרדים סומנו בגלל מיעוט שמזלזל

לא נולדתי אתמול. גדלתי בעיר מעורבת, לצד שכנים חילונים, ואני מודה: מעולם לא הרגשתי כה דחויה, כה מושמצת, כפי שאני חשה בימים אלו. אני, ילדיי, משפחתי.

שוב ושוב אני שואלת את עצמי את שאלת מיליון הדולר: למה כוללים אותי יחד עם מפירי החוק? אני, שמקפידה על הנחיות הקורונה בהקפדה יתרה, מרגישה שאם לא אניח פלקט ענק על מצחי, "אני שומרת הנחיות", הרי כל עובר ושב יזוז ממני, מפחד. ואני אפילו יכולה להבין את הפחד הזה ומאיפה הוא בא.

זה התחיל בגל הראשון עם עיר חרדית שהפכה לאדומה. איש לא טען שלא נזהרים בה, אבל בתחתית השורה - היא ורק היא היתה אדומה. זה סימן את כולנו, החרדים, עם אות קין על המצח. לקראת הגל השני החלו שמועות עקשניות על חסידות לא קטנה שמצפצפת על ההנחיות. עכשיו לך תצפה מחילוני להבדיל בין חרדי לחרדי על פי צבע הגרביים או עובי השטריימל.

ואז הצטרפו בשקט־בשקט עוד חסידות, עוד פלג קיצוני, עוד שכונה קיצונית ירושלמית - וזה הפך קשה לעיכול, קשה להסברה.

מיעוט למיעוט הצטרף - ועד מהרה מצא עצמו כל הציבור החרדי בעין הסערה. עם כתם אדום בוהק, ולך תוכיח ש"ידך לא שפכה את הדם הזה". לך תסביר שציבור כה ענק שמר קלה כחמורה. חסידי חב"ד, ש"סניקים, ליטאים, חסידי קרלין, חסידות גור - וסליחה מאלו שנשמט שמם בטעות - כל אלו ועוד שמרו והקפידו, והצטופפו בבתים רק כדי לפנות חדר לילד המבודד, ושיחקו בפעם ה־8,000 את אותו משחק, כי "אמא משעמם לי" ו"שיחקתי כבר בהכל", ואין בבתים סמארטפונים או מחשב או צעצועי יוקרה אלקטרוניים. ואפילו לא פיסת דשא לרפואה.

ומאחורי הקלעים פעלה ממשלת טרלול לאומית, כזו שקיבלה בבוקר החלטה א', רק כדי לפרק אותה עם החלטה ב' בערבו של יום - כזו שמנגנת בבליל של קולות שלא ממש יצרו הרמוניה - כזו שהציבור התקשה לתת בה אמון. וגר ביבי עם גנץ יחדיו, וכולנו חשנו את טלטולי הספינה.

לך תסביר לעם החרדי למה מאות ואלפים יוצאים מהארץ ולא למטרות חיוניות, אבל להם אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להתפלל.

מעל הבמה החשובה הזו אני נושאת קריאה לעם ישראל כולו. אנשים אחים אנחנו, המדינה הזו קיימת רק בזכות כך שכל חלקיה ידעו בעיתות צרה להתאחד. בואו נשמור על האחדות היפה הזו, בואו ננסה להבין איש את רעהו, ואיש לאחיו נאמר חזק.