ב־2 באוגוסט 1946, חודשיים וחצי לפני שהוצא להורג בתלייה בגין פשעים נגד האנושות והסתה לרצח עם, כתב יוליוס שטרייכר, המוציא לאור של העיתון ״דר שטירמר״ ובכיר התועמלנים הנאצים, מכתב לאשתו מתא הכלא שבו הוחזק בעיר נירנברג.
"אדלה יקרה שלי, המזל הטוב רצה שהדבר יושלם כפי שרצינו... הרומן הזה הוא המתנה האחרונה שאני עוד יכול להעניק לך, בידייך האהובות, בחיים אלו. חלק מהספר הזה כתבתי עם אוזניות על ראשי במהלך המשפט (משפט נירנברג; א"ב). כשסיימתי, נדמה היה לי שלא אני חיברתי אותו. אם הזמן יביא עימו נס - בעוד 10, 20, 30 שנים, ניתן יהיה להוציא לאור את הרומן בצורת ספר תחת שם המחבר ׳וילהלם שלוסר׳, או בשמי. הכל יהיה תלוי בהתפתחויות".
שטרייכר, שהיה אז בן 61, התייחס במכתבו לנובלה אוטוביוגרפית בשם "ריינר ריימוס - חיי", שכתב בחודשיו האחרונים. מדוע החליט להסתתר מאחורי דמות פיקטיבית או תחת שם מחבר פיקטיבי? איש אינו יודע.
הוא לא היה היחיד. פושעים נאציים אחרים שנשפטו עימו - הנס פרנק, מושל הגנרלגוברנמנן (שטחי פולין שלא סופחו לרייך, ושבהם מוקמו רוב מחנות ההשמדה), ואלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית והשר האחראי לשטחי המזרח, ניצלו גם הם את ימיהם האחרונים כדי לכתוב ספרי זיכרונות.
"יצירתו" הספרותית של שטרייכר הוברחה מהכלא ונעלמה. כמעט 40 שנה לאחר מכן, בתחילת שנות ה־80, קיבלה אלמנתו של שטרייכר מכתב מגבר צעיר בשם קרל הפקס, שביקש להיפגש איתה. הפקס עסק אז באיסוף אובססיבי של סיפורי עדים מתקופת הרייך השלישי.
.jpeg)
"אחד המרואיינים שלי סיפר לי שאדלה, אשתו השנייה של שטרייכר, ושני בניו מאשתו הראשונה, עדיין חיים ומתגוררים בבוואריה", מספר הפקס. "כתבתי לה, והיא הסכימה שניפגש, אבל לא רצתה להתראיין. היא היתה אישה מבוגרת, נחמדה וידידותית מאוד. אישה פשוטה, לא אינטלקטואלית, שגרה עדיין בבית המשפחה הישן בכפר. שוחחנו על כוס קפה ועוגות. שאלתי אותה אם נשאר לה משהו מבעלה, והיא אמרה, ׳כן, הכל פה בתיבה בסלון. רוצה לקחת את זה?׳
"בין הדברים ששמרה גיליתי את כתב היד של הרומן שכתב שטרייכר בכלא בנירנברג, שאותו הבריח דף אחר דף מהכלא בעזרת עורך הדין שלו, כך סיפרה לי אדלה. זאת יצירה אוטוביוגרפית בעלת אופי פסיכולוגי, לא מאוד פוליטית. שטרייכר היה טיפוס מוזר. הוא גם היה צייר מעניין. לאשתו היו כמה ציורים שצייר, שנראים כסתירה מוחלּטת להופעה הגסה והלא נעימה שלו, אקוורלים צבעוניים ואידיליים של נוף.
"הדפסתי את כתב היד שלו, ובביקורים מאוחרים יותר אצל אשתו ובניו שאלתי מיהן הדמויות שמופיעות ברומן. הם זיהו לי אותן, מדובר היה בדמויות מהחיים האישיים והפוליטיים בחייו של שטרייכר. חתמתי איתם על חוזה שמאפשר לי לפרסם את הרומן לאחר ששלושתם ילכו לעולמם, והעברתי אותו לעיונו של ההיסטוריון הגרמני תומאס ובר, שמלמד באוניברסיטת אברדין שבסקוטלנד. צריך מישהו שמכיר את התקופה ההיא לפרטי פרטיה ויכול להסביר את כל הרקע ההיסטורי. אחרי ככלות הכל, זה מסמך לא מוכר של אחד האנשים הקובעים ביותר בתקופה ההיא, שנכתב בידיעה שהוא ממתין להוצאה להורג".
הפקס התלבט אם יש מקום לפרסם את הרומן פרי עטו של שטרייכר, ולבסוף הוחלט שכן. הוא עתיד לצאת לאור כשייסתיים העיבוד ההיסטורי שלו, שמתעכב בשל מגיפת הקורונה. עצם קיומו של הרומן נחשף כאן לראשונה.
הרומן האבוד של שטרייכר הוא אחד הפריטים ההיסטוריים החשובים ביותר שנמצאים בידיו של הפקס (66) - מוציא לאור, סופר, עיתונאי, מפיק סרטים היסטוריים ומעל לכל, בעל הארכיון הפרטי הגדול ביותר של סרטים וחומרים אחרים ממלחמת העולם השנייה. כבר עשרות שנים שהוא מחפש ומוצא אותם, בשוקי פשפשים או בעיזבונות. אין כמעט סרט תיעודי על התקופה שלא השתמש בחומרים שבידיו.
הארכיון העצום הזה הוא מקור הכנסה, שמאפשר להפקס להמשיך לחפש חומרים היסטוריים נוספים מאותם ימים. רק לאחרונה הגיע לידיו סרט בן ארבע דקות וחצי שהסריט קצין ורמאכט בגטו ורשה, שבו צילומים של עובדי כפייה יהודים מובלים לתחנת רכבת. הפקס מעמיד את החומרים שבארכיונו לרשות המחקר ההיסטורי, בשיתוף פעולה עם גופים כמו יד ושם ומוזיאון השואה בוושינגטון.
למרות קשריו הרבים לעולם התקשורת בגרמניה, הפקס ממעט להיחשף. במשך זמן רב העדיף להיות זה ששואל את השאלות. יצא לו גם שם של "ציפור מוזרה", דמות שנויה במחלוקת. בערך שנכתב עליו בוויקיפדיה מצוין כי "בשנות ה־80 וה־90 עבד כהיסטוריון בהוצאות לאור של הימין הקיצוני", "ראיין את מכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג", "ביקר באיראן ונכח בפגישה עם הנשיא מכחיש השואה מחמוד אחמדינג'אד".
"הסיבה להתרחקות שלי מחשיפה היא הנטייה לקטלג אנשים בלי לברר כלל במה מדובר", הוא אומר לי בביתו המרווח בעיירה גשר שבמערב גרמניה. הסיבה שהסכים לראיון הנדיר הזה היא ספר שהוציא לאחרונה לאור, בשם "פגשתי את היטלר", ובו מקבץ מהראיונות שערך לאורך השנים עם פעילים נאציים.
הספר חושף לראשונה מידע על שנותיו הראשונות של הפיהרר בגרמניה, בזכות ראיון שערך הפקס בשנות ה־90 עם אליזבט פופ־גרינבאוור, שמשפחתה השכירה חדר להיטלר כשעבר מאוסטריה למינכן ערב מלחמת העולם הראשונה. מעדותה עולה לראשונה שהיטלר הזדהה עם הרעיונות האנטישמיים כבר כשהגיע לגרמניה: זו לא היתה האנטישמיות ה"חברתית־אופנתית" שהתפשטה אז בגרמניה וגם בארה"ב, אלא אמונה עמוקה ברעיון.
"הבעיה שגורמת לאנשים בגרמניה לתקוף אותי בלהט היא שהניסיון שלי להבין משהו, להיפגש עם אנשים שחיו בתקופה ההיא, נתפס כגילוי הבנה לנאציזם", מתגונן הפקס. "העובדה שראיינתי את האנשים הללו, ושאני שומר את הראיונות איתם בארכיון שלי, מוצגת כאילו אני מאפשר להם להצדיק את עצמם. אבל זו לא כוונתי".
מה בנוגע למפגש עם אחמדינג'אד?
"הוזמנתי על ידי איש עסקים טורקי־שיעי שהכרתי לנסיעה קבוצתית לאיראן. מייד הסכמתי להצטרף. רציתי מאוד לראות את איספהאן, את קום. בכל יום פגשנו איש דת שיעי אחר, שסיפר לנו כמה הכל נפלא, ושעוד מעט יופיע 'האימאם הנעלם', שהשיעים מאמינים כי הוא המשיח.
"פתאום הזעיקו אותנו לטהרן, אמרו לנו שמתוכנן מפגש מעניין. הובלנו לארמון הנשיאות, ואז הגיע אחמדינג'אד. הוא לחץ את ידי הגברים, לא את ידי הנשים, ונשא נאום על כך שכולם שווים - מוסלמים, נוצרים, יהודים. המפגש נמשך כחצי שעה, ובסופו כל אחד מאיתנו קיבל במתנה שעון. זו היתה חוויה מעניינת, שאפשרה לחוש את האווירה במדינה.
"מהפגישה הזו הפכו אותי לאנטישמי ולמכחיש שואה. אין לי ספק שלחלק מחברי הקבוצה היו סיבות פוליטיות לנסוע לאיראן, והם חשו סימפתיה למשטר. זה לא המקרה שלי. ההתרשמות העיקרית שלי מהנסיעה ההיא היתה הצעירים האיראנים. הם היו פתוחים מאוד, שאלו אותנו שאלות. מי שטוען שהעם האיראני תומך במשטר האייתוללות לא יודע על מה הוא מדבר. מאחורי הקלעים אנשים מדברים אחרת".
כ־1,400 ראיונות מוקלטים יש בארכיון של הפקס. עם מנהיג ה"היטלר יוגנד"; עם מזכירתו של היטלר, עם שומרי ראשו, עם הטבחית שלו ועם השרת האישי שלו; עם בני משפחות של בכירי המשטר הנאצי; עם אנשי אס.אס שנותרו בחיים; ועם מתנדבים זרים שהצטרפו לשורות הארגון מכל רחבי אירופה.
"הראיונות עם המתנדבים הזרים היו מעניינים מאוד. סקרן אותי לדעת מה הם חשבו שיקרה אחרי שהיטלר ינצח במלחמה - האם חשבו שיזכו למדינה עצמאית משלהם? מתברר שהם חשבו שמאחר שלחמו יחד נגד הבולשביזם, הם שווי זכויות לגרמנים.
"ראיינתי גם עשרות ניצולי שואה. אותי אישית עניינו תמיד שני צידי המלחמה, ראיינתי אותם כמו שראיינתי את האחרים, נתתי להם לספר את הסיפור שלהם והם סיפרו את שעבר עליהם. חשבתי, ואני עדיין חושב, שיבוא דור שיהיה פחות קשור לאירועים הללו וישאל, 'איך זה היה אפשרי? איך היו האנשים אז?'
"מאות אנשים דיברו איתי, ובפתיחות רבה למדי. מובן שצריך לזכור שמדובר בהיסטוריה ורבלית, ושתמיד קיימת אפשרות שאנשים מנסים 'לשפר' את סיפור חייהם. זה ברור ואנושי.
"למשל, גרטרוד יונגה, מזכירתו של היטלר, סיפרה שכאשר הוא הכתיב לה את צוואתו בבונקר, היא - כצעירה בת 20 - חשבה שהוא חייב לומר משהו על השואה. לי זה נראה לא הגיוני. היא היתה שרויה אז בפחד מוות מהרוסים שלחמו ברחובות ברלין, והיא חשבה על השואה? יש סיפורים מומצאים. כשמספרים אותם עשר פעמים, מתחילים להאמין בהם.
"או, למשל, רוכוס מיש, איש אס.אס שעבד בבונקר של היטלר והיה אחד האחרונים ששרדו שם. הוא היה שומר ראש של היטלר, מרכזן, ישב בבונקר הקדמי, הרחק מחדרי הדיונים של הצמרת, ושמע פה ושם דברים. ודווקא הוא התארח בכלי תקשורת כמומחה להיסטוריה של הרייך השלישי.
"כשנוצרת אווירה של דיבור חופשי, אנשים מדברים. בראיונות הראשונים רציתי להראות למרואיינים שאני יודע הכל, אבל צריך ללמוד לתת לאנשים לדבר. העובדה שמרואיינים המליצו עלי, והשם שלי עבר מאחד לשני ואמרו שאני אוסף את העדויות, פתחה בפניי דלתות.
"התנהלתי עם המרואיינים בהגינות. כשהבטחתי לא לפרסם ראיונות לפני שהמרואיינים הלכו לעולמם, קיימתי".
היו בראיונות סיפורים על מעשי זוועה?
"רבים. בעיקר כאלה שבוצעו על ידי אחרים - על ידי הרוסים בחזית הרוסית, על ידי הפרטיזנים במלחמה נגד הגרמנים, בהפצצות של בעלות הברית, במעשי אונס של חיילים רוסים וגם אמריקנים. מעשי הזוועה שהמרואיינים עצמם ביצעו הופיעו בדרך כלל באופן מטאפורי.
"הבן של ריבנטרופ, שר החוץ של היטלר, סיפר לי שהשתתף בקרב טנקים מפורסם בפרוחורובקה בקורסק שברוסיה. הוא וחבריו ישבו בטנק על גבעה, כשמולם הופיעו עשרות טנקים סובייטיים. הם שרדו את המתקפה וחיסלו 70 טנקים רוסיים. הוא אמר שהם היו כל כך קרובים לרוסים, שראו להם את הלבן בעיניים. הוא רק לא אמר שהם גם רצחו שבויים, בקרב הזה ובקרבות אחרים.
"יכולת ההדחקה של אנשים היא גדולה. הם פטרו את עצמם מאחריות באמירות כמו 'רק מילאתי פקודות', 'לא שאלו אותי', 'על דעת עצמי לא הייתי עושה זאת'. אחרי 50, 60, 70 שנה, אנשים לא רוצים להתמודד עם מעשיהם".
שמעת מהם גם דברי חרטה?
"חרטה על כך שבחרו בהיטלר? לא. אצל אחדים היתה חרטה חלקית על כך שאנשים תחת פיקודם נהרגו. אבל לא חרטה כללית על מה שנעשה. היו גם אנשים שהתייחסו למה שאירע באופן ביקורתי, גם עם ביקורת עצמית.
"פגשתי אנשי צבא שהיו אז קצינים צעירים והודו שהתלהבו מהרייך, מכך שהצבא הגרמני נבנה מחדש, ולאחר זמן - כשראו איך המשטר מתייחס לאנשים, לגרמנים, ליהודים, לצוענים ולאחרים - עלו בקרבם הספקות הראשונים. חלקם הגיע למצב של התנגדות אקטיבית - למשל, חברות בקבוצת הקושרים שתכננה את ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב־1944. אחד מהם, למשל, ממש השיג את חומר הנפץ למטען החבלה שבו נעשה שימוש בניסיון ההתנקשות.
"בעיניי, זה יותר מהבעת חרטה. זה שינוי פנימי של המודעות ומוכנות לסכן את החיים. אבל הם לא היו הרוב".
קרל הפקס נולד ב־1954 בעיר אוברהאוזן שבחבל הרוהר התעשייתי. הוא בא ממשפחה פשוטה: אביו, קרל־היינץ, היה בעל קצבייה, ואמו הלנה ניהלה את העסק המשפחתי. הפקס ואחיו היו הראשונים במשפחה שהוציאו תעודת בגרות. האח, הצעיר ממנו בעשור, למד אחר כך רפואה. קרל למד היסטוריה, פילוסופיה ולימודי גרמנית.
"גדלתי במשפחה עם רגש פטריוטיות בסיסי", מספר הפקס, "פטריוטיות שקשורה לתרבות. הוריי היו אנשים פשוטים, שלא הלכו לתיאטרון או לאופרה, אבל בדרכם הפשוטה העריכו את התרבות הגרמנית. בתקופה הנאצית אמי נשלחה על ידי השלטונות הנאציים מביתה שבעיר אסן לעבוד בחווה ולטפל בילדים. נערות רבות חויבו בכך. אני חושב שגם היום זה רעיון טוב לשלוח צעירים לשנת שירות למען הכלל. עבור אמי זו היתה חוויה חיובית. היא לא היתה מעורבת כלל בפוליטיקה. בבית משפחתה בעיר אסן היא חוותה את ההפצצות של בעלות הברית".
אביו היה בנעוריו חבר בתנועת הנוער ההיטלראית "היטלר יוגנד", וכשהיה בן גיל 16, בשנתה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, גויס למשימות אבטחה בעיירות ברחבי גרמניה. "במשפחה שלי לא היתה שתיקה או השתקה", אומר הפקס. "אבא שלי התלהב מהרייך השלישי כשהיה נער. זו היתה המדינה שלו, שבה הוא גדל.
"הוא סיפר לנו סיפור שמאוד השפיע עליו, וגם עלי: ממש בסוף המלחמה הוא וחבריו הוצבו לשמור על עיירה סמוכה לעיר קאסל, שם נאמר להם שמאוחסנים המדים של הצבא הגרמני, לקראת מצעד הניצחון בברלין בתום המלחמה. הוא האמין לזה.
"באחד הערבים הוא סייר באזור עם אחד החברים שלו וראה קבוצת אנשים במדי אסירים צועדת באפלה תחת שמירה. הוא ניסה לברר במה מדובר, אולם החבר הציע לו לברוח מהר מהמקום, כדי שאיש לא יידע מה הם ראו. אבא שלי סיפר שזו היתה הפעם הראשונה שבה הטיל ספק במשטר הנאצי.
"הסיפורים שלו פיתחו אצלי שני דברים: אין לי גֶן שנאה לאחרים, ואין לי גן השתקה. מעולם לא חשתי שנאה. מעולם לא חשתי אנטישמיות. זה דבר אבסורדי בעיניי. במלחמת העולם הראשונה יהודים גרמנים נלחמו באומץ רב עבור מולדתם. מעולם לא הבנתי איך ניתן היה לשלוח אנשים כאלה למחנות ריכוז. זה פשע".
באמצעות הסיפור של אביו התוודע הפקס בגיל צעיר למה שנעשה ליהודים במלחמה. "היה ברור שמדובר באסירים יהודים כי היה מחנה ריכוז בסמוך", הוא מסביר. "הייתי אז בן 9 או 10, ועוד לא ידעתי על השואה. מאוחר יותר, בפנימייה שאליה נשלחתי, היתה התמודדות אינטנסיבית מאוד עם הנושא אבל לא מעמיקה דייה.
"כתלמיד, ההתעסקות בשואה היתה עבורי כמעט יותר מדי. למדו על השואה בשיעורי גרמנית, בשיעורי פוליטיקה, בשיעורי דת, במדעי החברה, בפילוסופיה. קראנו ספרים, ראינו סרטים. זו היתה התעסקות רחבה, אבל לא לעומק. לא היה הסבר דידקטי. אמרו לנו, 'יש אשמה, צריך להכיר בה, ואסור שזה יחזור על עצמו'. לא שאלו למה זה קרה. למה 90 אחוז מהגרמנים הריעו להיטלר עד נקודת זמן מסוימת.
"זה דומה למצב היום. אנחנו בונים אנדרטאות כדי להראות כמה אנחנו טובים, בלי לשאול את השאלות ההכרחיות. אני תמיד העליתי שאלות. על הכל. עד היום, כי אני סקפטי מאוד.
"אני מאמין שחלק מהאנשים היו אנטישמים מוחלטים, מלאי שנאה מסיבות שונות, חלק מהאנשים לא ידעו, וחלק לא רצו לדעת. למשל, סבא שלי, שגם הוא היה קצב, סיפר שהיה עושה עסקים עם יהודים - והם נעלמו לפתע. שאלתי אותו, 'מה זאת אומרת?', והוא השיב, 'אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה. הם לא חזרו'. רבים סיפרו לי שבעיצומה של המלחמה היו להם דאגות אחרות. הבתים שלהם הופצצו, הילדים נשלחו לחזית, נהרגו. זה לא מצדיק, אבל אולי אפשר להבין.
"זו תרבות זיכרון שלא מדברת אל רבים. מקיימים אותה, אבל אין התמודדות אמיתית עם מה שקרה. לא רק השואה, אלא איך בכלל התאפשר הנאציזם ואם זה יכול לקרות שוב. לא מדברים על זה מספיק. אני רציתי להבין איך הדברים קרו".
ואתה חושב שזה יכול לקרות שוב?
"הכל אפשרי, במיוחד כשאני רואה היום את המטורפים שהתגייסו לדאעש כדי להרוג אחרים. אני לא אומר בהכרח שזה יכול לקרות בגרמניה, אולי בגלל ההיסטוריה, אבל האנטישמיות המתחזקת בקרב המהגרים המוסלמים היא עניין מסוכן מאוד".
למה לדעתך הנאציזם עלה דווקא בגרמניה?
"התעמולה של הרייך השלישי יצרה, בעיקר בקרב החיילים הצעירים, קשר בין הבולשביזם ליהדות. ראיינתי חיילים רבים שדיברו על כך, והזכירו את שמותיהם של יהודים שמילאו תפקידים בכירים בקומוניזם או את הוגי הדעות היהודים שתרמו לאידיאולוגיה הבולשביקית. הנאצים יצרו באופן מתוחכם מאוד עירוב בין תפיסת עולם לאנטישמיות.
"אלו היו זמנים לא קלים. התבוסה של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, הסכם ורסאי, אובדן המושבות, המצב הכלכלי הקשה, הרעב הכבד, המצור שהבריטים הטילו. המכלול הזה יצר בקרב הגרמנים רגשי נחיתות, שהופנו לעבר המיעוט היהודי המצליח. בברלין 60 אחוז מהרופאים היו יהודים. 75 אחוז מהמשפטנים. 80 אחוז מהבנקאים.
"אפשר מהר מאוד להפנות אנשים נגד קבוצה שלא יכולה להגן על עצמה. פתאום השלטון אִפשר לעשות ליהודים מה שרוצים, בלי להיענש. רוב האנשים שיתפו פעולה, מאחר שאיכות חייהם השתפרה. היו מעט מדי אנשים שהתנגדו.
"כשהייתי בפנימייה, באמצע שנות ה־60, התחילה תנועת ההתמרדות נגד ההורים, שהתפתחה למרי הסטודנטים ב־68'. לי לא היה שום דבר נגד הוריי, נהפוך הוא. בפנימייה הרגשתי בודד וחיפשתי בית במישור הלאומי. המילה 'מולדת' ביטאה עבורי קולקטיב חברתי, קשר חברתי שחורג מהאינדיבידואליות. הלכתי למפגשים של קבוצות וארגונים לאומיים, ולא מצאתי סיבה להתבייש בכך.
״עד היום המונח 'מולדת' בגרמניה הוא בעייתי. מעולם לא הייתי חבר בתנועה כלשהי. אני לא טיפוס של חברות במשהו. במשך זמן מה השתתפתי בפעילות של 'איגוד הצעירים נאמני המולדת', שהיו בעיניי סוג של צופים עם דגש פטריוטי.
"פעולות מסוימות שם אולי דמו למה שעשו ב'היטלר יוגנד', כמו הנחת זרים על קברי חללי מלחמה, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. לא רציתי לחיות ברייך השלישי, ולא רציתי שמישהו יגיד לי מה לעשות. רציתי להיות עם אנשים שחשבו כמוני.
"וזה היה קשה. הרגשתי בין הכיסאות. עד היום. הימנים אומרים שאני שמאלני או קשור לממסד, השמאלנים אומרים שאני ימני. ואני אומר שאני בחיפוש תמידי".
איך החל העיסוק שלך בחומרים ארכיוניים?
"תמיד התעניינתי באנשים וחיפשתי סיפורים. בתחילת שנות ה־80, בסביבות גיל 30, התחלתי לחפש סרטים ישנים של חיילים מהחזית בשוקי פשפשים. פרסמתי מודעות בעיתונים. תחילה קניתי אותם מתוך תחושה שיש בהם משהו מיוחד. היו אז הרבה סרטים כאלו, ובמחירים נמוכים.
"כך התחלתי לבנות את הארכיון. ואז פנו אלי אנשים שהסריטו בתקופת המלחמה, והתחלתי לראיין אותם. קניתי לי מצלמה ומצאתי צלמת. כל מרואיין הפנה אותי למרואיינים אחרים, וכך התפתחו הקשרים. בכל סוף שבוע הייתי בדרכים וראיינתי שניים־שלושה אנשים. חלקם היו אנשים שעד אז לא דיברו. הראיונות לא תמיד היו טובים, אבל אספתי אותם.
"היו אנשים שפניתי אליהם וסירבו להתראיין. למשל, אוטו גינשה, השליש הצבאי ושומר ראשו של היטלר, ששרף את גופתו לאחר שהתאבד. הוא דיבר איתי, אבל אסר עלי לצלם או להקליט את השיחה. גם וילהלם מונקה, הגנרל שפיקד על הכוחות בברלין בימיה האחרונים של המלחמה, לא הסכים להתראיין. וגם המוציא לאור של הביטאון 'הקורפוס השחור' של הוואפן אס.אס, מקס אמן. את רוב האחרים הצלחתי לשכנע להתראיין. זה לקח לי שנים.
"לא עשיתי בראיונות הללו כלום עד סוף שנות ה־90, אז קיבלתי טלפון מהשבועון 'דר שפיגל'. הם שאלו אותי על אחד הראיונות שעשיתי, עם ראש ה'היטלר יוגנד', וביקשו ממני להגיע עם הראיון למשרדים שלהם שבהמבורג. הלכתי לחנות וקניתי לעצמי מזוודה מוכספת, כדי שאיראה כמו סוחר סרטים מכובד. הכנסתי עשר קלטות וידאו למזוודה ונסעתי אליהם.
"חיכו לי שם עורכי הדין של העיתון, שביקשו להעתיק ממני את הראיון בחינם. אמרתי, 'רגע, יש לי חוזה עם המרואיין'. הם הגישו לי חוזה משלהם על זכויות שימוש. לא חתמתי ודרשתי תשלום ושמירת זכויות, והעורך הראשי הסכים לשנות את החוזה בהתאם לרצוני.
"באותה שנייה קלטתי מה יש לי ביד והבנתי את חוקי המשחק. ארזתי את הקלטות ואמרתי, 'אשמח לשלוח לכם העתק, תאמרו לי מה אתם רוצים, ואז נדבר על כסף'. כך התחלתי לבנות את הארכיון, לרכוש חברות סרטים שפשטו את הרגל או שחדלו לפעול, להשיג עיזבונות. לפעמים אפילו רכשתי רק זכויות על סרטים שנעלמו, למקרה שאולי יצוצו פעם".
הראיון שעניין את מערכת "דר שפיגל" היה עם ארתור אקסמן, ראש ה"היטלר יוגנד", שהתנדב לשרת בחזית ואיבד בקרבות את ידו הימנית. "הראיון איתו היה מרתק. הוא היה אדם אינטליגנטי, שדיבר כאילו הוא מקריא ספר. מעמדו במשטר היה כמו של שר. הוא ידע מה הוא עשה ותיאר את הדברים בפתיחות רבה, ולא בניסיון לייפות הכל. הוא הרגיש אחראי למותם של חברים רבים ב'היטלר יוגנד'. שאלתי אותו גם על אושוויץ, והוא טען שלא ידע על כך. אני לא יודע אם זה נכון".
נקודת המבט של החומרים שבידי הפקס היא שמגדירה את חשיבותם. "כל הסרטים שנעשו על המלחמה בשנות ה־80 התבססו על הסרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע במסגרת ה'ווכנשאו' - מהדורות החדשות השבועיות של המשטר. אלה היו צילומים שנבחרו אישית על ידי גבלס, ושיקפו את מה שגבלס והיטלר רצו שהגרמנים יראו.
"יוצרי סרטים על השואה השתמשו בחומרי התעמולה הללו וסברו שאם הם מוסיפים להם ראיון או שניים, האיזון משתנה. זה לא קרה. הסרטים התעמולתיים היו משכנעים כל כך, שעד היום השפעתם לא פגה. כלומר, במשך עשרות שנים תחנות הטלוויזיה בגרמניה עשו סרטי תיעוד על הרייך השלישי עם חומר תעמולה רשמי של הרייך השלישי. גבלס היה כורע על ברכיו בהוקרה לו ידע זאת.
"אני, מנגד, אוסף סרטים פרטיים, שצולמו ללא כוונה תעמולתית וללא צנזורה. אנשים צילמו הכל: במחנות הריכוז, בגטאות, במקומות הוצאה להורג.
"למשל, התיעוד של ההוצאה להורג של יהודים בליבאו שבלטביה ב־1941, שבה נרצחו יותר מ־5,000 יהודים, הוא התיעוד המוסרט היחיד כיום של הוצאה להורג כזו, והוא צולם במקרה. איש חיל הים גרמני, שמטוס שבו טס נחת נחיתת אונס, שמע יריות. היתה לו מצלמה, הוא הלך לכיוון היריות וראה את האנשים מובאים במשאיות, מובלים לבורות שנחפרו שם, ונורים על ידי ליטאים, בפיקוח הגרמנים. קצין צעיר ניגש אליו ושאל אם צילם דברים מעניינים, ואז הוא עזב את המקום. הסרט הזה נשמר אצל נכדתו. שיפרתי אותו כך שניתן לזהות את האנשים ומסרתי עותק ליד ושם.
"את כל אלה הסריטו אנשים פרטיים. זה הרבה יותר אותנטי ומשקף את המציאות היומיומית. נוסף על כך, הצלמים החובבנים יכלו לצלם בצבעים. היו להם מצלמות של 8 ו־16 מילימטר בצבעים, והצבע מציג את הדברים כפי שהיו".
לא לכל אחד אז היתה מצלמה.
"אכן. סרט צילום צבעוני עלה כמו משכורת חודשית של פועל והספיק לשלוש דקות וחצי. הצלמים היו אנשים שהתעניינו במה שנחשב אז לטכניקה חדשה ומודרנית. 'פריקים' של סרטים, אנשים שעסקו בכך באופן מקצועי, כמו בעלי בתי קולנוע, ואנשים שהרוויחו היטב - למשל, רופאים, שצילמו הרבה מאוד בחזית. היו להם כסף ועניין וחופש תנועה.
"הסרטים שהשתמשו בהם היו סרטי אגפא וקודאק. סרטי קודאק הובאו מארה"ב. אגפא היתה חברה גרמנית, שייצרה רק סרטים צבעוניים למצלמות 8 מ"מ. הסרטים שלה לא שימרו את הצבעים היטב, בעוד סרטי קודאק נראים כאילו צולמו אתמול.
"לאחר שהגרמנים תקפו את פולין, האמריקנים הפסיקו לשלוח לגרמניה סחורות. אבל היה מאגר גדול של סרטי קודאק בצרפת, וכשהגרמנים נכנסו לפריז הם השתלטו על המאגר הזה. הסרטים האלה חולקו בעיקר למקורבים בעמדות פיקוד".
כשאתה מחפש סרטים, אתה מתמקד בדברים מסוימים?
"בהחלט. לדוגמה, הנהג של הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, סיפר לי על אוסף סרטים צבעוניים של גרינג, שאת חלקו גרינג צילם בעצמו. יצאתי לחיפוש וגיליתי שהסרטים אוחסנו בטירה באוסטריה, שבה חנתה יחידה אמריקנית. משם הם התגלגלו לארה"ב, האדם שהחזיק בהם היה חייל אמריקני. התקשרתי אליו, אשתו ענתה ואמרה שבעלה נפטר, ושהסרטים נמכרו לסוחר בארה"ב. איתרתי אותו וקניתי אותם ממנו ב־160 אלף דולר. הבאתי את הסרטים לגרמניה, רשת טלוויזיה עשתה מזה סדרה דוקומנטרית של שני פרקים, וכך כיסיתי את הרכישה.
"אחת ממזכירותיו של רודולף הס שראיינתי, סיפרה לי שהס היה צלם חובבן. חיפשתי את הסרטים שלו ומצאתי אותם אצל כלתו של הס. בסרטים הללו רואים את הס והיטלר נוסעים באוטובוס או מפליגים באגם, רגועים, רואים את היטלר עם קצינים בכירים, רואים את רופאו האישי של הימלר. סרטים פרטיים כאלו הם ללא קול, אבל אפשר לקרוא שפתיים. אלה סצנות אישיות מאוד. באחד הסרטים, למשל, רואים את הס במצרים, שם נולד, רוכב על גמלים ליד הפירמידות.
"יש לי צילום סטילס בשחור־לבן, שצולם על ספינה, שבו רואים את מוסוליני מחזיק מסרטה ומצלם. 20 שנה אני מחפש את הסרטים הפרטיים של מוסוליני, קשה לי להאמין שהם פשוט נעלמו.
"אני גם יודע שיש בבוגוטה שבקולומביה אוצר סרטים צבעוני שצילם צלם ידוע ברייך השלישי. 20 שעות צילומים של פגישות בין היטלר לפרנקו, של הימלר, של חגיגות יום ההולדת של הפיהרר בברלין. כבר שילמתי עבורו כסף. יש לי חוזה, אך עדיין לא קיבלתי את הסרטים. יש דברים שצריך לחכות להם שנים, עד שמישהו ימות. אולי לא אקבל את הסרטים הללו, ואז הפסדתי כסף. ככה זה. צריך סבלנות".
מה אתה מתכנן לעתיד הארכיון?
"אני צריך לחשוב מה אעשה עם הכל בסוף. אבל כל עוד אני יכול, אמשיך לעבוד. זה גורם לי הנאה. אם יבוא מישהו עם מזוודה מלאה בכסף ואסמוך עליו שיידע לטפל בחומרים - אמכור לו אותם. אבל לא אמכור לכל אחד. בטח לא לגורם פוליטי, אלא למישהו שעוסק בהיסטוריה".