את הגינה הציבורית הקטנה הסמוכה לביתה של תיקי דיין במרכז תל אביב ממלאת בבוקר חם של ינואר קבוצת ילדים צוהלים. הימים ימי סגר מהודק שלישי, ודיין מתבייתת על ספסל באוויר הפתוח, שומרת על מרחק שני מטרים בטוחים מההמולה התורנית.
בעוד שעתיים היא אמורה לגשת לקבל את מנת החיסון השנייה נגד קורונה, כרטיס הכניסה המחודש לעולם השפוי שאחרי המגיפה. היא לא מסתירה את שמחתה, שמהולה בתקווה שהחיסון יהיה הצעד הראשון בחזרה לימים שבהם "התקהלות" לא נחשבה למילה גסה.
"אני מודעת לקבוצת אנשים די גדולה, לצערי, שחושבת שלא צריך להתחסן", היא מסבירה. "זה לגיטימי, אני מכבדת את זה, אבל תלוי באיזה גיל אתה נמצא. כשאתה בן 72, כמוני, זה אחרת מאשר בני 20 או 40.
"אני פוחדת מהקורונה. יש לי גם דברים של גיל, כמו לחץ דם גבוה, היסטוריה ארוכה של עישון עד לפני 12 שנה ומחלת זִקנה של העיניים, AMD, הצטברות של נוזלים מתחת לרשתית. התרופה לזה היא זריקות לתוך העיניים. זה נשמע נורא, וזה לא כל כך נעים, אבל זה לא מאוד כואב.
"ויש לי עניינים עם הברכיים, ואני לא רואה טוב, והשמיעה קצת... אז יש לי הכל (צוחקת), ואני רוצה להגן על עצמי כמה שאני יכולה. את לא יודעת איזו הרגשת הקלה היתה לי לפני 21 יום, כשנתנו לי את מנת החיסון הראשונה. פתאום סף החרדות ירד לי קצת".
יש כאלה שחוששים מהחיסון השני ומהשפעותיו.
"אני הולכת לחיסון בלב שלם. אני יודעת שיהיה קצת ככה וככה, כמו אחרי כל זריקה, אבל לומדים תוך כדי תנועה, ולא אכפת לי ללמוד את זה יחד עם כולם".
מה הדבר הראשון שתעשי כשכבר תהיי מוגנת?
"בעיקר חיבוקים לנכדים המדהימים שלי. חיבוקים ונישוקים".
דיין מפשילה את שרוול חולצתה וחושפת בחיוך רחב את זרועה, שעליה מקועקעים שמות חמשת נכדיה - שילה, אליה, אביגיל, נועם ומיקי - ילדיהן של שתי בנותיה, רוני (45) וגילי (43).
"עד עכשיו, כשהנכדים באו אלי, כשהיה אפשר, זה לא היה לרוץ ולחבק כמו פעם. וזה מטריף את השכל, בעיקר לסבתות. אז לזה אני מחכה. אנחנו משפחה מאוד חבקנית וקרובה, עושים כל שישי או שבת יחד. רוני ובני משפחתה גרים בפרדס חנה, וגילי ומשפחתה בתל אביב, לידי, אז אנחנו עושים חצי־חצי, מתראים שם או פה".
"אני לבד, אלמנה כבר 18 שנה, גרה בבית מקסים שאני מאוהבת בו. בכל בוקר כשאני קמה אני מדברת אליו ואומרת לו 'שלום בית' (צוחקת). תראי מסביב איך הכל ירוק. וזה קרוב לילדים, לתיאטרון, לסופר, ל'בייקרי'".
מלבד לדבר לבית, לא מתחשק לך לדבר לבן זוג? לא חשבת על פרק ב'?
"לא. ממש לא. אף פעם לא. זו אני. הייתי נשואה 31 שנה לאדם מאוד־מאוד מיוחד ונדיר, יאיר אחי־אילן, שעסק במחשבים ונפטר בגיל 56. הסוף היה מאוד קשה, כי הוא היה מאוד חולה, והרבה זמן.
"החיים שלי, בגלל המקצוע, מאוד גועשים ורועשים, מלאים בעשייה ובפגישות עם אנשים, וכשאני באה הביתה יש לי תנוחה של רביצה. אני רובצת ובוהה, וכנראה זה מאזן לי. אני אוהבת שקט. תמיד אהבתי".
* * *
כבר עשרות שנים דיין היא אחת השחקניות המוערכות בישראל, קומיקאית בחסד, שכוכבה דרך כבר כששירתה בלהקת גיסות השריון בסוף שנות ה־60, לצד אבי טולדנו, דורי בן זאב וטליה שפירא ז"ל. אחרי שחרורה כבשה כל פסגה בתרבות הישראלית, במופעי בידור, בהצגות תיאטרון, בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע.
כעת אפשר לראות אותה בסדרת המערכונים הסאטירית החדשה "שקופים" (ימים א'-ב', 20:30, ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־NEXT TV) שיצרו אלי בן דוד, אדר מירום ועמרי עמית ("אנחנו במפה", "בובה של לילה"). הסדרה, שבה מככבים גם יובל סמו, גורי אלפי, אלי יצפאן וגילה אלמגור, מציגה דמויות "שקופות" בחברה הישראלית, אנשים שנמצאים ברקע ולא זוכים ליחס של ממש. היא מנסה להעמיד בפני החברה הישראלית מראה קומית פרועה לפינות החשוכות שלה.
כל פרק בסדרה מסתיים בביצוע קלאסיקה מוזיקלית ישראלית, בעיבודים חדשים של דניאל סלומון. דיין בולטת בקאבר רגיש שהיא מגישה לשיר "ושוב לבד", התרגום העברי של אהוד מנור ללהיט "ALONE AGAIN" של גילברט או'סאליבן. את השיר הנוגה היא ביצעה לראשונה בצעירותה בשנות ה־70, וסגירת המעגל כעת מפיחה בו עוצמה רגשית לא מבוטלת.
שם הסדרה, כך נראה, הולם עד כאב את המצב שאליו הגיעו דיין והקולגות שלה במשבר הקורונה, כשאנשי התרבות הפכו בִן־רגע לשקופים וללא חיוניים, בלי אופק או תקווה לחזור לפעילות בימתית בקרוב.
"יש לי הסבר לזה", היא מזדעקת כשאני מזכירה לה את המילה שקופים. "את יודעת למה זה ככה? כי במשך חמש שנים עשו פה יחסי ציבור נוראיים לתרבות. כשאת מכבדת את התרבות, את מלמדת את העם שיש פה מה לאהוב ולכבד. גורמת לו לרצות לראות תערוכה במוזיאון, ללכת להצגות בתיאטרון, לשמוע מוזיקה בהיכל התרבות.
"במשך חמש שנים הוכפשנו על ידי אלה שמחליטים החלטות ושאומרים את כל האמירות הקשות, 'מה זאת תרבות? צ'כוב? מי צריך את זה?' אז כן! צריך לקרוא את צ'כוב! תעודדו את זה! לא הפוך, לזרוק אותנו לכלבים".
העובדה ששרת תרבות קראה לאמנים "קפוצי תחת" חלחלה בציבור עד כדי כך שבשעת המשבר הוא לא התגייס למענכם?
"חלחלה לחלק מהציבור, ולאנשי הממשלה. כל הממשלה חושבת ככה. זה מה שהודיעו להם, שאנחנו כלום, שתרבות לא חשובה בכלל. עשו יחסי ציבור גרועים מאוד לתרבות, וזה חלחל לאנשים, שהושפעו מזה. אמרו להם שאנחנו שמאלנים, גרים בבתים מפוארים, חמוצים. למה ככה?
"תשווי איך מתייחסים לתרבות בחו"ל ותראי את ההבדל. אני לא מדברת על כסף ועל תקציבים, בכלל לא. אני מדברת רק על ההתייחסות".
עד כמה נפגעת מהמשבר ברמה האישית?
"כל אחד מתמודד עם המצב אחרת, וזה קשור מאוד לאופי. למזלי, אני אדם נורא אופטימי, אני יודעת שיהיה בסדר. ייקח זמן, אבל יהיה בסדר. לא יכול להיות שהכל יירד לטמיון. לא ייתכן שכל העולם התרבותי יתחסל. הסופרים הכי גדולים שלנו נקראו 'עוכרי ישראל', האנשים הכי נערצים חטפו סטירות לחי כל הזמן מהאנשים שמחליטים החלטות לגבינו.
"אז זה קשה, אבל אני מעבירה את הזמן. אני אוהבת את חיי, את השקט, לא משתעממת אף פעם, לא מתלוננת. אני טיפוס! גם בתיאטרון אני אוהבת לנסוע להופיע במקומות רחוקים. כשחבר'ה צעירים היו אומרים, 'יאללה, גומרים הולכים' - אני הייתי כועסת מאוד. סליחה, מה זה 'גומרים הולכים'? הגענו לדימונה, לירוחם, לאופקים? שם ניתן את המקסימום, לא בקאמרי או בבית ליסין.
"אני לא מבינה את התלונות. אתה לא רוצה? קשה לך? לך הביתה. יש עשרות טובים לפחות כמוך. פה עושים. ואז באה מישהי שאומרת שחשוב לה פריפריה. לי חשובה הפריפריה! מאז שנולדתי, מאז שהתחלתי להופיע בלהקה הצבאית בכל הארץ".
את מעורבת ברשתות החברתיות? מה דעתך על השיח הציבורי המתלהם שמתפשט כיום?
"אני לא נמצאת בשום רשת חברתית, אין לי פייסבוק, טוויטר או אינסטגרם. אני לא רוצה את זה, לא צורכת את זה, ולא מעניין אותי שאנשים יגיבו ושאני אענה. לכן אני חשופה פחות לטוקבקים ורק שומעת שהתופעה גדלה והופכת למפלצתית.
"השיח הזה מגיע מאיזשהו מקום. ככה מדברים בכנסת, ככה מדברים בטלוויזיה, ככה צועקים כשמתראיינים ומראיינים. אני לא מסוגלת לשמוע את זה ולא יודעת לאן הגענו. זה מטריד אותי מאוד, מעסיק אותי ומדאיג אותי לאן אנחנו צועדים בצעדי ענק. זה פחד אלוהים".
* * *
46 שנה היא שיחקה בתיאטרון הקאמרי, עם גיחות קטנות לבית ליסין לאורך השנים, עד שב־2019 עברה באופן רשמי לתיאטרון המתחרה, לתפקיד הראשי בלהיט התורן של בית ליסין, "משפחה חמה", שכתבה ענת גוב וביים רוני פינקוביץ' ז"ל. ההצגה, שדיין גילמה בה "אמא פולנייה" שמארחת את בני משפחתה לסדר פסח, רצה בהצלחה בכל רחבי הארץ - עד שהגיעה הקורונה.
"רצנו 200 הצגות, שלאגר גדול שנקטע באיבו. היו לנו המון הצגות מוזמנות, והכל בוטל. יש לי עוד תוכניות לדברים בתיאטרון, אני לא דואגת. אני מדברת עם ציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין; מ"כ), ואנחנו מתלבטות בין כמה מחזות. כרגע יש דיבור על 'תפוחים מן המדבר' של סביון ליברכט, שאני מאוד אוהבת ויש לי רצון לשחק בו".
היתה לך חרדה כלכלית בגלל הקורונה?
"בטח. בהתחלה היו לי הוצאות בלי הכנסות, עד שקיבלתי מהמדינה החזרי מס שהתבססו על השנה הקודמת. תודה לאל, עבדתי יפה ב־2019, ברמות שבחיים שלי לא עבדתי ככה. 29 ימי צילום של הסדרה 'שטוקהולם', 24-22 הצגות של 'משפחה חמה' בחודש, תפקידי אורח בסדרות 'ככה זה' ו'מתיר עגונות'. המשכורות היו יפות, ברוך השם, ובהתאם לזה קיבלתי את החזרי המס.
"באופן כללי, בטח שנכנסתי לחרדות כלכליות. חרדות איומות. תודה לאל, אני בסדר, המצב בסדר, אבל עכשיו אני כבר רוצה להמשיך לעבוד. אני מתה להיות רלוונטית, לבדוק אם אני עדיין רלוונטית".
יש בך חשש שאולי את כבר לא?
"למזלי לא, כי אני כל הזמן עושה דברים שקורים עכשיו בטלוויזיה. כבר הזמינו עונה שנייה של 'שקופים' ותהיה עונה שלישית ל'שטוקהולם', שנעה ידלין אמורה לכתוב (הסדרה כולה מבוססת על ספר שכתבה ידלין ב־2016; מ"כ). היום קיבלתי תמונות שצולמו בהפקה הגרמנית של 'שטוקהולם'. הם הרי רכשו את הסדרה ועשו לה גרסה מקומית משלהם".
דיין שולפת את הנייד ומציגה בהתרגשות את הכפילים הגרמנים של לאורה ריבלין, דבל'ה גליקמן, ששון גבאי ושלה. אפילו הגרסה הגרמנית של גידי גוב, ששיחק גופה, נמצאת שם.
אל דמותה ב"שטוקהולם", קומדיה שחורה על ארבעה ידידים שמסתירים את דבר מותו הפתאומי של חברם, זוכה פרס נובל, מביאה דיין את כישרונה הדרמטי. ב"שקופים" היא מגייסת גם את יכולותיה הקומיות האדירות - ונראה גם שהיא מאוד נהנית מזה.
"כשקראתי את המערכונים בפעם הראשונה פשוט התפוצצתי מצחוק. מייד אמרתי שזה כתוב נהדר, זה מצחיק. אין שם פוליטיקלי קורקט, הפוך. אני משחקת שדכנית שמנסה למצוא שידוך לגורי ולא מצליחה, כי הוא לא כל כך מוצלח. התמוגגנו במהלך הצילומים. ממש חגגתי. היה נפלא".
* * *
אחרי ששיחקה לצד רבקה מיכאלי, מיקי קם וחנה לסלאו בגרסה הישראלית של הסדרה "בנות הזהב", שיתפה השנה דיין פעולה עם שלוש חברותיה הוותיקות גם בתחום השירה. זה קרה במסגרת הפרויקט המוזיקלי "צו השעה" - אלבום בשלושה חלקים שיזמה קרן נכט, ובו ביצועים חדשים לקלאסיקות שונות מהפסקול הישראלי. פרויקט שנהגה ובוצע בתוך ימי הקורונה והעניק פרנסה למאות זמרים, מוזיקאים ואנשי הפקה.
ארבע הקומיקאיות הקליטו גרסת כיסוי לשיר "יכול להיות שזה נגמר", שיהונתן גפן כתב, שם טוב לוי הלחין ואריק איינשטיין ביצע לראשונה ב־1973. יהודה עדר הפיק את החידוש, ואמיר לקנר, שאחראי לביצועים המוזיקליים של חבורת "זהו זה!" בימי הקורונה, היה אמון על הקולות. החידוש המריר־מתוק, שנטען ברבדים של ביקורת על ישראל העכשווית, התקבל בתשואות, ורבים הכתירו אותו כאחת הפסגות של הפרויקט כולו.
שמתי לב שאת נוכחת בפרויקטים איכותיים שנותנים במה מרכזית לשחקניות המבוגרות.
"זה מעניין, לא חשבתי על זה, אבל זה נכון. קודם כל, אני בגיל הזה, ועדיין רוצים שאשתתף בדברים. 'בנות הזהב' היה קטע נדיר של ליהוק שחקניות שנמצאות בעשייה רצופה. אף אחת מאיתנו לא עשתה 'קאמבק' ולא העלו אותה מתהום הנשייה. מדובר בנשים שעובדות כבר חמישה עשורים ויותר, מוכשרות, עם רזומה שכולם מכירים - איתו גם באנו לשיר באולפן.
"לכן השיר שלנו ב'צו השעה' נסלח, בגלל היותנו בגיל הזה. כי 'יכול להיות שזה נגמר?' היי, מה פתאום, אסור להגיד דבר כזה".
מבחינתך, באמת נגמר משהו בארץ?
"אני אומרת ששום דבר לא נגמר, ושהכל יהיה בסדר. אבל זה שאנחנו אומרות את זה, שהקול של כל אחת מאיתנו כבר ידוע ומוכר, הפך את האמירה הקשה לנסלחת".
לא הרגשת אף פעם שקשה להתבגר במקצוע שבחרת?
"לא, באמת שלא. העניין הוא באמת הדרך שאת עושה במקצוע, הבחירות שאת בוחרת. פוגשים אותי אנשים ברחוב ואומרים לי, 'אם את משתתפת בהצגה - אנחנו באים לראות'. זה אומר שהם כנראה שמים לב שאני לא עושה שטויות, לא עושה על יד, לא עושה 'כמו'. בכל פעם אני רוצה להתקדם עוד יותר, לא למחזר, לא לשחזר".
נותר לך תפקיד חלומות? פנטזיה שעדיין לא הגשמת?
"לא, אין תפקיד ספציפי, אבל אני כן רוצה לשחק גבר. אחרי 'מלאכת החיים' של חנוך לוין (שעלה ב־1998 בבית ליסין בבימוי עודד קוטלר ובכיכובם של דיין ויוסי בנאי ז"ל; מ"כ) ציפי רצתה שאמשיך בתיאטרון שלה. היא לקחה אותי למסעדה יפנית, כי היא יודעת שאני אוהבת מאוד אוכל יפני, ושאפשר לקנות אותי בסושי. היא שאלה, 'מה את רוצה לעשות?' ואמרתי לה שאני רוצה לשחק שיכורה וגבר".
למה שיכורה?
"כי אני טובה בזה. כל הבדיחות שלי במופעים שהעליתי לאורך השנים היו על שיכורים, ואני טובה בלשחק שיכורים אמיתיים, לא שיכורים שאנשים מחקים לפעמים בהגזמה. הרי שיכור, כשהוא שיכור - כל מאווייו הם שלא יידעו שהוא שיכור.
"ציפי חזרה אלי אחרי שבוע ואמרה לי, 'מצאתי לך שיכורה, במחזה 'המים זוכרים'. ובאמת שיחקתי שיכורה, תפקיד שעליו קיבלתי את פרס שחקנית המשנה בתיאטרון ב־2001. למרות שלא הגיע לי, כי ההצגה לא היתה מי יודע מה (צוחקת)".
היא נולדה בתל אביב. אביה, שמעון, היה ירקן, ואמה, ציונה, עובדת סוציאלית. בגיל 6 עברה כל המשפחה (עם אחותה ושני אחיה) לרמת גן. עם שחרורה מהלהקה הצבאית השתלבה בתיאטרון הקאמרי, שיחקה בהצגה מעוררת הסערה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין והפכה עד מהרה להיות מזוהה עם הומור - לרוב פרוע.
היא כיכבה בסדרת מערכוני "לול", עם חבורתם המיתולוגית של אורי זוהר ואריק איינשטיין, שיחקה ב"זהו זה!" והיתה בצוות הסיטקום "קרובים קרובים" משנות ה־80, שזכה למעמד פולחני. בשנים האחרונות שיחקה בסדרות "בנות הזהב", "בתולות", "האחיות המוצלחות שלי", "ככה זה", "שטוקהולם", "מתיר עגונות" ועוד.
"החיים שלי מלאים בהומור, וגם התנהלות המשפחה שלי. זה עוזר לחיות את החיים הרבה יותר בנועם. יש לי חברים שמלווים אותי מאז ומתמיד ונורא מצחיקים אותי. בגלל הקורונה, הרבה זמן לא היה לנו מפגש של צחוק והשתטות. כל כך הרבה זמן לא היה לי מפגש כזה, לא התחבקתי.
"לא מזמן התקשרתי לחבר ותיק, ושנינו התפוצצנו מצחוק, עד כדי בכי. ממש בכיתי מרוב געגוע לזה. אחרי החיבוקים לנכדים יש בי געגוע לקהל, אני מתגעגעת מאוד להצחיק אותו. להקשיב לצחוקים שלו, לעבוד במקצוע שלי. אני לא יודעת לעשות משהו אחר".
למה שלא תעלי שוב מופע יחיד, כמו בימים הטובים?
"היה לי מופע יחיד בגיל 22, בתחילת דרכי. 50 שנה אחר כך, כשהתחילה הקורונה, חשבתי באמת על מופע חדש, אבל האנרגיה בתקופה הזאת לא מפעילה אותי לעשות את זה. אני אוהבת להיות על הבמה עם אנשים, לא מתה על לבד.
"כשחגגתי 70, הבנות שלי ארגנו לי מסיבת הפתעה היסטרית בקאמרי. הזמינו רק אנשים שאני אוהבת, ובהם הסוכן אריק קנלר ושירילי דשא האהובה שלי, שביימה אותנו ב'בנות הזהב'. שניהם קפצו עלי ואמרו, 'נו, די כבר, תעשי תוכנית יחיד'. אז אני אעשה, אני אעשה.
"כשנכנסתי ל'מלאכת החיים' עם יוסי בנאי כבר הרווחתי טוב יותר ולא נזקקתי עוד למופעי היחיד, שהיו חלטורות. היום קוראים לזה סטנד־אפ. חשוב לי להגיד שבזכות החלטורות ההן הבנתי, ואני אומרת את זה בחוסר צניעות משווע, שאני יכולה להתגבר על כל קהל".
תקופת הקורונה אולי לא סיפקה לה אנרגיה למופע, אבל ללא ספק חימשה אותה בלוק חדש, שאותו היא מדגמנת לי בגאווה בגינה הירוקה. "את רואה כמה רזיתי?" עיניה מסגירות חיוך מתחת למסיכה שמקושטת בציורי לבבות בשחור־לבן. מכנסיים וחולצה שחורים צמודים לגופה, ולראשה תספורת בלונד קצרה.
"זה התחיל ממש ביום הראשון של הקורונה. יש לי כורסה מדהימה בבית, שאני יושבת עליה - ומשני צידיה יש שולחנות קטנים. לקחתי לעצמי כרגיל במבה, ביסלי, צ'יפס בצד אחד, ובצד השני הנחתי סניקרס וכיף־כף. ואז אני פותחת את הטלוויזיה, לוקחת במבה ביד, מכניסה לפה ואומרת לעצמי, מה? ככה אבלה את תקופת הקורונה? זה מה שיהיה? הרי אהפוך להר אדם!
"קמתי מייד, לקחתי את כל החטיפים ובתנועה מוגזמת של 'אני עושה את זה' - שמתי אותם בזבל. אף פעם לא הצלחתי בזה קודם. אין לי מילה, אין לי משמעת, אני איומה. אז זרקתי לפח, והתחלתי דיאטה של 16/8, שבמסגרתה מותר לאכול במהלך היממה במשך 8 שעות, ואז חייבים לצום 16 שעות - עד לספירה מחדש למחרת.
"אחד החתנים שלי עשה את הדיאטה הזאת, אז התחלתי גם, וזה הלך לי. הרי זאת תקופה שאין לי בה מחויבויות. לפעמים הייתי מסתכלת בשעון ואומרת, 'וואי, כבר 5'. אבל אז הבנתי שממילא אין לי חזרות ללכת אליהן, אין לי הצגות, אין לי כלום. אז מה אם השעה 5? (צוחקת) זה הצליח לי, כי אם הייתי רעבה מאוד יכולתי פשוט ללכת לישון.
"הירידה במשקל היתה מהירה, וכל כך נדהמתי מזה, כי אני רגילה להיות עם משקל יתר. אז אמרתי, אוקיי, אני ממשיכה. הורדתי פחמימות וסוכרים, כי אני בכל קבוצות הסיכון, וזה הצליח. אני מזמינה המון וגם מבשלת. מכינה סלמון נא עם אבוקדו ובצל, כאילו סלט סשימי, וזה טעים לי. זה מצליח, ואני בסדר.
"היום אני גם מרגישה הרבה יותר טוב. אני לוקחת מהארון משהו שהיה כזה תמיד לחוץ או צמוד, ופתאום זה עולה עלי. זה כיף".
אם כבר מדברים על תחושת התחדשות, מתי נזכה לראות סוף־סוף את האיחוד של "קרובים קרובים"? בטח ראית את הקאמבק המרנין שעשו חברי "זהו זה!"
"'זהו זה!' נהדרים, והם שרים נהדר. ב'קרובים קרובים' זה כבר לא יקרה. NO WAY. חנה (מרון, שנפטרה ב־2014; מ"כ) כבר לא פה. יהורם גאון משחק ב'סברי מרנן'. גם את פרק האיחוד הבודד ששודר ב־2005 לא רציתי בזמנו. בעיניי זה פתטי. אתה עושה אחרי כל כך הרבה שנים איחוד, כולם נראים קצת יותר זקנים, יותר שמנים ויותר רופסים. בשביל מה?"
אפרופו יהורם גאון, הוא שוקל לרוץ לנשיאות. מה דעתך על זה?
"אם הוא ירוץ - אני חושבת שהוא מתאים לזה. מדינת ישראל אוהבת אותו, הוא אוהב את הארץ ואת ירושלים, והוא עשה כבר הכל. הוא נהדר ומקסים, וברוך השם, הוא בריא בגילו המופלג (81; מ"כ). הוא מכובד ונשיאותי, ואני מאוד אוהבת אותו".
* * *
בני משפחתה של דיין הבינו כבר מזמן את הנכס התרבותי שמתרוצץ בקרבם, ובשנים האחרונות הם פועלים להנציח את תיקי ככל האפשר. מה שהתחיל בסירוב מוחלט של אם הבית הפך ליצירה תיעודית סינמטית בשחור־לבן, שתגיע מתישהו למסך הגדול או הקטן.
"אנחנו משפחה מחוברת מאוד", מסבירה דיין. "הבנות והחתנים שלי החליטו ששווה לעשות עלי פרויקט ולצלם אותי בכל מיני סיטואציות. עידן, החתן שלי (בעלה של רוני; מ"כ), מלווה אותי כבר חמש שנים עם מצלמה. בהתחלה הייתי נגד, אמרתי שזה מגלומני לגמרי ושאין לי כוח לזה.
"אני גם לא מאלה שהולכים לטלוויזיה ומתראיינים על המצב בתוכניות הבוקר, למשל. אין לי כוח שישאלו אותי איך אני עוברת את הקורונה. הרי הרגע שאלו אותה שאלה מישהו לידי. שמעת מה הוא ענה? אצלי זה אותו הדבר. אז בשביל מה לבוא, כדי להגיד גם שקשה?
"אבל עידן התעקש, והוא הולך איתי לכל מקום. הוא לא איתנו כרגע רק בגלל הסגר. בינתיים התחיל להצטבר חומר, והבת שלי גילי עורכת את זה. בעלי ז"ל היה עורך נפלא, והיא קיבלה ממנו את הכישרונות הרלוונטיים: טיימינג מדהים, טעם נהדר, הבנה טכנית, הכל".
היא שולפת שוב את הנייד ומספקת לי הצצה לסצנה שבה היא נראית צופה בעצמה בצעירותה, כששרה בשנות ה־70 בתוכנית טלוויזיה, לצד מחשבותיה על אמנות ועל אהבה בשיחה עם חתנה. הכל מובא בשחור־לבן אמנותי.
"עוד לא יודעים אם זה יהיה סרט או סדרה. עידן בא איתי לפגישות, לאודישנים, כבר התרגלתי לזה. בכל שבוע אני נותנת לו את הלו"ז שלי קדימה, ונוסף על כל זה הוא בא אלי הביתה פעם בשבוע, לצלם ולדבר.
"גילי ערכה קטע עם מקבצים שבהם אני אומרת, 'קוראים לו עידן, וזה החתן שלי', כי זה המשפט שאני אומרת בכל מקום שאליו אנחנו נכנסים. זה יצא מצחיק וממש כיף. בכלל, אנחנו משפחה עם הומור, וזה מה שמציל אותנו".
* * *
עד שתחזור לתיאטרון, דיין הפנימה שתקופת הקורונה הפכה את האינטרנט למקום "הנכון", שבו הכל קורה.
"לפני כמה ימים ביקשו מקרן מור וממני לערוך בינינו מפגש מצולם בזום, בהזמנת עיריית כפר סבא, לצפייה של תושבי העיר. צלצלתי מייד לאודיה קורן, שעשתה דבר כזה עם נתן דטנר, ואמרתי לה, 'הצילו, מה אני עושה?' אודיה המליצה שקרן ואני נספר איך הכרנו, נדבר על משפחה ועל קריירה, ונזכיר דברים מצחיקים שקרו לנו. כתבתי מייד רשימה של עשרות נושאים.
"קרן באה אלי הביתה, וגורי החתן שלי (בעלה של גילי; מ"כ) סידר לי את הזום, כי אני לא יודעת איך מתעסקים בזה. עד היום ידעתי רק ללחוץ אישור כשמזמינים אותי.
"עלינו לדבר כשמולנו שלושה חלונות קטנים עם אנשים שאני לא מכירה. אמרתי לקרן, 'שלושה זה גם טוב'. המפגש מתחיל, וקרן פורחת, מדברת נהדר, וגם אני מדברת. כשגמרנו, היתה לי הרגשה שלא דיברנו על כלום. אבל אז עלתה מולנו מנהלת היכל התרבות של כפר סבא ואמרה, 'שתיכן מקסימות ומצחיקות, אתן חייבות תוכנית יחד'. ואנחנו שומעות מחיאות כפיים של שלושה אנשים.
"אני שואלת את המנהלת כמה צפו בנו, והיא עונה '200'. וואו, 200 איש! אז אמרנו, וואלה, גם שילמו לנו קצת כסף על המופע המצולם הזה, אז אולי תהיה לנו בינתיים קצת הכנסה ממופעים כאלה".
אמנים רבים הופיעו בקורונה בחצרות בתים פרטיים ובזום.
"בחצרות לא הופעתי, אבל בזום הייתי פעמיים עם 'דה שואו מאסט גו הום' (הצגת זום שיצרו שרון דנון, נועה לזר־קינן ועתליה זהבי־שגיא, שבה כיכבו שחקנים מוכרים בשידור אונליין; מ"כ). היה לי מערכון עם יוסף סוויד, כשהוא במינכן ואני פה. זה היה נחמד מאוד, אבל לא כל כך התחברתי לזה, בגלל ענייני הטכנולוגיה".
אולי הגיע הזמן שתלמדי?
"זאת שפה אחרת, ואני בגיל שבו לא יודעים לדבר אותה. בעלי ז"ל היה גאון מחשבים. גורי החתן שלי עובד בהייטק, וגם עידן מבין בזה מאוד. כך שיש מסביבי אנשים שעוזרים לי. אני מניחה שאם הייתי מתרכזת, הייתי לומדת לתפעל את זה. אבל תמיד יש מישהו שעושה בשבילי, אז אני לא צריכה".