הנה מוטלים מתינו. 4,000 ויותר, כמו 20 מטוסים מלאים לדובאי, כמו כל המשתתפים בחתונת בתו של האדמו"ר, כמו כל המפגינים בבלפור בשבת "טובה", כמו כפר ערבי בינוני. והארץ לא רועשת, והדגלים מתנופפים במלוא התורן, ואין יום אבל, ואין יזכור, ואין טקס קריעה סמלי לשרי הממשלה, ורק בתוכנית הבוקר הקטנה שלי הנהגתי עשר שניות דומייה בכל יום, לזכר כל הנפטרים והנפטרות.
מדהים שאף אחד לא לוקח אחריות על מותם של כל כך הרבה אזרחים. שאף אחד לא אומר - פישלתי בענק כשלא דרשתי מהנכנסים לישראל להציג בדיקת קורונה בתוקף, הדם על הידיים שלי. שאף אחד לא אומר - לא הנהגתי אכיפה נוקשה, לא חוקקתי, לא שכנעתי, לא נזהרתי, עיכבתי, הפרעתי, איזה אידיוט הייתי, לא עשיתי מה שהייתי צריך לעשות כדי שלא נגיע למצב הזה, שבו בשקט־בשקט הלכו לנו כמעט פי שניים מתים מאשר במלחמת יום כיפור. כאילו גזירת גורל ירדה עלינו ולקחה נשמות כה רבות שעוד יכלו להיות איתנו כאן.
ולא רק המנהיגים מתנהגים כאילו לא קרה כלום, כאילו אתמול לא מתו 100 איש, שני אוטובוסים מלאים. גם אנחנו, האזרחים, מתנהלים כאילו זה לא קשור אלינו. ויש בנו כאלה שמפליאים לעשות, כמו הנוסע מאיחוד האמירויות, שידע שהוא חולה ובכל זאת עלה לטיסה והדביק חצי מטוס, מי יודע כמה ימותו כתוצאה מזה. או המשפחה שכל חבריה חולים מאומתים, שנסעה לבקר משפחה אחרת, בריאה, ורק במזל נתפסה בכביש בדרך ולא חיסלה עוד בית אב ואם.
ורק פרופ' רוני גמזו לקח אחריות ואמר - מותו של משה חרזי ז"ל עלי. אני אחראי. הוכיח שהוא מנהיג אמיתי, ואיש אמיץ וישר, ובמעשהו זה בייש את כל אלה שממשיכים לייצר הסחות דעת, שלא יראו את הבגאז' שלהם, המלא קורבנות של הטעויות המחרידות שלהם. וראו זה פלא, השמיים לא נפלו עליו.
לקראת הבחירות צריך להקים מפלגה של המתים, שסימנה זל, כי רק מי שבפוליטיקה סופרים אותו. ואם בבחירות קודמות הצליחו להצביע מתים שלא רצו בכך, בבחירות האלה יצביעו מתים שקולם חייב להישמע, ובני משפחותיהם, וחבריהם, וכל מי שחושב שמותם של רבים היה מיותר ונבע מחולשה, מאנוכיות, מאטימות ומיוהרה. אני בטוח שתרומת חברי הכנסת המתים לא תיפול מזאת של חלק מחברי הכנסת החיים, ואולי אחד מהם גם יהיה ראש ממשלה ברוטציה, ותקופת כהונתו תיזכר כאחת התקופות הכי חיות שהיו פה מעולם. נחיה ונראה. נמות ונראה.
מגוון
באחד מלילות הסגר אני צופה בסרט "שמי חצות" של ג'ורג' קלוני, סרט די גרוע על בסיס ספר לא רע שבדיוק סיימתי, והנה חצי מצוות החללית האבודה בחלל הם אנשים חומי עור. אני צופה ב"חזרות" הנהדרת ב"כאן", והנה הילדה שבאה מהדירה ממול, ומשמיעה דברי חוכמה, אף היא חומת עור. אחרי שנים שבהן לוהקו לתפקידים ראשיים בסדרות, בסרטים ובפרסומות בעיקר אנשים ורודי עור, והכהים שובצו רק בתפקידי שוטרים או עבריינים, סוף־סוף הם בכל מקום. כאחד האדם.
אני ברנש שלא מת על תנועת הפוליטיקלי קורקט. אני מגחך בבוז כשאני רואה איך בממשל החדש באמריקה מה שקובע אם תקבל מינוי הוא ההשתייכות למיעוט כזה או אחר. ובכל זאת, חדירתם של כהי עור ומיעוטים למיניהם למקומות שהיו שמורים רק לרוב הלבן, של אנשים מהרקע ה"נכון", מרגשת ומשמחת אותי עד מאוד. אני שמח גם בשבילם, הזוכים לחיות בזמן הזה, שבו תקרות זכוכית מתנפצות, אבל יותר מזה, אני שמח בשבילי. כל אדם שמקבל תפקיד מחוץ למדרג הישן והרע מעשיר אותי, פותח לי את צ'אקרת השוויון, מרחיב לי את הלב. אה, הוא אסטרונאוט. הוא לא ה"אסטרונאוט השחור הראשון". הוא פשוט איש עם עור חום, והוא עובד בזה. כמה קל. כמה פשוט. למה זה לא היה ככה תמיד?
למה אני שם לב לזה בכלל? כי גדלתי בזמן אחר. כשהייתי ילד, "כושי" היתה מילה לגיטימית. ארצ'י באנקר, שהסדרה שלו חוגגת השבוע 50, היה מצחיק, ולא רק כי הגזענות שלו היתה גסה ומקוממת, אלא גם כי כולם היו קצת כאלה. הוא אמר בבוטות את מה שכל הלבנים הרגישו. איזה כיף להשתחרר משרידי התפיסות הישנות. כמו להשיל עור מת.
הבנות שלי ביקשו בובות ברבי, להקל את ימי הסגר. רעייתי שתחיה, שהמילה "ברבי" עושה לה פריחה, סירבה למלא את הבית בדמויות בלונדיניות ארוכות רגליים בתת־משקל. אבל אחרי גיגול, יצאה ההזמנה, ועכשיו חמש מהן מצאו בית בסלוננו: אחת ברבי רופאה שחורה, השנייה חוקרת קוטב אפרו־אמריקנית, אחת עיתונאית עגלגלה, ואחת שופעת נקודות חן. ויש גם בַּרְבּ אחד, שיהיה.
והבנות פותחות את האריזות בשמחה, בטבעיות, ומייד מתחילות לשחק, ואין להן מושג שפעם כל הבובות נראו אותו דבר, וכמה משעמם היה. הן כבר גדלות לעידן שבו אנשים נמדדים על פי הטוב שבליבם, וכל השאר הם נתונים בלתי חשובים. אני קצת מקנא בהן, וקצת גאה להיות זה שמגדל אותן למציאות אנושית חדשה.
10 שקל
לפני שנה נכנסתי לרחיצת מכוניות שאני נוהג לפקוד מדי פעם. ביקשתי שטיפה חיצונית, וגם החלפת מגבים. המכונית עברה בדרך המברשות הצבעוניות, קיבלה עיסוי מכל הצדדים ויצאה לבנה ככלה בחופתה. בא האיש להחליף את המגבים. פירק את החורקים וניסה להרכיב את החדשים. והנה, למרות שבעת מכירת הזוג החדש הוא נראה בטוח בעצמו שיוכל להרכיבם בתנאי לחץ הזמן שבהם הייתי נתון, כשזה הגיע למעשה עצמו, היה נדמה שהוא נתקל בגומי השחור עם שלל המתאמים בפעם הראשונה. ולך דע איזה יתאים.
התחיל לנסות להרכיב, בכל פעם יצא לו עקום באופן אחר. "סיימתי", הוא הכריז, אבל כשהפעלתי את המגבים, נותרו הגומיות במקומן ורק הזרוע יצאה לטיול, פלוס שריטה על השמשה. אחרי שהבנתי שזה לא ייגמר מהר, ביטלתי פגישה ונרגעתי אל תוך החוויה.
בצד עמד לו שואב האבק הבומביל הזה של מנקי מכוניות. עמד לו לבד, הייתי הלקוח היחידי. אמרתי בליבי: לא אבזבז את זמני, אשאב את פנים האוטו בעצמי, בעוד ההוא מתענה בניסיונות להרכיב את המגב. הפעלתי את השואב והתחלתי לשאוב פירורים מהמושב האחורי, שם הצטברו חלקיקי קרקרים, חטיפים, במבות למיניהן בכמות שניתן להאכיל בה את העגורים החולפים בשמי ישראל בעונת הנדידה.
בא הבן אדם ואומר לי: "חבר, שילמת רק על חיצוני. אתה לא יכול לשאוב בפנים. תן לי עוד עשרה שקלים".
הנחתי את השואב מידי ואמרתי: "סליחה, חשבתי שבזמן שאתה מנסה להרכיב לי את המגבים כבר חלק נכבד מהחיים שלי, אני אשאב".
"עשרה שקלים", אמר האיש.
"עזוב", אמרתי, "אני כבר אשאב בבית".
לא חלפה עוד כרבע שעה, והאיש השתלט על אירוע המגבים. נסעתי לדרכי.
מאז לא נכנסתי אל השטיפה הזאת. גמלתי בליבי שלא אכנס אל המכון הזה יותר לעולם. ולא שאכפת לי על עשרה שקלים, בין כה וכה הייתי נותן לו 20 כטיפ, אבל חזירות מקפיצה לי את מפסק הפחת, ולא מצאתי חשמלאי שיחזיר אותו למקום.
השבוע עברתי בתחנת הדלק הסמוכה למקום התקרית. האיש עסק בשיפוץ המכונה, לקראת ימים של חזרה לשגרה. ראה אותי.
"איפה אתה שלא רואים אותך יותר?" שאל.
"מצאתי מקום יותר זול ממך", אמרתי לו.
"בכמה?"
"בעשרה שקלים", אמרתי.
"עשרה שקלים? פחחחח. בשביל עשרה שקלים אתה שובר קשר של שנים?"
"כן", אמרתי, "בשביל עשרה שקלים".
