גישושים לפיצויים מגרמניה
ב־16 בינואר 1951 הגישו שגרירי ישראל בוושינגטון, בלונדון ובפריז את דרישת ישראל לפיצויים ממערב גרמניה על נזקי השואה. הדרישה לא הופנתה ישירות לממשלת בון, אחרי שמומחים מאירופה ומארה"ב, שעימם נועץ משרד החוץ הישראלי, המליצו שעדיף לרתום להליך את המעצמות.
העברת הדרישה באמצעות המעצמות התאימה גם לרוח הדיפלומטית שנקטה ישראל - החרמת גרמניה ואי הכרה בממשלתה, חמש שנים בלבד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה.
קנצלר מערב גרמניה, קונראד אדנאואר, אמר בשיחות לא רשמיות עם מקורבים לישראל ש"כמחווה של רצון טוב תסכים גרמניה לשלם לישראל פיצויים בגובה 10 מיליון מארק".
כעבור ימים ספורים, ב־19 בינואר 1951, התקבלה בכנסת ברוב קולות החלטה שדרשה ממדינות העולם לעצור כל תהליך שמסמל את שובה של גרמניה לחיק "משפחת העמים". ח"כ מאיר ארגוב (גרבובסקי) ממפא"י הצהיר: "בעוד קול דמי אחינו, ששת המיליונים, צועקים אלינו מהאדמה, רצות להן המדינות ונעמדות בתור לקשור מחדש קשרים עם בני המשטר הנאצי הרצחני".
החלטת הכנסת נפוצה מייד בעולם, והנושא עורר פולמוס במדינות נוספות, שגם בהן קמו מתנגדים לחידוש קשרים עם גרמניה. ואולם, ב־22 בינואר 1951 ציננו ארה"ב ובריטניה את ההתלהבות, כשהצהירו ש"מעצמות המערב רואות בעמדת ישראל בעניין אי הכרה בגרמניה דבר בלתי מציאותי, ואינן יכולות להבין כיצד מפרידה ישראל בין שאלת הפיצויים מכאן לבין המגע המדיני והכלכלי עם גרמניה - מכאן".
בתגובה התארגנה בתל אביב הפגנה ספונטנית, ששלחה למדינות תבל את המסר: "היהודים אינם שוכחים לעולם!"
בפועל, אחרי מחלוקת ציבורית עצומה, חתמה ממשלת ישראל בספטמבר 1952 על הסכם פיצויים ("שילומים") עם ממשלת גרמניה. על פי ההסכם, גרמניה שילמה לישראל סך של 3 מיליארד מארק - פי 300 מהסכום הראשוני שעליו דיבר הקנצלר אדנאואר.
לא "פתח גן העדן": דלות ומצוקה בבית שאן
בשנת 250 לספירה בקירוב קבע ריש לקיש, מגדולי חכמי התלמוד האמוראים, ש"גן עדן... אם בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו". קביעתו התמזגה לתוך סיפורי פולקלור רבים, אך מגלי ארצות וחוקרי תרבויות רבים, שהגיעו לארץ ישראל במאה ה־18 ואילך, התקשו לאתר את הקשר בין מצבורי החושות העלובות, התושבים מוכי הרעב והזבובים בבית שאן - לבין סיפורי גן העדן.
בינואר 1951 נשלח סופר העיתון "דבר" אברהם רות למצוא את "גן העדן האבוד" במסגרת המדור השבועי "זאת היא ארצנו" - סדרת כתבות שהביאה תיאורים של אתרים שונים ברחבי ישראל.
"יום שלם נסעתי עד שבאתי בבית שאן, במקום שנקרא בעבר ביסאן", כתב רות, והוסיף שבמקום חיים כ־3,000 נפש, רובם עולים חדשים מעיראק, מאיראן, מרומניה, מטורקיה, מתימן ומצפון אפריקה. הללו חיו בהזנחה, שכן השירותים העירוניים נסמכו על קצבה דלה ממשרד הפנים ועל מס זעום של 500 פרוטות (חצי לירה), ששילמה כל משפחה.
ניסיון להפוך את בית שאן לעיר קואופרטיבית נכשל מייד בתחילתו, והתושבים מצאו את פרנסתם בדוחק בייעור ובעבודה חקלאית ביישובי הסביבה.
וכך, בתום סקירתו, כתב רות: "אני חושש, לאור המראות שבהם חזיתי והחוויות שאותן חוויתי במהלך 24 שעות שהותי כאן, שעתידה של בית שאן הוא בעברה. זאת אם ישכילו התושבים לשחזר את עתיקות המקום, אוצרות ארכיאולוגיים נפלאים הפזורים כאן בכל עבר".
"שיחות טלפון" למכירה
כיום כולנו מסתובבים עם מכשירי טלפון ניידים, ובכל בית יש גם קו נייח, אבל לפני 70 שנים החזקת קו טלפון פרטי היתה עניין נדיר למדי. בתחילת 1951 פעלו בישראל 18,345 קווי טלפון בלבד, רובם הגדול שימש את המגזר המוסדי־ממשלתי וכן את המגזר העסקי.
האמירה המפורסמת "לוקח שבע שנים לקבל כאן קו טלפון" היתה עובדה נכונה, אך ההמתנה הממושכת לא נגרמה רק בשל ביורוקרטיה ומחדלי ממשלה, אלא בשל העלויות הגבוהות שנלוו להקמת מערכת הטלפוניה בארץ, נוסף על ייסוד תשתיות תקשורת - שלא היו קיימות עדיין ברבים מחלקיה של ישראל. בשל כך חייבה המדינה כל בעל קו חדש להשתתף ברבע מעלויות התשתית וההתקנה - הוצאה ניכרת שהיתה שווה לשכר ממוצע של יותר מחודש עבודה.
בינואר 1951 הוקם בתל אביב מיזם משרדי חדש, שהציע למנוייו - רובם בתי עסק - שירות תיווך ומעקב אחרי קבלת שיחות.
תמורת תשלום חודשי קבוע של לירה ו־750 פרוטות קיבל כל בית עסק היתר להדפיס על ניירותיו את מספר הטלפון של המשרד המתווך, ותמורת 250 פרוטות לכל הודעה טלפונית היה מקבל לידיו פירוט שבועי של השיחות וההודעות שנכנסו עבורו.
שירות נוסף באותו משרד חיבר בין "שמרטפיות מהימנות", כלשון המודעה, לבין משפחות שנדרשו לסיוע בשמירה על ילדיהן, בעיקר בשעות הערב. שמרטפית שהציעה את שירותיה היתה מוזמנת למשרד, עוברת ראיון אישי ונכנסת למאגר השמות, שממנו היתה נשלחת לעבודה בבתים - לפי הצורך. התשלום לכל שעת שמרטפות עמד על כ־500 פרוטה, כשחמישית מהסכום הופרשה למשרד כעמלה.
כמה "עובדים קשה" יש?
ב־20 בינואר 1951 פנתה ההסתדרות לאגף המזון במשרד החקלאות וביקשה להעמיד את מספר הפועלים חברי ההסתדרות המועסקים ב"עבודה גופנית קשה" על 15 אלף. היא דרשה לזכותם בתוספת מזון במקום עבודתם. בתגובה מסר משרד החקלאות שלא יעלה את מספר הזכאים, שכן שנה קודם לכן העריכו פקידי ההסתדרות בעצמם שמדובר במקסימום של 8,000 איש. שר החקלאות, פנחס לבון, הודיע למזכ"ל ההסתדרות, מרדכי נמיר, ש"באפשרותו לבחור באחת משתיים: או להקטין את גודל המנות של הזכאים לתוספת, כדי שיספיקו ל־15 אלף פועלים, או לעשות בירור מהותי בקרב הפועלים מי אכן עובד עבודה קשה, ומי פרזיטים מתחזים".
"די להגיד שלום בטלפון"
"הפסיקו את ה'שלום' המיותר שלכם", כך נזף אזרח חיפאי במרכזנית נבוכה בשירות הטלפון הממשלתי. הנזיפה באה אחרי שהנהלת שירות הטלפון קבעה שכל שיחה נכנסת תקודם על ידי המרכזניות בברכת "שלום" מנומסת. המתלונן גרס, משום מה, שהברכה "נועדה לגזול מזמנו של האזרח". רק אחרי שקיבל לידיו את פרטי המנהל, לצורך הגשת תלונה, הסכים הנוזף לפנות את הקו למתקשר הבא אחריו.
קומבינת הכיסאות באולם
לאירוע תרבותי בשם "עונג שבת", שהתקיים מדי שבוע באולם "אֹהל שם" ברחוב בלפור בתל אביב, פרצו שוטרים בשבת השלישית של ינואר 1951 - והפסיקו את המתרחש. הקהל נדרש לעזוב, והשוטרים ערכו ספירה כוללת של הכיסאות באולם, שממנה עלה שהמארגנים הוסיפו ללא רשות מאה כיסאות מעבר לאלף שהותרו ברישיון ההפעלה של האולם. בעלי "אֹהל שם" הוזמנו להגיע למחרת לחקירה במשטרה, והקהל המאוכזב עשה דרכו בחזרה לביתו.
הנעלמים / שפת הסלנג שהיתה
"חטפתי קילֶה"
מטבע לשון מהזמנים ההם, שבאה לתאר באופן מופרז משקל כבד, מעבר ליכולת ההרמה של אדם רגיל. "קילה" הוא בקע במפשעה, שנוצר בדרך כלל עקב מאמץ מוגזם שנדרש לצורך הרמת חפץ כבד במיוחד. "כשאשתי ארזה מזוודה ליציאה לנופש בבית הבראה, את כל הבית היא הכניסה לשם. כשבאתי להרים - חטפתי קילה".
הצרכנייה / פריטים שהיו בבית
מייבש חיתולים
חיי היולדות בראשית שנות ה־50 היו קשים בהשוואה לעידן הטיטולים של היום: את החיתולים, שהיו עשויים בד, כיבסו ביד (מכונות כביסה לא היו עדיין בארץ), והחיתולים הרטובים נתלו על חבל בחצר, לייבוש בשמש וברוח. בימי גשם נותרו הבדים לחים זמן רב - עד שפרצה לשוק המצאה ישראלית: מין תנור ועליו מתקן להנחת החיתולים, שחובר לחשמל וייבש הכל "בתוך 28 דקות בלבד", כמובטח בעלון.
מי מכיר, מי יודע?
תמונה זו, ששלחה הקוראת ניצה וולפנזון מחיפה (הראשונה במרכז, אוחזת במסטינג ובכף), צולמה ב־1953 במסגרת קורס פקידות שהתקיים בבה"ד 11 במחנה סרפנד (צריפין). בתום הקורס שירתה ניצה באגף כוח אדם בצה"ל, ועם שחרורה עבדה בשב"כ ואחר כך בהנהלת חשבונות. עם בעלה, ד"ר אברהם וולפנזון, הביאה לעולם שלושה ילדים, תשעה נכדים וחמישה נינים. "כעת, ממרום גילי, 86, חשבתי שיהיה נחמד לנסות לחדש קשר עם הבנות מהקורס, להחליף חוויות", היא אומרת. מזהים בתמונה מישהי מבנות הקורס, שאמורות להיות כיום באמצע שנות ה־80 לחייהן? כתבו אלינו ל־shishabat@israelhayom.co.il, ונשמח לעדכן
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו