כל טרור מאוס ומעורר זעם. בוודאי בפגעו במדינה ידידותית כארה"ב ובעיר כבוסטון, שהיא ערש הלאומיות האמריקנית על "מסיבת התה" ועל העילית האקדמית באזור. יש גם אינטרס מדיני לעבות את משמעותו, בעיקר אם נוכח האצבעות המאיימות הנשלחות לעבר הבית הלבן וגבעת הקפיטול (ואולי גם למפעל בטקסס) יתברר כי ידם של אויבי ישראל במעש.
צילום: רויטרס
מה שמפתיע הוא נימת ההפתעה. הרי כל מי שהתנסה בטרור וסבל ממנו הזהיר בהתמדה כי הוא לא ייעצר על גבולה של ישראל, ולא בפזורה היהודית, ובעצם הוא ביטוי לתחילת מלחמת התרבויות העולמית שחזה הפרופסור סמואל הנטינגטון בספרו הנודע, ששם ללעג את ההשקפה כאילו נפילת בריה"מ והקומוניזם היא "סוף ההיסטוריה", ראשית גן העדן עלי אדמות.
אין בן חורין שלא צהל כאשר נפלה חומת ברלין והתמוטט השלטון הסובייטי במוסקבה. האם עדיין?
העולם הדו־קוטבי הכיל מרכיבים של דיכוי ואי צדק, אבל היו בו גם חוק וסדר בינלאומי. כאשר ליאוניד ברז'נייב שיגר את הצבא הסובייטי לאפגניסטן, תמך הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר באויביו מהמוג'הדין - אבי אל־קאעידה ושאר ארגוני הרשע האיסלאמיים - כדי להכשיל את רוסיה הסובייטית. מי בוושינגטון סבור היום שהיה כדאי? אין בנמצא.
משלמים את המחיר
"שוויון בנטל"? "כל הכבוד לצה"ל"? "מצדיעים למילואים"? מילים, מילים. רק מילים.
מדי שנה מקצה המדינה 300 מיליון שקלים כמענק לחיילי המילואים. לפני כשנה הגיע המענק כדי 3,800 שקלים למגויס. אך השנה היה גיוס נרחב עקב מבצע עמוד ענן ברצועת עזה. יותר אזרחים לבשו מדים. כתוצאה מכך העוגה הדלה ממילא תתחלק בין יותר לוחמים, וכל אחד יקבל רק 2,600 שקלים. קיצוץ בשליש.
מה היו עושים אילו המבצע עלה עוד מיליארדים? אילו היקף הלחימה היה כמלחמת לבנון השנייה? היו מגדילים במיליארדים את תקציב הביטחון בלי להניד עפעף. אבל כשזה קרה בגיזרה איכותית וזעירה וזולה כמו גיוס יתר של המילואים - דורשים ממי שלא השתמט לשאת בנטל של עצמו ולממן חלק משירותו.
הנה חוזרת התמונה לעינינו. מי שמשלם מסים הוא גם מי שמשרת במילואים, והוא "נושא את עמו עלי שכם", כלשונו של נתן אלתרמן על העלאת המעפילים, ובמקרה זה נכון לכתוב "נושא את עצמו עלי שכם".
חלם. חלם זה כאן.
הגילויים של הרפז
עו"ד אליעד שרגא העומד בראש התנועה לאיכות השלטון עבר מתוכנית טלוויזיה לשידור רדיו ובחזרה, והביע תמיהה מובנת הכיצד זה מסרב היועץ המשפטי להיענות לפניית מבקר המדינה לשעבר לינדנשטראוס ממאי 2012 לפתוח בחקירה פלילית של פרשת המסמך הנקרא על שמו של בועז הרפז. וינשטיין מרחן גדול, והתברר כי גם מבקר המדינה יוסף שפירא לא התייחס לתוכן הדברים ברצינות הראויה, ובראיון ב"ידיעות אחרונות" נקט עמדה חלבית־צמחונית בנדון (למשל, הערותיו כלפי אהוד ברק היו הגיגים מצוצים מן האצבע).
התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ, שיורה לפתוח בחקירה פלילית. ההחלטה טרם התקבלה. אך הגיעו שתי תשובות מעניינות: ברק בעד חקירה פלילית. גבי אשכנזי סבור שלא צריך. אם ישראל מדינת חוק - ברור לגמרי שצריך. מדוע ראוי לחקור? ברק העתיק בתשובתו באריכות קטעים ממכתבו של הרפז אל מבקר המדינה לינדנשטראוס ממאי 2012, והופיעו בו טיעונים מטלטלים.
הרפז טוען שהיה חוליה אחת מני רבות שפעלה בעידודו, בהפעלתו וביוזמתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. את ההגדרה 'מלחמה' , הוא טוען, קבע הרמטכ"ל אשכנזי. לדבריו אשכנזי שיקר או לכל הפחות גימד משמעותית את קשריו עם הרפז בחקירותיו במשטרה, בפני פורום מטכ"ל ובפני מבקר המדינה ואנשיו. עוד מספר הרפז כי את השיחות עימו ניהל אשכנזי דרך הפלאפונים של רעייתו, מזכירתו ונהגו.
לדברי הרפז הוא אסף מידע על שר הביטחון, על יוני קורן ועל האלוף (יואב) גלנט, ושיתף בקביעות את הרמטכ"ל, את עוזרו ואת רעייתו במידע. עוד הוא קובע כי אל לא מעט ממקורות המידע היפנו אותו הרמטכ"ל ורעייתו.
אפשר שהרפז מוסר גירסת אמת ואפשר שהוא משקר (גילוי נאות: הוא הגיש תביעת דיבה נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי בגין ספרנו "הבור"). כך או כך, הדבר חייב להיחקר עד תום, כפי שתובעת התנועה לאיכות השלטון. אשכנזי יודע מדוע אינו מעוניין בחקירה פלילית תקינה במשטרה. גם אנו יודעים.
בקשת מחילה
נגרמה מבוכה גדולה כאשר הרמטכ"ל בני גנץ נמנע מלהניח פרח על קברו של החייל האחרון שנהרג יבגני טוצ'נקו, מפני שאינו קבור בחלקה אחת עם עמיתיו היהודים. לאחר מכן ביקר גנץ אצל משפחת טוצ'נקו. צה"ל חייב לה התנצלות.
האלוף במילואים ח"כ אלעזר שטרן ביקש למנוע מבוכה בעתיד. בהצעת חוק שהגיש נאמר כי כל חייל אשר עלה לארץ על פי חוק השבות, ייקבר בבית קברות צבאי ככל עמיתיו היהודים. בלי ערוגה נפרדת, בלי חלקה צדדית. בכך ממילא ייפתרו כל הבעיות. לא רק נושא הנחת הפרח על קבר החלל האחרון, אלא תבוטל כליל ההפרדה המכעיסה בין לוחמים.
כבר היו דברים מעולם. יש לכך היתר הלכתי. היהודים נזהרו מהפרדה כזאת בבתי הקברות כאשר חיו בגולה ואימת העמים המארחים אותם נפלה עליהם. המבקר בבית הקברות הצבאי של האמריקנים בנורמנדי - באזור ששימש שדה קרבות אכזרי במלחמה עם הנאצים - ימצא כי חיילים יהודים ואחרים נפלו כתף אל כתף ונקברו יחד. על מצבתו של החייל היהודי מופיע מגן דוד, ותו לא.
הפתרון שמציע שטרן כוללני וראוי. אך מה במקרה שהחלל האחרון דרוזי הקבור בגליל, או בדואי בנגב ואולי נוצרי בחיפה? אסור לפסוח על אחים לנשק. נכון שהרמטכ"ל חייב להשתתף בטקס הזיכרון המרכזי בהר הרצל בירושלים, אבל אם החלל האחרון אינו יהודי - יכבד ויעלה על קברו במקום מגוריו ויניח את הפרח, ויטוס לבירה.
הרע מאוד במיעוטו
בישראל חלוקות הדעות אם בנימין נתניהו מתכוון ברצינות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. יש הסבורים כי הוא משחק פוקר מדיני ולעולם לא יסכים, בוודאי לא בהרכב של הממשלה הנוכחית; ויש הטוענים כי ברגע האמת, אם תוצג בפניו הצעה ממשית, ידלג מעל המשוכה ויסכים. בפועל נראה כי ההתנהלות הפלשתינית תסכל כל מבחן כזה.
בשעתו, כאשר התקיים בינואר 2012 הדיון בעמאן, שאלו הישראלים את סאיב עריקאת אם הוא מוכן לקבל עתה - באיחור של שלוש שנים - את הצעת אהוד אולמרט, שהיתה הנדיבה ביותר כלפי הפלשתינים. הוא קפץ כנשוך נחש, לא ולא. הפלשתינים, אמרו אז הישראלים, נוסעים בדרך בינעירונית. היו שתי יציאות - לעבר אהוד ברק ב־2000 ולעבר אולמרט ב־2009 אבל הם העדיפו לדהור קדימה, ואין כעת "יציאות", אז מה הם באים בטענות?
אז גם טענו הפלשתינים כי הנציג הישראלי, עורך הדין יצחק מולכו, סירב לקבל מידיהם את המסמכים הכוללים את תוכניתם. מולכו קיבל גם קיבל. נכתב בראשם כי הם "סודיים". בפועל היו אלה מסמכי תעמולה שכמותם אפשר לקרוא באינטרנט בהרחבה.
עתה התחדש הדיאלוג. ג'ון קרי מעוניין להתניע את המשא ומתן. הוא הציע לפתוח במהלך כלכלי, שיעניק לפלשתינים תנופה. עריקאת הזדרז להודיע כי אין להם עניין בזה. הם רוצים מדינה בגבולות 67'.
אין להם עניין? לא בדיוק. בעודם טוענים כי ישראל חייבת להם סכומי עתק, הם יודעים היטב כי ההפך הוא הנכון, בהנהלת החשבונות רשום בבירור כי קיבלו ממנה מקדמות בסכום העולה על 500 מיליון שקלים.
כאשר הממשלה בירושלים זעמה על יוזמתו של אבו מאזן להשיג הכרה בפלשתין באו"ם והודיעה בברקים וברעמים כי תחדל להעביר אליו כספים - בפועל היא הקדימה להעניק לו מאות מיליוני שקלים ועשתה כן בשקט. הן מפני שכעסה והן מפני שחששה מתגובת הימין הקיצוני על צעד זה. ההסתר הזה מצביע על מצבה העגום של ישראל במשא ומתן: היא אינה יכולה לספר לעולם כיצד התנהלה בהגינות כלפי אבו מאזן מחשש לתגובת הימין בשורותיה.
בהקשר זה אפשר להבין את התפטרותו הקרובה (טרם מומשה) של סלאם פיאד. הוא רוצה לבנות את פלשתין מלמטה למעלה, במציאות כלכלית מתרעננת. אבל פיאד אינו מושחת, והנהגת הפת"ח אינה רוצה בו. צריך להקים סניף של "בני האור" גם בשכם ובג'נין ובחברון.
שלשום הופיע קרי בסנאט וסיפר כי אבו מאזן אינו מאמין לנתניהו, וזה אינו בוטח בו. הוא צימצם את הכישלון האמריקני להותיר את פיאד על מקומו. להערכת שר החוץ האמריקני הטרי יש צורך לחזק את הרשות הפלשתינית. ישראל מסכימה בשתיקה אף שמנהיגים ערבים שונים לועגים בלחש באוזני נציגיה לההנהגה הפלשתינית המכונסת ברמאללה.
האמת המרה היא שאבו מאזן אינו רוצה או אינו יכול לחתום על הסכם. ידיחו אותו מבית ויפנו לו גב מעזה. ד"ר יוסי ביילין היוצא ובא במוקטעה ברמאללה חזר השבוע והציע את Plan B, ברוח של נפתלי בנט, אבל לא באותה מגמה. בפועל גם לנתניהו יש תוכנית כזאת. אך אבו מאזן שאינו יכול לקבל את הצעת אולמרט, אינו מסוגל להשלים גם עם מפת הדרכים, פרק ב', מימי הנשיא ג'ורג בוש.
עם הנהגות כאלה נותר להסתפק לפי שעה בהבחנתו של משה (בוגי) יעלון כי אפשר לעסוק רק בניהול משברים ולא בפתרונם. זה הרע במיעוטו. עם הרבה רע.
דרוש: אומץ
נפתלי בנט לא גילה את הנחישות הדרושה כדי להחזיר את הרבנות הראשית לחיק הציונות הדתית. הוא צריך היה לומר כי הבית הלאומי תומך ברב אורתודוקסי מודרני כדוד סתיו משוהם, או במישהו דומה לו. כל הקומבינות שמייצר עתה איש נכבד כרב חיים דרוקמן - מי שנפל קורבן לאטימות הרבנים השמרנים שפגעו במערך הגיור שלו - אינן ראויות למדינת חוק.
החרד"לים לוחצים על הבית היהודי לייצר חקיקה אישית; לרב שלמה עמאר כדי להאריך את כהונתו בניגוד לחוק הקיים; ולרב יעקב אריאל, או אפילו לישראל מאיר לאו, כדי שיוכלו לחזור לכס הרב הראשי חרף גילם המתקדם המונע זאת עתה.
לעג לרש, מי שיכולים למנוע את הביזיון ולגרום לחידוש פני הרבנות הראשית ולהקלת מצוקת הגיור הם דווקא חילונים מובהקים - ציפי לבני, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. הם נקראים להוציא לבנט את הערמונים מן האש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו