לא כל ספר צריך להפוך לסרט. קחו את "בדרכים", למשל. ספרו המכונן והסמי־אוטוביוגרפי של הסופר האמריקני ג'ק קרואק הפך עם צאתו ב־1957 לתנ"ך של דור הביט; לטקסט שלכד באופן מושלם את הלך הרוח של אותם צעירים פרועים ונטולי דאגות ו/או אמצעים שזנחו את הנורמות החברתיות המקובלות לטובת חיפוש אחר ריגושים אותנטיים שיגדירו אותם. בבסיס אותם ריגושים עמדו ספרים, סקס, מוסיקת ג'אז ובי־בופ, וויסקי, בנזדרין ומריחואנה, וספרו החלוצי של קרואק בלע את חומרי הבערה האלה בשקיקה וללא חוש מידה, והקיא אל הנייר פסקאות מוסיקליות מהפנטות שרקדו לפי הקצב, ולא התעייפו לעולם.
הסיפור עצמו - שמתרחש בסוף שנות הארבעים, ועוסק במסעותיהם מחוסרי המטרה של סאל פרדייז (בן דמותו של המחבר) וחברו החתיך והשרמנטי דין מוריארטי לאורכה ולרוחבה של אמריקה - לא היה העיקר. העיקר היה האופן חסר הנשימה שבו הסיפור הזה סופר. מיליוני קוראים נשבו ברוח החופש הרומנטית וחסרת העכבות שנשבה מבין דפי הספר, וביקשו להיות כמו גיבוריו הסוערים של קרואק. גם הם רצו לנדוד, לרקוד, לחגוג, להתפלש, להתמסטל ולשתות עד אובדן הכרה. גם הם רצו להביס את האפרוריות הקיומית של שיגרת ימיהם ולהזכיר לעצמם שהחיים על פני האדמה יכולים להציע להם הרבה יותר.
סביר להניח שאף אחד לא יגיב בצורה דומה לגירסה הקולנועית החדשה והלא מאוד מלהיבה של "בדרכים". והסיבה העיקרית לכך כנראה נובעת מחוסר יכולתו המוחלטת של הסרט לתרגם את הלהט הלהטוטני והמילולי מאוד של פנטזיית הנעורים המטונפת והעל־זמנית של קרואק למסך. הבמאי הברזילאי וולטר סאלס ("יומני האופנוע") והתסריטאי חוזה ריברה, שלקחו על עצמם את משימת העיבוד הלא פשוטה, אמנם מצליחים לשחזר את התקופה ולהתענג על נופיה הבתוליים של אמריקה, אך התוצאה קונבנציונלית מדי וחסרת תנופה ברובה, ואין בכוחה למשוך את הצופים אל תוכה ולהפוך אותם לחלק מההרפתקה.
ציטוטים מרובים מהספר, שמובאים בווייס־אובר מציק בקולו של פרדייז (סם ריילי הלא מתאים), מפרפרים בחלל כמו דגים מחוץ למים ואינם עוזרים להבהיר מדוע קרואק הפך לאליל ספרותי ולאבי תנועת הביטניקים. וגם סצנות רפטטיביות של מסיבות, אורגיות ונסיעות ארוכות ברכב מאבדות בהדרגה את קסמן והופכות למשעממות (וזאת למרות שקריסטן סטיוארט, בלה מ"דמדומים", בשבילכם, שמגלמת כאן את אהובתם המשותפת של פרדייז ומוריארטי, לא מפספסת אף הזדמנות להתפשט).
עם זאת, חשוב להדגיש שלמרות מגרעותיו הרבות, הצפייה ב"בדרכים" אינה נטולת עניין לחלוטין. השחקן הצעיר גארט הדלונד ("טרון: המורשת") מתגלה כהפתעה נעימה בתור מוריארטי, וִיגו מורטנסן מגיש הופעה משעשעת כדמות משנה שמבוססת על הסופר/משורר וויליאם בורוז, ואם תמיד הסתקרנתם לדעת כיצד נראה סטיב בושמי כשהוא מקיים יחסי מין הומוסקסואליים, הרי סרטו של סאלס יגשים את משאלתכם, ובגדול. אך בסופו של דבר, אין בכך די. כי ספרו של קרואק הוא הרבה יותר ממקבץ של אפיזודות הדוניסטיות שגרתיות.
הניסיונות לעבד את "בדרכים" לסרט החלו זמן קצר לאחר יציאתו לאור, ובין הבמאים שניסו את מזלם לאורך העשורים אפשר למצוא את גאס ואן סנט, ג'ואל שומאכר ופרנסיס פורד קופולה (שהפיק את הניסיון הנוכחי). כולם כנראה הבינו שספרו של קרואק מאבד לא מעט מכוחו האדיר כאשר מנתקים אותו מהכתב, והניסיון למצוא נוסחה יצירתית שתאפשר לעיבוד קולנועי לעשות צדק עם הטקסט לא הניב אף פעם את התוצאות המיוחלות. גם סאלס לא מצא את הנוסחה החמקמקה הזאת, ונראה שהוא אפילו לא ממש טרח לחפש אותה. מה שכן, בניגוד לקודמיו, הוא לא נתן לזה לעצור אותו. חבל.
"בדרכים" ("On the Road"), במאי: וולטר סאלס. בריטניה/ארה"ב/ברזיל/צרפת 2012 * * *
אסון מוסיף המון
כמה ימים אחרי אירועי 11 בספטמבר, הפנטגון זימן אליו כמה במאי ותסריטאי אקשן הוליוודיים וביקש מהם להעלות תסריטים אפשריים להתקפות טרור עתידיות על אמריקה. בין המוזמנים היו התסריטאי של "מת לחיות", סטיבן אי. דה סוזה, והבמאי של "המטרה: אמריקה", ג'וזף זיטו.
סרט הפעולה "המטרה: הבית הלבן", שעלה למסכים לפני כמה שבועות, נראה כאילו יצא מאותו "סיעור מוחות". גם בגלל שהוא משלב בבוטות בין "מת לחיות" (וכל הסרטים שהושפעו ממנו) ל"המטרה: אמריקה" (שבו כיכב צ'אק נוריס). אבל גם, ובעיקר, בגלל שהוא לגמרי מחזיר את ז'אנר האקשן לימים העליזים שלפני בן לאדן. רוצה לומר, אין לו שום בעיה לארגן מתקפת טרור נוספת על אדמת ארה"ב. ואין לו שום בעיה להיות לחלוטין אגבי ולא רגיש בקשר לזה.
ב־12 השנים שחלפו מאז אותו יום טראומתי בספטמבר, הוליווד די השתדלה להימנע מתסריטים שכאלה. הסרטים שיצאו משעריה אמנם המשיכו להציג סצנות של חורבן גלובלי, אך אלה נגרמו לרוב באשמת איתני הטבע ("היום שאחרי מחר", "2012") ו/או חייזרים ("מלחמת העולמות", "קלוברפילד", "הנוקמים"). על כל פנים, תהליך ההחלמה כנראה הסתיים. לראיה, "המטרה: הבית הלבן" הוא רק אחד מבין שלושה סרטים חדשים שבהם סמלי השלטון האמריקניים נמצאים תחת מתקפה (שני האחרים הם "White House Down" של רולנד אמריך, שייצא ביוני, ו"ג'י.איי.ג'ו: סוגרים חשבון", שמוצג כעת).
אז איפה כל זה משאיר אותנו? עם סרט אקשן נוסטלגי, מדמם ומושקע למחצה שבו טרוריסטים דרום־קוריאניים משתלטים על הבית הלבן וחוטפים את הנשיא (ארון אקהארט). כצפוי, רק אדם אחד (ג'רארד באטלר), שהיה בעבר ראש יחידת האבטחה של הנשיא, יכול להציל את המצב, וכדי לעשות זאת הוא מסתנן למבנה המבוצר ומחסל את הטרוריסטים בזה אחר זה באכזריות. הוא תוקע להם סכינים בצוואר, יורה להם בראש, משתמש בהם כמגן אנושי ועוד ועוד, ככל שיספיק לנו הזמן. בתוך כך, דגל אמריקה מתמלא בחורים ונופל לרצפה בהילוך איטי, מאות עוברי אורח תמימים נקצרים בידי מכונות ירייה, והנשיא וחברי הקבינט שלו חוטפים מכות נמרצות מחוטפיהם המרושעים.
"המטרה: הבית הלבן" הוא סרט אקשן מוצלח יותר מ"מת לחיות ביום טוב", אבל זו לא בדיוק חוכמה. מבחינת כריזמה ונוכחות, באטלר אינו מתקרב לרגע לגיבורי האקשן של שנות השמונים והתשעים. ולמרות כמות נדיבה מאוד של הרג, הרס וחורבן, קשה לומר שהביצוע של הבמאי אנטואן פוקווה וחבריו מצליח להרשים, לחדש ו/או להפתיע. עם זאת, סצנת הסיום של הסרט, שבה נצפים שני השורדים האחרונים (נחשו מי הם) בעודם פוסעים לאיטם אל מחוץ לאזור הקרבות, בהחלט הותירה אותי מוטרד. הצמד אמנם מוקף בעשרות גופות, אבל הדבר לא ממש מפריע לשניים להחליף ביניהם בדיחות קרש, כאילו כלום לא קרה. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שהשנה היא 1991. לרגע אפשר לשכוח שאירועים דומים לאלה המתוארים בסרט כבר הספיקו להתרחש במציאות. מי אמר שהוליווד לא לומדת מטעויות? ובכן, הוא צדק.
"המטרה: הבית הלבן" ("Olympus Has Fallen"), במאי: אנטון פוקווה. ארה"ב 2013 * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו