טלית שכולה

אצלנו נוהגים להשאיר את הדגלים על האוטו ובמרפסת עד יום ירושלים. עניין של מנהג. ואז, ברגע של קיפול הדגל, מתעורר בי תמיד איזה היסוס. מין חרטה קטנה. מה רע לך? לא נאה הדגל בעיניך? למה לא להשאיר? מצד שני, אני חייב להודות שיש לי קושי מסוים גם לפרק את הסוכה במוצאי סוכות, לזרוק לפח את החנוכיות היצירתיות שהילדים הביאו מהגן ולאפסן תחפושות אחרי פורים. במשפחה מתלוננים שקשה לי אפילו להיפטר מהמצות שנשארו מפסח. יש לי המון טיעונים בנקודה הזאת: אולי יבוא אורח שאוהב מצות? אולי נטחן פעם ונעשה קניידלך? אבל לכולם ברור שאף אורח לא מבקש מצות ושאף אחד לא יכניס מצה למטחנה. 

בקיצור, קשה לי לקפל את החגים. ואת הדגל במיוחד. לטעמי, הדגל הכחול־לבן הוא ההצלחה העיצובית מספר אחת של הציונות. עם כל הכבוד לסמל המנורה, להמנון, לחאקי ולסנדלים - הדגל לוקח בגדול. הצליח להם, למתכננים. הצבעים השקטים, המגן־דוד והעובדה שהכל התחיל מהטלית הופכים את כל זה להרבה יותר רלוונטי. בייחוד השנה, כשהטלית הפכה למרכז הפרובוקציה והאקשן.

כידוע, ההשראה לעיצוב דגל ישראל באה מהטלית. אותו בגד תפילה יהודי. בד מלבני מצמר סרוק וצחור, או סתם אריג פשוט וזול שילך ויצהיב עד מהרה. יהודים הולכים בטלית כבר אלפי שנים. הגבירים עם צווארון של ריבועי זהב, ופשוטי העם בטלאי על טלאי. הטלית מעולם לא היתה עבורנו סתם פיסת בד או צעיף. עובדה היא שלפינות שלה אנחנו לא קוראים פינות, ובטח לא שוואנצים, אלא כנפיים. יהודים עפו על כנפות הטלית שלהם מאז שהם זוכרים את עצמם ועוד הרבה לפני ששאגאל צייר אותם כך. אנחנו חוגגים בר מצווה עם טלית חדשה ומתחתנים בטלית. לא פעם משתמשים בטלית גם בתור חופה. הרגע הכי אבהי בבתי הכנסת הוא האוהל שכל אבא מכין מהטלית שלו, כדי שילדיו ייכנסו פנימה לחיבוק המשפחתי של "ברכת כהנים". וכן, גם לדרכם האחרונה יהודים מובלים עטופים בטלית. אני חושב שבדיוק על זה ביאליק חשב כשעלו בדעתו המילים "הכניסיני תחת כנפך".

בילדותי מעולם לא ראיתי אישה בטלית. בפעם הראשונה שראיתי גם לי זה היה מוזר. מצד שני, יש להודות שבילדותי גם לא ראיתי גבר דוחף עגלת תינוקות ובטח לא נושא תינוק על מנשא בד קרוב־קרוב לחזה. ובקיצור, תהרגו אותי, אני לא מבין מה רוצים מנשות הכותל ומהטליתות שלהן. נכון, על פי ההלכה אישה פטורה מציצית. אבל זו באמת האמירה הקיצונית ביותר שאפשר לומר על היחס בין המין הנשי לבין הטלית. הן לא חייבות בזה. פטורות. בשום מקום לא כתוב שאסור לאישה להתקרב לטלית. להתפלל בה. לרקוד בה. גם אם תהפכו את ארון הספרים היהודי מלמטה למעלה לא תמצאו שם שורה אחת שרואה בקשר בין אישה לטלית משהו בלתי נסבל, פרובוקטיבי. 

בשום מקום לא כתוב שיהודי טוב חייב להפסיק את תפילתו רק כדי לגשת לאישה עטופה בטלית, לאיים עליה, להשליך עליה מכל הבא ליד, וגם אותה עצמה להשליך לכל הרוחות. והעיקר, והוא ברור מאליו - הנשים האלה מתעטפות בטלית כדי לתבוע לעצמן השתייכות, חלק ונחלה. הגברים הקנאים שתוקפים אותן תובעים לעצמם בעלות. מונופול ובלעדיות. 

פרובוקציות, בכלל, הן עניין מרתק. אין פרובוקציה אובייקטיבית. זה אתה שמחליט על מה להתקומם ועל מה לא. ובקיצור, אמור לי מה פרובוקטיבי בעיניך, ואומר לך מי אתה ואיפה כדאי לך להתאשפז. ומה שמעניין באמת בכל זה הוא שבניגוד לקנאיו האדוקים והמעורערים בנפשם, לקדוש ברוך הוא עצמו יש חוש הומור מפותח ביותר. וגם התזמון שלו, תסלחו לי, לגמרי אלוהי. כך זכינו דווקא סביב מהומות הטלית והכותל של ראש חודש אייר, לראות את הרוצח הסדרתי ג'ק טייטל פוסע אל בית המשפט, ו... היי, מה זה שם על הכתפיים שלו? טלית. טייטל בטלית, עטור כחתן ומפואר כדוגמן של דגלי שמחת תורה. טייטל בטלית שכולה תכלת. בטלית שכולה. וכאן אין פרובוקציה ואין בטיח. והשוטרים מימין ומשמאל לא על זה עצרו אותו, ולא ידרשו ממנו להוריד תכף ומייד. השוטרים הם הליווי של משמר בתי המשפט. מימיננו מיכאל ומשמאלנו גבריאל. כי טייטל הוא זכר נימול כשר ומפואר. מקדימה משתרבב לו כל מה שצריך כדי להתעטף בטלית ובציצית. ואתה רואה אותו, את הטינופת הרצחנית העטופה באצטלה, ולא נותר לך אלא למלמל "הנה מה נהדר היה כהן גדול..."

ובזכות ההומור האלוהי, זוכים גם הפנאטים חשוכי ההומור המשתוללים ברחבת הכותל לבוא על עונשם. והעונש הכבד הוא העובדה הטריוויאלית שהם בכלל לא שמו לב. ליבם כה ערל. עיניהם כה סומות, שהם פשוט לא ראו את זה. אפילו לא התכווצו ממבוכה למראה ההשוואה המגוחכת. אישה מתפללת בטלית זו פרובוקציה. רוצח בטלית זה כשר למהדרין. 

יש להם כמובן טיעונים חזקים מאוד, ומספיק לנבור מעט באשכולות הטוקבקים שהשתרשרו להם סביב הידיעות על הנשים והטלית והמהומות, כדי לראות באיזו חגיגיות אובססיבית הם חוזרים ושולפים אותו אקדח חלוד. נא לחגור חגורות, הנה בא הטיעון: "אם היית נכנס למסגד (כאן נהוג להרים מעט את הקול) לא היית חולץ את הנעליים?!" והטיעון הזה מטופש כמו שהוא מסקרן. הוא מטופש כי רחבת הכותל אינה בית כנסת פרטי. והוא מסקרן מכיוון שתמיד מעניין לשמוע מה מקור ההשראה של אנשי רוח מסוימים, לאן הם נושאים עיניים ועל איזה עץ הם מבקשים להיתלות. אבל מעבר לכל, עצוב לראות יהודים שליבם יוצא אל הכותל, מכיוון שהוא כל מה שנשאר מבית המקדש, כן, אותו בית מקדש שהמוטו שלו היה "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" - בכל השפות, בכל המנהגים והפרשנויות. עצוב לראות שאדם לא יכול לסבול את הרעיון שעומד מאחורי הדבר היקר לו יותר מכל.