אזעקה, נפילה, צילום: התמונות והזיכרונות ממלחמת המפרץ

הפעילו טילי פטריוט ובאו לשתות בירה

מאיר פרטוש

מאיר פרטוש צילם במהלך המלחמה את סוללות הפטריוט שהוצבו בישראל על ידי צבא ארה"ב ליירוט הסקאדים העיראקיים. "מבחינות רבות, אי אפשר שלא להשוות בין המצב אז ל'מלחמת הקורונה' שמתחוללת סביבנו. אז עטינו מסיכות אב"כ מחשש להתקפה כימית, והיום אנו עוטים מסיכות בד נגד נגיף הקורונה. בכל מקרה, בשני המקרים נחנקנו מהמצב שבו היינו. בתקופת מלחמת המפרץ קיבלנו תמיכה עולמית: ההולנדים חיברו לנו שיר תמיכה, הכוח הרב־לאומי 'טיפל' במשגרים של הסקאדים במדבר, ואנו קיבלנו מהאמריקנים טילי פטריוט, שיותר משהגנו עלינו בפועל, עשו רעש ושרידיהם נפלו עלינו מהשמיים.

"לי, בפועל, יצא לצלם את הסוללות האלה, שהוצבו במרכז גוש דן ואוישו על ידי לוחמים אמריקנים. הם הסתובבו גם בעיר ובילו איתנו בפאבים בשתיית בירה בהפסקות בין לחימה ללחימה. ההבדל הגדול מבחינתי בין אז להיום, הדבר שהכי חסר לי בכל הנוגע למגיפת הקורונה, זה 'מרגיע לאומי', מין נחמן שי כזה שכל המדינה חיכתה למוצא פיו מייד לאחר שהמשפחות נכנסו לממ"דים ואנו הצלמים זינקנו לאתרי הנפילות".

"פתאום ראינו ראש מציץ מהריסות הבית"

נאור רהב

נאור רהב זכה לצלם במלחמת המפרץ הראשונה את אחת התמונות האייקוניות ביותר של המלחמה - אדם קבור בבית הרוס בסביון, שרק ראשו מציץ מההריסות החוצה.

"גרתי אז ביהוד עם צלם חבר מלע"מ ופתאום היה בום גדול", משחזר רהב, "נפל טיל לידנו ומייד נסענו לעבר הנפילה. הגענו לפני המשטרה, הצבא ומד"א לבית הרוס לחלוטין, ולא ידענו אם יש שם מישהו או לא. זו היתה תקופה לפני הסלולריים כי כיום בכל סמארטפון יש פנס. אז זה לא היה וממש היה חושך מצרים. התחלנו לצעוק: 'יש כאן מישהו?' וענה לנו מהאפלה קול: 'כן, אני כאן, אני כאן'".

"לקחנו את הפלאשים שהיו לנו והארנו את האזור, שממנו הגיע הקול ואז פתאום ראינו ראש מציץ מבין ההריסות. דיברנו איתו והוא, יחסית למצבו, היה יחסית רגוע. היה לי מכשיר קשר ומיד קראתי בקשר למערכת שלי באותה תקופה וביקשתי שישלחו ישר אמבולנסים ומשטרה וכוחות חילוץ. בינתיים שוחחנו עם האדם הזה, שהתברר כרווק שהתגורר במקום עם שני כלבים. בתוך כמה דקות אל תוך החושך הזה זרמו כוחות צבא, משטרה, מד"א והזיזו אותנו הצידה כדי לחלץ את האיש. בכל מקרה, אני זוכר את האירוע המיוחד הזה עד היום, וזו גם אחת התמונות הכי מזוהות איתי".

חזרתי לשכונה שכמעט חרבה בפיצוץ

גדעון מרקוביץ'

את תמונות ההרס של רחוב אבא הלל סילבר פינת ביאליק ברמת גן לא ישכח הצלם גדעון מרקוביץ' אף פעם. "הייתי צייד של בומים", הוא משחזר, "עם כל אזעקה הייתי עולה לגג לראות היכן נוחתים הטילים. אחד הטילים נפל בסמוך ונסעתי לשם. זה היה בשעה 2 בלילה, ולא היתה כל כך אפשרות לראות מה מתחולל, אבל הטיל נפל ממש במרכז הרחוב".

"צד שלם של בתים נהרס, וגם בצד השני היה לא מעט הרס ונפלו חלונות ותריסים. הריח שהיה באוויר היה ריח חזק מאוד של אבק שריפה מהטיל. זה היה ריח מובחן שפשוט עמד שם באוויר. ברגע הראשון כשהגעתי חשבתי שיש שם המון הרוגים כי כל האזור פשוט נהרס מההדף של הפיצוץ, אבל למרבה המזל היו שם רק פצועים".

"בגלל ההרס הגדול והבהלה פינו משם את כל מי שלא היה צריך להיות. לכן חזרתי אחרי כמה שעות בבוקר וצילמתי את השכונה, שנראה כאילו כולה חרבה בגלל הטיל. עם השנים שיפצו את המקום ולא רואים בו צלקות".

לא מצאו מפתח למקלט - וניצלו

משה שי

אחת התמונות הזכורות ביותר של הצלם משה שי היא מהמטח השני במלחמת המפרץ, מטח שרק בנס לא הסתיים באסון נורא.

"ראיתי עשן עולה מאזור בית דני בשכונת התקווה וישר דהרתי לשם. הגעתי וראיתי סקאד שחדר לתוך מקלט. אדם שהיה במקום סיפר לי שהתושבים רצו להיכנס למקלט, אבל לא היה להם מפתח, אז הם הלכו למקלט אחר ולמעשה ניצלו. זה היה נס ענק כי במקלט השני היו תינוקות, ילדים, נשים וגברים. אם הם היו פותחים את המקלט הראשון, שבו לבסוף פגע הטיל, כל מהלך המלחמה היה משתנה. היו נהרגים עשרות בני אדם.

"אחרי כן נסעתי לאזור אלנבי, שגם בו נפל טיל ולא מצאו אותו. הסתובבתי ופתאום מולי בחלון ראווה של חנות תכשיטים ראיתי את הטיל על הרצפה. זה היה ראש קרב של 250 ק"ג, שחדר את הבניין ולא התפוצץ. גם כאן היה נס ענקי: אם הטיל הזה היה מתפוצץ בלב אזור מגורים, אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה".

סקאד ותמונה של מרילין מונרו

פז בר

"באותן שנים הייתי צלם של 'חדשות' ושל מקומון בשם 'צפון תל אביב'", מספר פז בר, "נסעתי על אופנוע כדי להגיע לכל מקום, והיתה ידיעה על טיל שנפל ברחוב קהילת סלוניקי בתל אביב. הגעתי לאזור כשאני לא בדיוק יודע איפה הטיל נפל, אבל הייתי בין הראשונים".

"היתה שם וילה. התקדמתי עם המצלמה בלי שום מיגון או מסיכה, ובעל הווילה עמד שם, די הלום. הוא אמר לי 'כנס, כנס, זה כאן'. נכנסתי ועליתי איתו לקומה השנייה של הבית והוא הראה לי את המיטה של הילדה באמצע ההרס בחדר. 'מזל גדול, נכנסנו כולנו לממ"ד והטיל נפל לה על המיטה', אמר. ואכן, על המיטה היה חלק של מנוע סקאד שהתחלתי לצלם.

"בעל הבית אמר לי תוך כדי 'אתה חבלן, אתה יודע איך לפרק את זה, נכון?'. שתקתי. צילמתי כמה תמונות, כולל של מקום חדירת הטיל בתקרה, של התמונה עם מרילין מונרו בתוך כל ההרס, וירדתי למטה. בכניסה לבית חיכה חבלן אמיתי, לבוש במיגון נגד חומרי נפץ וחומרים כימיים, ואני מנגד יוצא עם המצלמה כמו שאני. החבלן צרח עלי: 'משוגע! מה אתה עושה כאן?' אני צחקתי וברחתי עם התמונות למערכת 'חדשות'. גם שם, אגב, כשהגעתי, כולם היו מתחת לשולחנות ולא רצו לצאת, מפחד. אני צעקתי להם שהבאתי תמונות בלעדיות מדהימות, שאכן התפרסמו".

"סדאם נגד יוצאי עיראק ברמת גן"

יוסי אלוני

22" בינואר .1991 הערב יורד על גוש דן, התושבים בבתיהם וברחובות משוטט רק הפחד. זה הפחד מפני הלא נודע. יפגע או לא יפגע? כימי או נפיץ? איזה טיל ישגר סדאם הלילה? זאת אי-ודאות שמזכירה קצת את חיינו עם הקורונה.

"רמת גן היתה אחת הערים שסדאם אהב במיוחד. במערכת התרוצצה בדיחה שכך הוא מבקש להתנקם ביוצאי עיראק, שהעדיפו את עיר הגנים על בגדד. אבל כשהגעתי, רמת גן נראתה כמו כל דבר חוץ מעיר גנים. קיבלתי בפרצוף מראה של שכונה בלב ביירות לאחר פיגוע המוני. כמו תמיד במצבים כאלה, אתה נאלץ לאפסן את התחושות בתא אפלולי במוח ולהתחיל לעבוד. לתקתק. בעוד שעה סוגרים, ועורך הצילום לוחץ על תמונה לעמוד הראשון.

"סליחה על גילוי הלב, אבל אחרי שהתמונות נשלחו והצלצולים מהדסק חדלו, התחלתי להתאהב קצת במלחמה המוזרה והלא-מוכרת הזאת. התושבים שנטשו אותה בכל ערב השאירו לי תל אביב ריקה, חרישית, מאירה פנים למי שבכל זאת מסתובב ברחובותיה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו