ההתנהלות המטרידה של מנדלבליט

היעילות שבה פועלת מערכת אכיפת החוק בישראל ראויה לציון. למרות העומס הרב שמונח על שכמה, ועל אף התקפות בלתי פוסקות שהיא סופגת, היא ממשיכה לתפקד באופן מעורר השתאות.

אנשיה, רובם ככולם, עושים מלאכתם בנאמנות ובמסירות, הרבה מעבר לשעות העבודה הפורמליות. אבל לעומס הרב יש מחיר, וגם היעילות והמסירות הן לעיתים בעוכריהם. דוגמה מצוינת לכך קיבלנובצהרי שישי האחרון, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט הודיע לשר אריה דרעי ולציבור כולו כי החליט להעמידו לדין, בכפוף לשימוע, על עבירות מס חמורות.

ימים יגידו - ובקצב שבו טחנות הצדק בישראל פועלות, אולי מדויק יותר לומר חודשים ושנים יגידו - אם גם בתום השימוע או בתום המשפט אכן ייצא דרעי חייב ואם ומה ייגזר עליו. אבל דווקא משום כך, פרסום ההחלטה בערב שבת, בעיצומם של סגר כללי ומערכת בחירות, מעורר תהייה רבתי.

כפי שנאמר בהחלטת היועמ"ש, המידע בנושא התקבל במערכותאכיפת החוקכבר לפני כחמש (!) שנים. בחלוף שנה המליצו ראש אגף החקירות ופרקליט המדינה על פתיחת חקירה פלילית בנושא. חלפה לה עוד שנה, וב־2017 התקבל מידע מחשיד נוסף. דרעי עצמו נחקר אז בחשד לשוחד, מרמה, הפרת אמונים, עבירות מס והלבנת הון.

בשלהי 2018 הסתיימה החקירה, והמשטרה מסרה את המלצותיה להעמיד לדין את דרעי בעבירות חמורות של מרמה, הלבנת הון, שיבוש מהלכי משפט ושבועת שקר. ביולי 2019 הצטרף גם פרקליט המדינה לעיקר המלצות המשטרה. עברו עוד כשנה וחצי (!) עד יום שישי האחרון, שבו החליט היועמ"ש להימנע מהעמדת דרעי לדין בעבירות החמורות מאוד של הלבנת הון ודיווחים כוזבים, ולהמליץ על העמדתו לדין בעבירות מס.

מעבר לעינוי הדין הנורא, שאין לו כל צידוק, יש לתת את הדעת עלהפער הגדולוהמטריד שבין החשדות הראשוניים, וההמלצה של המשטרה ופרקליט המדינה להעמיד לדין בעבירות קשות וחמורות של הלבנת הון ומרמה - לבין החלטתו הסופית של מנדלבליט להעמיד את דרעי לדין בעבירות מס קלות בהרבה.

פער גדול זה מזכיר את פרשת קצב. בתחילה הגיעה עימו הפרקליטות להסדר ולפיו הוא יועמד לדין בעבירות קלות יחסית של הטרדה מינית והטרדת עד, ולסוף הוא הורשע בעבירה החמורה של אונס ושיבוש הליכי משפט. הפער המטריד מלמד על הקושי האמיתי - ולא פחות מכך, על קוצר ידם של משפטנים - להעריך נכונה את הראיות ולהסיק מהן מסקנות חלוטות. כתוצאה מכך, פעמים רבות נוצרת בציבור תחושה שהכרעת הדין נקבעת לפי ה"דיין", מי שבמקרה נפל העניין להכרעתו, ולא לפי ה"דין", האמת והצדק.

לא פחות מטרידה היא דרךהתנהלות היועמ"שוהעיתוי שבו בחר לפרסם את החלטתו. וכי היה נגרע משהו מההחלטה, אילו - לאחר חמש שנות עינוי דין - היתה מפורסמת ביום ראשון ולא בערב שבת? ואולי בתום מערכת הבחירות ולא בעיצומה? - ואגב, לא מן הנמנע שהחלטת היועמ"ש תוסיף לדרעי כמה מנדטים ולא להפך.

בעניין זה, ראוי ללמוד מהדוור של חדרה בימים עברו, שבהם הדואר עבד במהירות הצבי ולא בקצב הצב. בדרך שגרה, נהג אותו דוור לחלק מכתבים גם בימי שישי. אבל כשהיה מזהה שהמעטפה היא מרשויות מס הכנסה או הודעת קנס, היה מטמין אותה בתיקו ומוסרה לנמען רק ביום ראשון, כדי שלא להעכיר את שבתו ולצערו ביום המנוחה. שמא כדאי לכולנו, גם לאנשי מערכת אכיפת החוק, ללמוד משהו מאותו דוור? זה הרבה יותר חכם והרבה יותר אנושי ורגיש.