"אהוביי, נשאר לי רק לומר: להתראות בחיים"

"אנו עומדים כעת אחרי הכרזה רשמית של המדינה היהודית, ואולם עדיין, לפני הגשמתה וכמו אחרי יציאת מצרים, לפנינו מכשולים לרוב. יקירתי! את מתפללת בכל מכתבייך שהשם יעשה גם הפעם נס, כשם שעשה ביציאת מצרים" - כך כתב יוסף דמסט בן ה־29, חבר קיבוץ כפר עציון, לרעייתו שרה בראש חודש אייר תש"ח, ארבעה ימים לפני שנהרג עם 126 מחבריו ומלוחמי הפלמ"ח שהגיעו לסייע להם בקרבות מול חיילי הלגיון הירדני.

דמסט לא היה היחיד ששיגר לרעייתו מכתבים מרגשים ונוגעים ללב. כך נהגו גם רבים מחבריו, חברי הקיבוץ הדתי, בחודשים (מינואר עד מאי 1948) שבהם היו נצורים ביישוב, מנותקים מנשותיהם ומילדיהם, שפונו מהמקום בתחילת 1948 והועברו לירושלים בשל החמרת המצב הביטחוני. 

המכתבים נאספו על ידי ראומה גומא, נכדתו של אהרן יבניאלי, שהיה מחברי כפר עציון שנהרגו. גומא, שעסקה בהפקה ובתחקירים של סרטים דוקומנטריים, גילתה ב־2006 שסבהּ כתב במהלך המצור מכתבים ושיגר אותם אל סבתה לאה, אולם היא החביאה אותם ולא איפשרה לאיש לעיין בהם. "היה לי חשוב להכין סרט דוקומנטרי שיספר את סיפור כפר עציון מנקודת מבטם של הנצורים", מספרת גומא. למרבה הצער, היא לא הצליחה להשלים את הסרט התיעודי משום שמכוניתה נגנבה ואיתה חלק ניכר מחומר הגלם שאספה. 

נחישות והתשה

ההתיישבות על אדמת כפר עציון החלה ב־1927, אולם היישוב ננטש לאחר שנתיים בשל מאורעות תרפ"ט. ב־1935 יושבה הנקודה שוב על ידי חברת אל ההר, וניתן לה השם "כפר עציון". ב־1943 נוסד קיבוץ כפר עציון בידי קבוצת אברהם של תנועת השומר הדתי. מייד לאחר אישור תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר, החלו הערבים להתנכל ליישובים היהודיים שבאזור בניסיון לנתק אותם מירושלים, שהיתה מקור האספקה העיקרי שלהם. כוחות של הפלמ"ח הגיעו לסייע למתיישבים, לאחר שהערבים - נוסף על ההתנכלויות לשיירות - ניסו לכבוש את היישובים עצמם. בליל 16 בינואר 1948 הוחלט לשגר את הל"ה, כוח שהיה מורכב מ־40 לוחמי פלמ"ח ואנשי חי"ש בראשות דני מס, כדי לסייע לגוש עציון, אולם הכוח נתקל במארב של כוחות ערביים, ואלה הרגו את כל הלוחמים. 

"יקירתי דקת הגו"

עיון במכתבי הנצורים מגלה כי למרות המתיחות והגעגועים, הם הפגינו דבקות במשימה. כך, למשל, כותב אהרן יבניאלי לרעייתו ב־4 בפברואר 1948: "ביום ההתקפה נורו עלי עשרות יריות כי הצטרכתי לעבור עם הנשק ממקום למקום ולא יכולתי לרוץ ולהתכופף ובכל זאת לא נפגעתי. אינני רואה בזה כל גבורה". יעקב קלפהולץ כותב לרעייתו ב־11 במארס 1948: "קורבנותינו הם לא לשווא ועלינו להתגבר על הכל". 

ב־5 במאי, תשעה ימים לפני שנהרג, כתב יהושע שדיאל לרעייתו לאה ולבנו יפת: "הנני חש להודיעכם שאנוכי חי, בריא ושלם ללא כל פגיעה. אני מחבק ומנשק אותך ואת יפת חמודי ומאחל לכם כל טוב ולהתראות בקרוב". שלושה ימים לאחר מכן סיפר על התקפת ערבים שבה נהרגו 12 ו־28 נפצעו: "שימחו והתנחמו שנשארתי חי. נמשיך לחיות בתקווה שהכל יעבור בשלום וכל הפורענויות יחולו על ראשם של אויבינו ונזכה לניצחון סופי לעם ישראל בא"י. על כן נשאר לי רק להגיד לכם אהוביי להתראות בחיים". ואילו יוסף דמסט סיים את מכתבו האחרון לרעייתו ולבנו יצחק במילים אוהבות ובחרוזים, ובהם: "שלום לך יקירתי דקת הגו/שלום ונשיקות לך מבעלך האוהב". 

ב־12 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות, נערכה ההתקפה הגדולה של צבא ירדן על יישובי גוש עציון, שנכבשו ונהרסו. באותו יום נהרגו בכפר עציון 127 איש ורק ארבעה נמלטו. לאחר תום המלחמה נערך מבצע ליקוט עצמות, שבו הועברו גופות הנופלים בקרבות גוש עציון לקבר אחים בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל.

בגלי צה"ל תשודר היום בעשר בבוקר התוכנית "ד' באייר", שתביא את סיפורם של מתיישבי כפר עציון.