נפלו בקרב - ולא עזבו את הבית

אפרים זלצהנדלר בן ה־90 החליט כי את יקיריו שנפלו ומתו ינציח בדרכים לא שגרתיות. עם אשתו מלכה, שנפטרה לפני שש שנים וחצי, הוא הפך את ביתם בכפר הס למוזיאון אחד גדול עם אלפי פריטים, תמונות, עיתונים, ספרי מורשת, פרטי לבוש ועוד, הקשורים לשלושה בני משפחה קרובים ששכלו: בנם מאיר, שנפל באסון היסעור בשנת 1971; אחיו של אפרים, אנצל, שנרצח על ידי הנאצים ב־1942; ואחיה של אשתו מלכה, מיכה קרסל, שנהרג בקרב בטירה לפני מלחמת יום העצמאות. "זה מפעל חיינו. אני בעצם חי אותם דרך התמונות וסרבל הטיסה והנעליים והעיתונים וכל השאר, שתלויים ופזורים בכל פינה וקיר בבית בכל רגע. זה גם עצוב אבל יש פה גם דברים משמחים בחיים, שבנינו בגאווה גדולה במדינת ישראל. זה עוזר לי להתמודד עם השכול הנורא שנפל עלינו", מספר אפרים.

אפרים מקבל את פנינו בכניסה לביתו במושב כפר הס שבשרון. כבר בכניסה קל להבין שזהו בית אחר. מיוחד. בכניסה תלוי שלט עם שמות הנופלים המונצחים. הוא כבר איש שעבר את גיל 90 אך חי ותוסס וצלול וזוכר לפרטי פרטים כל רגע בחייו.

אפרים נולד ב־1922 בסרביה, שהיתה תחת שלטון רומני, אך הרוסים כבשו אותה בשנת 1941. בגיל 15 הוא כבר זייף תעודות, הפך למעשה לגוי והכל כדי שיוכל להתגייס לשורות הצבא האדום ולהילחם בנאצים. "השתתפתי בקרבות בסטלינגראד, זרקנו רימונים והשמדנו עשרות טנקים של הצבא הנאצי. אני עצמי נפצעתי שלוש פעמים בצורה קשה אבל לא הסכמתי לוותר".

ב־1942 נרצח אחיו, אנצל, על ידי הנאצים. "היינו בחזיתות שונות. אנצל תמיד אמר: 'אני לא עוזב את העמדה עד הגרמני האחרון'. בסוף הם השיגו אותו וירו בו בעמדה", מספר אפרים בכאב רב.

ב־1945, אחרי מלחמת העולם השנייה, החליט אפרים שהוא חייב לעלות לארץ ישראל - והצטרף לאוניית מעפילים. "לא היה לי כלום כאן חוץ מקרוב משפחה יקר שגר בכפר הס. הוא אירח אותי מאוד יפה עם משפחתו ומאז לא עזבתי את המקום".

אפרים לא ידע מילה בעברית והמורה שלו היתה מלכה קרסל, שהתגוררה עם משפחתה בכפר הס. "היא לימדה אותי עברית ואני התאהבתי בה. הפכנו לחברים וזוג ומאז לא נפרדנו", מספר אפרים. יומיים לפני הכרזת העצמאות, ב־13.5.48, יצא אחיה של מלכה, מיכה, לקרב בכפר טירה. מיכה שירת בהגנה, בחטיבת אלכסנדרוני, ופיקד על פלוגת מגן, שאיתה יצא לפעול בכפר הקרוב לכפר הס. מטירה יצאו פורעים שהטרידו ללא הרף את סביבת היישובים היהודיים ובליל ההסתערות נתקלה הפלוגה במארב ורבים מאנשיה נפלו בקרב. מיכה הוא שנפגע מהכדור הראשון ונהרג.

"ידענו היטב שהוא לא בארון שעמדו לקבור בתל מונד", משחזר אפרים, "רגע לפני הקבורה ביקשה אמא של מיכה שיפתחו את הארון, אבל הודיעו לה 'מצטערים, דפקנו מסמרים גדולים בארגז, אי אפשר לפתוח'. עשרות שנים מלכה ואני לא השלמנו עם הסיפור הזה".

עם הזמן נכנס לתמונה אשר הלפרן, האחראי לאתרי ההנצחה ביחידה להנצחת החייל באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. לפני כשבע שנים הוא הגיע לפגישה מיוחדת עם אפרים בביתו בכפר הס - ונשבה בקסם המשפחה. בעקבות הפגישה רתם למשימה את ראש היחידה להנצחת החייל עם ראש יחידת אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים. הוחלט לערוך בדיקות פנימיות מקיפות ורישומים, שבמהלכם נמצא כי ביחידה לאיתור נעדרים מיכה נחשב ל"תיק פתוח". המשמעות: הוא אכן נעדר ולא חלל. בעקבות ההחלטה שינתה לפני ארבע שנים המשפחה את הכיתוב על כרית הקבר בתל מונד ובתהליך יוצא דופן נוסף שמו של מיכה לאנדרטת "גן הנעדרים" בהר הרצל. אמו, מלכה, שהלכה לעולמה לפני שש שנים, לא זכתה לראות את פתרון התעלומה. גם שלושה לוחמים אחרים שהיו עם מיכה, נהרגו בקרב ונקברו בקבר אחים כחללים - עברו את אותו שינוי במעמד והוכרו לפני כשנתיים כנעדרים.

"בבוקר אני אחזור"

במהלך השנים נאלצו מלכה ואפרים להתמודד עם השכול האישי של כל אחד מהם, אך הצליחו להקים בעצמם משפחה לתפארת. "נולדו לנו שלושה ילדים: מיכה, מאיר ודורון. הקמנו משק חקלאי מפותח ומצליח ביותר", מספר אפרים.

אבל עד מהרה השכול חזר. ביולי 1971 בנם מאיר, ששירת ביחידה הלוחמת האלקטרונית (יחידה 555) של חיל־האוויר, נספה בהתרסקות מסוק יסעור כאשר שב עם תשעה אנשי צוות נוספים ממשימה מבצעית בצפון סיני. "מאיר היה בחור ובן מדהים", מספר אפרים. "אין הרבה כאלה. חקלאי ב־200 אחוז. הוא בכלל לא היה צריך להיות בטיסה הזאת. אני עברתי אז ניתוח והוא היה אמור להחליף אותי במשק שלנו. אבל היו בו תמיד גם האחריות והמסירות והנתינה האינסופית לצבא. מישהי אחרת היתה צריכה לטוס עם היחידה אבל היתה לה בעיה והוא החליף אותה. הוא התקשר אלי לפני שעלה לטיסה. 'אבא, שכחתי את הפלאייר על הגג. אני אחזור בבוקר'. עד היום הפלאייר ישנו ומחכה על הגג. זה היה עבורנו אסון גדול. לאבד בן זה קשה מנשוא. מאיר היה יד ימיני. לילות שלמים בכיתי עליו".

אפרים ומלכה החליטו להנציח את מאיר, את מיכה ואת אנצל בצורה יוצאת דופן ולהקים בביתם מוזיאון אמיתי לזכרם. בתחילה הקדישו את שני החדרים למעלה בביתם המטופח לזכרם של השלושה. עשרות תמונות ופסלים מיוחדים של כל אחד שהזמינו במיוחד, פרטי לבוש, גזרי עיתון. הנה תמונה ישנה של מיכה והנה של אנצל. והנה הסרבל של מאיר ותרשימים שונים, ומסגרות לתמונות. בקיר אחר אפשר לראות תמונות של מאיר מהצבא וגם את הווי היחידה.

"זה עלה לי מאות אלפי שקלים - אם לא מיליונים. כל קופות הגמל שלי הלכו על זה אבל אלה הם חיי ואני גאה במה שעשינו כאן", אומר אפרים. "שמרנו כל פריט שקשור במאיר, באנצל ובמיכה וגם בחיים שלנו. התעשייה האווירית הכינה לנו העתק של המסוק שבו נפל מאיר ואני מיקמתי אותו בתוך בריכת נוי שמדמה את המקום שבו קרה האסון. יש חלקים מההליקופטר של מאיר - הפנס ושבר מהמסוק עצמו שנמשו מקרקעית הים. כל דבר כזה הוא זיכרון. החלטתי שהכל יהיה גלוי וגם שלצד ההנצחה העצובה והמרגשת נשים דברים מהחיים שלנו. יש צילום של מלכה ושלי בחתונה, עוד דברים משמחים עלינו. שזה לא יהיה רק עצוב כי אנחנו חיים למעשה בבית הזה שהפך למוזיאון הנצחה שלם".