ארבעה ראשי שנה נמנו במסורת היהודית. שניים עסקו במניין אומות העולם ושנות כהונתם של מלכים. בעידן המודרני ראש השנה ויום העצמאות הם הקרובים ביותר לשתי הגדרות אלה.
הריבונות היהודית תפסה את מקומה של המלוכה. במלאות לה 65 שנים - גיל שבו נהגו ישראלים לצאת לפנסיה ממקום עבודתם - אין מדינת היהודים יכולה להרשות זאת לעצמה. גם לא רצוי. יש זיקה מתמדת בין יכולתה לשרוד וליצור את מה שהוא מופלא בהתנהלות האנושית לבין פעלתנות בלתי פוסקת. העם היהודי חריג ושונה, וכשאבות אבותיו הבטיחו לו את שלוות החיים "תחת גפנו ותחת תאנתו", הציעו לו משהו המנוגד לאופיו ולמהותו.
הדבר מנוגד גם לאופיו של מייסדה דוד בן־גוריון, שהשנה מלאו 50 לפרישתו מראשות הממשלה. הוא נטש את כיסאו על רקע שני אירועים, שלא חדלו להיות אקטואליים ב־2013. האחד עסק בביטחון ישראל ברמתו האסטרטגית - לחצים אמריקניים הקשורים בגירעונו של המזרח התיכון; והאחר בעליונות שלטון החוק.
ג'ון פיצג'רלד קנדי העניק לישראל סיוע ביטחוני חסר תקדים. ממש כמו ברק אובאמה. קנדי הורה לצייד את ישראל בטילי הוק להגנה מפני תקיפה אווירית. ממש כפי שאובאמה הוסיף על הסיוע הצבאי השוטף את התקציבים למימוש סוללות כיפת הברזל, ועוד הוא סייען גדול בתחומים אחרים של ייצור טילי הגנה ישראליים.
אך קנדי גם תבע מישראל לחדול מפעילותה בכור הגרעיני בדימונה. הוא דרש לפותחו לבקרה אמריקנית. לא הסתפק בהתחייבות הישראלית שלא תהיה ראשונה להציג נשק גרעיני במזרח התיכון. בן־גוריון התנגד בתוקף. הצדק היה עימו. כאשר יורשו לוי אשכול נטה לקבל חלק מן התביעות האמריקניות, דיבר בן־גוריון על "בכייה לדורות". היתה לו תחושה היסטורית חריפה שמא ישראל תאבד את יכולתה להגן על עצמה ברגעים גורליים, על סף סכנת השמדה.
הסתלקותו של קנדי מהזירה ועלייתו של לינדון ביינס ג'ונסון - ובעיקר של ריצ'רד מילהאוז ניקסון - הירפו מהחיטוט בפעילות הישראלית בדימונה מאז שנות ה־60'.
אך לא כליל. האמריקנים הכירו בפועל בטיעון כי העם היהודי הוא בעל הזכות המוסרית הייחודית להחזיק בעוצמה גרעינית. שאר העולם משך בכתפיו. בוודאי לא היתה הכרה מהמדינות השכנות, שמגבירות בשנים אלה את הלחץ לפתוח את הכור בדימונה לבקרה בינלאומית ולכפות על ישראל להצטרף לאמנה לאי הפצתו, ופעילות מדינית זו תגבר במקביל למאמץ למנוע את גירעונה של איראן.
אובאמה פועל במקביל לקנדי. הוא אינו דורש מישראל לפתוח את דימונה לבקרה בינלאומית - אבל לוחץ עליה ללא הרף להימנע מלסכל את תוכנית הגרעין של איראן. זה עניין של חיים ומוות, ובנימין נתניהו חזר לנושא במהלך נאומו בערב יום השואה.
אפשר לקוות כי אובאמה יפעל בהתאם להבטחתו. אפשר לסמוך עליו. אך צריך להביא בחשבון גם אפשרות אחרת - שיאכזב. יתרה מזאת, האם במקרה זה ישראל תפעל בכוחות עצמה? נתניהו רמז כי אכן. הדעת נותנת שלא כן.
דווקא בגלל חשש זה ראוי לדחות פשרות שהציעו מומחים בתחום הגרעין. הם העלו בפני ישראל את הטיעון כי אפשר להסתפק ב־Cut off - זאת אומרת הסכם בינלאומי שתכליתו לבלום את המשך הייצור ולהסתפק במחסן הקיים, ועוד רעיונות דומים.
אפילו אם ישראל יכולה לאמץ מדיניות כזאת - אסור להתחייב לה. זו תמצית התפיסה הבן־גוריונית הנכונה, וראוי לדבוק בה למרות הנוחות המדינית הבינלאומית לבצע סיבוב פרסה למחצה.
ימי הזיכרון והעצמאות נועדו לחשבון נפש ממלכתי אסטרטגי, כולל, עליון, לאו דווקא פרטני. נחוצה בחינה מחודשת של תורת הלחימה הישראלית ברוח הבן־גוריונית, שלעולם חתרה למימוש המירב האפשרי. לא פחות מכך, אבל גם ללא רוח משיחית שעלולה להסתיים באסון.
מומחים לענייני צבא טוענים כי ישראל מחזיקה בעוצמות חסרות תקדים, שלא ידעה כמותן אפילו בסיבובי הלחימה האחרונים שלה.
אלא שההבחנה חייבת להתבסס על שני יסודות, שהם הבסיס לדיון בסוגיית הקיום החשובה מכל: ישראל תפעל ככל יכולתה הסבירה כדי למנוע את גרעון המדינות השכנות, ובראשן איראן; וישראל תודיע כי אם תיקלע למתקפה כוללת נגדה, המעמידה בסימן שאלה את המשך ריבונותו של העם היהודי על חלקים מארץ ישראל - היא תפעיל ללא היסוס את כל העוצמה הצבאית שנאגרה על ידיה, והעולם יבין. זה ניסוח חדש, תקיף, מרתיע.
במלאות יובל לפרישת בן־גוריון - ועל רקע היוזמות באיראן מזה ובוועידות הבינלאומיות מזה - זו תהיה הכרזה שהיא גם ציון לשבח למייסד המדינה ועולה בקנה אחד עם החתירה היהודית הבסיסית ל"מקלט בטוח" בארץ ישראל.
עליונות הממשלה
העניין האקטואלי האחר שהביא לפרישת בן־גוריון דמה מאוד לפרשת ההתנהלות של לשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושל אנשיו בפעילותם תחת מרותו של שר הביטחון אהוד ברק. זו עזות המצח של גורמים צבאיים לפעול כרצונם חרף עמדת הממשלה האזרחית שלה הם כפופים.
בתקופה הקצרה שבה שהה בשדה בוקר והעביר את השלטון לשני פוליטיקאים כושלים, ראש הממשלה משה שרת ושר הביטחון פנחס לבון, מצא בן־גוריון רבים מחבריו מתדפקים על דלת צריפו בנגב ומפצירים בו לשוב.
כפי שב־2010 ניסתה לשכת הרמטכ"ל לאלץ את הממשלה האזרחית להימנע מבחירת מפקד הצבא הבא (יואב גלנט) כי לא היה לרצונה, באמצעים שהם חתרניים ופסולים, כפי שעלה מדו"ח מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, כך בשנות ה־50 העז ראש אמ"ן בנימין גיבלי להפעיל יחידות של יהודים אשר נשלחו לבצע משימות טרור במצרים כדי למנוע את נסיגת בריטניה מארץ הנילוס.
גיבלי ואנשיו הסתירו את מעשיהם מראש הממשלה שרת וחלקית גם משר הביטחון שלו לבון. ברור שחומרת המעשים אינה זהה, אבל הטכניקה דומה. חלק מהצבא מנסה ליצור עובדה מוגמרת ולכפותה על הממשלה.
מעניין לא פחות ההמשך. בן־גוריון חזר לתפקיד שר הביטחון, וב־1955 שב לכהן כראש ממשלה ואצלו לא אירעו מעשים כה חמורים, אבל ב־1960 תבע לבון את טיהור שמו (ייתכן שצדק) והפרשה התפתחה למאבק על שלטון החוק.
עמיתיו של לבון ביקשו שבן־גוריון יצהיר על כך, ואילו ראש הממשלה השיב כי אין לפוליטיקאי סמכות לעשות כן. אם לבון מעוניין בטיהור - יש להעביר את העניין למערכת המשפט.
הציבור לא הבין מה בן־גוריון רוצה ממנו. ממילא כבר היתה תחושה כי הוא מחזיק בהגה השלטון זמן רב מדי. נמאס ממנו. חבריו לכאורה כלוי אשכול וגולדה מאיר ופנחס ספיר חברו אל לבון והקימו ועדה של פוליטיקאים, שכמובן קיבלה החלטה שהיא בלתי אפשרית למערכת המשפט: לבון חף מפשע. לא הוא הורה להפעיל חוליות ישראליות במצרים, אבל לא נקבע במפורש כי גיבלי הוא האחראי לכך (הפרשה הסתיימה בתליית שניים - משה מרזוק ושמואל עזר).
במחאה על אישור הזיכוי של לבון בידי חבריו הפוליטיקאים ולא בפי משפטנים פרש בן־גוריון. איש לא הבין אז כי גדול מנהיגי ישראל נטש את כיסאו כיוון שרצה לראות בעליונות שלטון החוק.
לפי דפוס התנהלות זה, הוא היה מדבר בתקיפות נגד היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ממש כפי שלעג אז לקודמו במילים "השוטר גדעון הויזנר" (במתכוון לא ביטא את שמו כיאות - האוזנר). כפי שאי אפשר להבין את חמקנותו של וינשטיין מלהעביר את דו"ח מבקר המדינה הקודם לחקירה מחודשת של המשטרה - כך סירב בן־גוריון להשאיר את הנושא להכרעת פוליטיקאים או גופים חסרי שיניים.
אז הציבור לא התעניין בטיעוניו העקרוניים. ממש כפי שכיום עניינו בפרשה הנושאת את שמו של בועז הרפז כמעט אפסי. עדיין אין בכך כדי לטשטש את חשיבות הנושא.
ראייה ארוכת טווח
רק שמן המורשת של בן־גוריון ראוי לשאוב יותר מאשר את הנושאים הכבדים של הביטחון הלאומי ושלטון החוק. כמה ממעשיו ראויים למקבילה מעשית: הוא הנהיג משטר של צנע במדינה שכלכלתה רעועה ואיבד עוצמה פוליטית ונהג נכון, לשימת ליבם של בנימין נתניהו ויאיר לפיד.
חרף תיעובו את הנוכחות היהודית בגולה והצבת העלייה לארץ ישראל במרכז הפעילות הציונית - לא היה מי שכמותו עשה לחבר בין היהדות לבין הישראליות בהורותו (בעקבות משפט ישראל קסטנר) לחטוף את אדולף אייכמן ולהעמידו לדין בירושלים וליצור בכך את החיבור בין השואה לבין הביטחון הלאומי.
בראייה רחוקת טווח הכריז בן־גוריון גם על ירושלים כעל בירת ישראל חרף העולם הנוזף, והעביר על דעת עצמו את הכנסת אליה; וכפי שהתברר רק בימים אלה, הוא ניחם על הפטור שנתן לתלמידי ישיבות משירות בצה"ל וביקש מהרב הראשי יצחק הלוי הרצוג למנוע את הרחבת התופעה ולפעול לצירוף החרדים לצה"ל.
בן־גוריון לא היה נקי מקטנוניות ואפילו מרשע. יחסו למחתרות האצ"ל והלח"י בעת ההסגרה לבריטים, תקופת "הסזון", היה נורא. התנהלותו מול מנחם בגין עד שהתפייסו גם היא היתה בלתי נסבלת (אולי חש כי בגין הוא המנהיג היחיד בדורם מן הזן שלו).
עדיין מורשתו מזהירה. גם במקומות שלרוע המזל לא ראה ברכה בפועלו. בן־גוריון ובני דורו מעולם לא דיברו על הגירה לישראל. המזער היה "עלייה" והלב נטה ל"קיבוץ גלויות" - יום שלפי ההלכה היהודית חשוב כבריאת העולם.
אבל המדינה הציונית חדלה לעסוק בכך ונטשה את המאבק בירידה, וסביר להניח כי אילו היה בן־גוריון חי עימנו, היה שב ומשתמש בביטוי "בכייה לדורות".
גם היה לו חלום עם אזהרה. קיומה של מדינת היהודים כמעט מותנה ביישוב הנגב. לכן הלך לשדה בוקר. לכן קבע את אחוזת הקבר לו ולרעייתו בלב המדבר (כבגין שלא נקבר בהר הרצל, אלא הוא ואשתו מצאו את מנוחתם בהר הזיתים, סמוך לעולי הגרדום).
אם מערכת הביטחון אינה מבצעת במהירות הדרושה את החלטתה וצה"ל נע דרומה באיטיות רבה - זו בוודאי התעלמות מרוחו ומדרכו.
אך מה שנחוץ במיוחד הוא להעתיק עתה מדרכו, להציב את ערכיו בתקיפות ולהיאבק למענם, ובשעת הצורך להיות גם איש ריב ומדון.
אם ישראל רוצה להיות אור לעצמה בטרם תהיה אור לגויים היא חייבת לנהות אחרי חזון גדול, רחוק, מבהיק, מעבר ליום קטנות ומעבר לעכשיו, והיא תצא נשכרת גם אם לא תמלא את ייעודה עד תום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו