ערב תל־אביבי טיפוסי. הלחות מורגשת היטב באוויר. בפעם המי יודע כמה מגיע אורי זוהר לוודא שערב ההופעות במועדון שלו, "הלא נורמלי", עובר חלק ללא תקלות. בומבה צור מנחה את הערב, ובין האמנים אפשר לראות ולשמוע את יפה ירקוני, אריק לביא, ישראל גוריון וגם קיבוצניקית צעירה ואלמונית, לבנה מרוב התרגשות, שהמתינה להופעה המקצועית הראשונה בחייה.
יוסי בנאי, גם הוא בין המשתתפים באותו ערב, ניגש לעלמה ומנסה להרגיעה בקולו העמוק: "את רואה את כל האנשים שם, זה לא אנשים, זה שדה של כרובים. כל מה שאת רואה עגול זה כרוב, פשוט תעמדי ותשירי מול הכרובים". רק אז הצליחה אסנת פז, שזכתה בתחרות כישרונות חובבים, לעלות על הבמה ולהתחיל את מה שלימים תהיה קריירת שירה מצליחה.
את שנותיה הראשונות של המדינה ליוו הרבה קולות, בעיקר מעל גלי האתר. עם השנים חלקם נעלמו והשאירו רק זיכרונות. מתוך הזיכרונות האלה חזרנו לאתר ארבע זמרות, שגם אם שמן לא אומר לכם דבר, דעו שהיתה להן הזכות להופיע עם יפה ירקוני, עם פרנק סינטרה ועם עוד שמות גדולים, בטרם בחרו במודע להוריד פרופיל ולהיעלם מעין הציבור, למרות שזכו להצלחה ולהערצה.
אגב, אם תשאלו את ארבע הזמרות, למוסיקה של היום הן מתקשות להתחבר. בעיקר מפריעה להן הדיקציה הלא ברורה של הזמרים והמילים חסרות המשמעות. הן גם מסכימות, פה אחד, שתעשיית המוסיקה של היום היא ממש לא מה שהיתה פעם; בתקופתן לא היו אמרגנים, מנהלים או מרדף אחרי הכסף. הוא לא היה המטרה. עם זאת, תקוותן לעתיד מגיעה מתוכניות הריאליטי, שמחיות את השירים של פעם.
כוכבים ברדיו
נתחיל עם אסנת פז, שהתחילה לשיר בשנת 1964, וארבע שנים אחר כך עברה להתגורר בארה"ב. כשהפזמונאי דודו ברק ("פרחים בקנה", "ארץ ישראל יפה") הגיע להתארח אצלה לכמה שבועות, הוא כתב על הבן שלה את השיר שאהוב עליה במיוחד, "מזמורים לאסף", שדוד קריבושי הלחין. באחת מחופשותיה בארץ, היא הקליטה את השיר, שהפך מיידית ללהיט.
כשחזרה פז לארץ ב־1971, היא המשיכה מהנקודה שהפסיקה. מלווה באקורדיון או בפסנתר היא חרשה את הארץ בהופעות: מול חיילים, במושבים, בקיבוצים ועל במות יום העצמאות כמובן. "היינו רצים מבמה לבמה ביום העצמאות, בסימקה 1,000 שלי, אוטו ממש קטן ולא מהיר במיוחד", היא נזכרת. "פעם איחרנו כל כך להופעה בקריית שמונה, עד שכשסוף סוף הגענו כבר סגרו את הדלתות ואמרו לנו שכולם חיכו הרבה זמן, התייאשו והלכו. גם המליצו לנו, בגלל זה, לא להתקרב לעיר לפחות שנה".
המציאות של אותה תקופה היתה כמובן שונה לגמרי. את רוב הפרסום שלה קיבלה פז מהרדיו. הקול שלה היה מוכר כמעט בכל בית בארץ, וההערצה אליה התבטאה במכתבים מרגשים שהיתה מקבלת ממעריצים. "לא זיהו אותי ברחוב כי לא היתה טלוויזיה, ואם כבר זיהו אותי זה היה בגלל התמונות והכתבות הרבות", היא נזכרת בחיוך.
אבל היום המצב שונה לגמרי. לדעתה, כל תעשיית המוסיקה סובבת סביב הכסף בלבד, בניגוד לחדוות היצירה שהיתה בזמנו. "התייחסנו לעשייה, לכיף בתהליך, לזמר העברי, למשמעות המילים. היינו שמים דגש על עברית נכונה, דיקציה נכונה", היא מספרת. "היום את חצי מהמילים אי אפשר להבין בכלל, ועל משמעות המילים אני בכלל לא מדברת". אבל לפז לא אבדה התקווה. תוכניות הריאליטי העוסקות בשירה מרגשות אותה, והיא מאמינה שדרכן הדור הצעיר לומד להכיר את השירים הישנים והטובים.
בתחילת שנות ה־80 עבדה ארוכות על תוכנית היחיד הראשונה שלה, אך כבר לאחר ההופעה הראשונה בסידרה נדם קולה. הרופא אסר עליה לשיר למשך שלושה חודשים, ואחריהם החליטה לא להמשיך בקריירת השירה ולפרוש בשיא. את הסיבות לפרישה היא שומרת לעצמה.
מחיר הפרסום בזמנו היה כבד מדי עבור לא מעט זמרות, ושימש סיבה לפרישה. חלק מהזמרות העדיפו להשקיע במשפחה ולא לוותר על חוויית גידול הילדים. אחת מהן היא הזמרת הדסה סיגלוב (אמה של חברת הכנסת לשעבר אורית נוקד), מהמפורסמות בארץ בשנות ה־60 וה־70.
אף על פי שהיא שלמה עם ההחלטה להפסיק להתרוצץ עם הופעותיה בארץ, כדי להיות לצד ילדיה, המחשבות על מה היה יכול להיות עדיין מתגנבות אליה. "לפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה. אני חושבת שהייתי מרקיעה שחקים ויכולתי להיות בינלאומית. זה צובט לי לפעמים, אבל העדפתי את המשפחה. רציתי להפסיק בטעם של עוד".
כשהדסה סיגלוב חוזרת לימים שעברו, חיוך גדול מתפשט על פניה. היא נזכרת בהופעות הרבות ברחבי הארץ ואיך היא וחבריה לקחו על עצמם את הפצת השירה העברית. "ימי העצמאות אז היו מדהימים ושמחים", היא מספרת, "היו המונים ברחובות עם כל מיני צפצפות, ילדים על הכתפיים של ההורים, מעגלי ריקודים בכל מקום. היתה שמחה גדולה במדינה. התוכנית האמנותית כללה ליצנים, להטוטנים, להקות ריקודים וכליזמרים. הייתי עוברת עם קומנדקר מבמה לבמה".
לא רק ימי עצמאות היו לחגיגות זמר, גם ט"ו בשבט ושבועות היו סיבה למסיבה ולהופעה של זמרת מפורסמת. סיגלוב, שהופיעה עם שירי ילדים שכתב חיים נחמן ביאליק, היתה עדה לתקופה קסומה. "ילדי הגנים היו מגיעים לירושלים לבושים לבן ומצוידים בסלי ביכורים. משנה לשנה החגיגות גדלו ונוספו ילדים רבים, עד שהעבירו את זה מחצר המוסדות לגן העצמאות, ולאחר מכן עברו לרחבת הכנסת. אלו היו ימים מדהימים - אהבתי מאוד להופיע מול ילדים".
השילוב של השירים היפים שביצעה, שבהם "חורשת האקליפטוס" ו"ירושלים של זהב", עם קולה הענוג הביא פוליטיקאים רבים לחכות לה אחרי ההופעות כדי להחמיא לה, כמו היו אחרוני המעריצים. "הופעתי מול גולדה מאיר, יצחק בן צבי, חיים הרצוג, טדי קולק, יגאל אלון ורבים אחרים", אומרת סיגלוב.
"מי שהכי ריגש אותי היה יצחק נבון. הוא כל כך החמיא לי על ההגשה שלי לשירים וכל כך התלהב מהעברית שלי. וכשמישהו כמו יצחק נבון אומר דברים כאלה, זה מדהים", היא מתרגשת.
סיגלוב טוענת שאי אפשר להשוות בין המוסיקה של היום לזו של אתמול. לדעתה, תהליך היצירה היום מהיר מדי ובשל כך אובדת האיכות בדרך. "יש היום אנשים מוכשרים, אבל הטקסטים שבלוניים מאוד ושטחיים". עם זאת, כמו אסנת פז, גם היא אוהבת את התוכניות שנותנות במה לעבר. "לדוגמה בתוכנית 'בית ספר למוסיקה' בכיתי. התרגשתי עד מוות. הילדים האלה, ששרים שירים שהם לא מכירים בכלל, שלא גדלו עליהם, מצליחים להביא אינטרפרטציה שלהם לשירים".
הפלא והילדה
סיגלוב היא לא היחידה שאוהבת מאוד את החייאת השירים הישנים. גם ילדת הפלא של שנות ה־60, נעמי לוי (לימים דמאיו), שהיתה הסולנית הראשית של להקת הילדים הראשונה בארץ, נהנית מאוד מ'בית ספר למוסיקה', אך בו בזמן מסתייגת מהמוסיקה של זמננו: "פעם לשירים היתה משמעות, גם למילים וללחן - הם הפכו נצחיים. למוסיקה של היום אני לא מתחברת, לא לכל הרעש ולא לבכיינות. השירים מדכאים, בזמן שאנחנו היינו שרים שירים של תקווה".
נעמי החלה לשיר ב־1962, כשנבחרה להצטרף למקהלת הילדים של צדיקוב בגיל 14. היא היתה הילדה היחידה שנשמעה מעל גלי האתר באותן שנים ופרצה לתהילה גדולה מאוד, גם לדעת אנשי מקצוע בינלאומיים. כשפרנק סינטרה הגיע לסיבוב הופעות בארץ, נעמי שרה בהופעתו האחרונה את "דו רה מי" מהמחזמר "צלילי המוסיקה" - סינטרה שמע והתרגש.
"הוא שמע אותי והתלהב מאוד. הוא ניגש אלי אחרי ההופעה ואמר לי שהוא התפעל מאוד מהשירה שלי. הוא אמר לי: 'ילדונת, את ממש מצוינת'", היא מגלה. למחרת, בכל העיתונים נכתב שנעמי הילדה גנבה את ההצגה מסינטרה הגדול.
לוי משכה אליה את אור הזרקורים בכל מקום שאליו הלכה. היא גררה תגובות נלהבות והערצה. נעמי שמר, שהוקסמה אף היא מילדת הפלא, החליטה לכתוב עבורה ובהשראתה שיר לכבוד אירועי יום השריון (1962), ולו קראה "אחרי השקיעה בשדה": בין שדה התירס ושדה החיטה אחרי השקיעה בשדה / הלוך הלכה לה ילדה יחידה אחרי השקיעה בשדה... / מאין תלכי, לאן תבואי, הדרך אל ביתך איפה היא".
כמו סיגלוב, גם לוי שבתה את ליבו של יצחק נבון, אז ראש האגף לתרבות במשרד החינוך והתרבות. בסיום פסטיבל הזמר ב־1964 ניגש אליה נבון, חיבק אותה והבטיח לדאוג למשפחתה, שתעבור לשיכון בלי המתנה של שנים, כפי שהיה נהוג אז. הבטיח וקיים.
ההערצה המחמיאה החלה בשלב מסוים להכביד על ילדת הפלא, שאחרי שלוש שנים בלבד החליטה לסגור את המיקרופון ולפרוש. "אחרי שנים עמוסות ולחוצות, בגיל 15 הפסקתי להופיע כמעט לגמרי. התחלתי בית ספר תיכון, וכל התקופה שעברתי היתה רוויה מדי. כל ההיסטריה סביבי היתה גדולה מדי, יותר מדי מעריצים." היא מספרת.
"התעייפתי מאוד מכל המעמד הזה. הייתי צריכה להיראות הכי טוב, לדבר נכון, כל הזמן להיות תחת זכוכית מגדלת. לאן שלא הלכתי הייתי במבחן, בכל מקום רצו לראות אותי ולשמוע אותי. זה היה כבד עלי". נעמי לא מתחרטת על הצעד הזה. בזכות הפרישה הצליחה לחיות חיים משפחתיים שגרתיים, ולגדל את ארבעת בניה בפרטיות, בלי לעשות חשבון לאיש.
למרות שהקריירה שלה היתה קצרה מאוד, אי אז בסיקסטיז, יש עדיין מי שזוכרים אותה ואת קולה. לפני שלוש שנים היא הוזמנה לשיר בערב שירי שנות ה־60 בקיבוץ עין גב, שם במהלך החזרות הפתיע אותה חבר הקיבוץ, בן כ־90. "הוא שמע אותי, עצר את החזרה ואמר לי בהתרגשות: 'אני זוכר אותך כשהיית בת 12 על הבמה הזו בדיוק'. רעדתי בכל הגוף", מספרת לוי־דמאיו. "הפלאשבק הזה השאיר אותי בסימן שאלה גדול - האם אני שם או כאן? זה משהו שקשה להסביר".
גם תחת אש
קצת אחרי שנעמי פתחה את הדלת לילדות להיכנס לעולם המוסיקה, הצטרפה חיה ארד בת ה־15 לקדמת הבמה. היא פרצה לתודעה ב־1967, אחרי שניצחה את ירדנה ארזי בקרב על תפקיד הסולנית הראשונה של להקת הסטודנטים העירונית של חיפה.
כבר בתור ילדה היתה ארד מרקידה אלפי אנשים ביום העצמאות. "האירועים המרכזיים התקיימו ברחוב הראשי, הרצל. יונתן גבאי, המורה המיתולוגי למחול, הרקיד את האנשים", היא נזכרת, "הוא לימד את הצעדים ואני ליוויתי בשירה. זו היתה חוויה מרנינה. אנשים באו בהמוניהם והיו המון מעגלי ריקוד בכל הגילים. היו אחווה וגאווה, זה היה מחזה מדהים".
עם גיוסה לצבא ב־1970 החליטה ארד ללכת ללהקת חיל הים - וגם שם קיבלה את תפקיד הסולנית. אחרי אחת ההופעות היא קיבלה מסר כי נעמי שמר רוצה לפגוש אותה בביתה. "עזבתי באמצע חזרה, מה שגרר תגובות לא אוהדות מחברי הלהקה, והגעתי לביתה לעבוד על שיר של נתן אלתרמן, שהיה טמון אצלה במגירה במשך שנים". השיר, "על אם הדרך", ששמר הלחינה, הוא גם השיר שהיא הכי אוהבת, ובגלל שהרגישה כי הוא נכתב על אביה היא גם מזדהה מאוד עם המילים.
במלחמת יום כיפור כבר היתה ארד אחרי שירותה הצבאי, אך החליטה להתנדב ולהופיע בסיני עם קובי אשרת, עוזי פוקס ומוטי גלעדי, בבונקרים מול החיילים. באחת ההפצצות כל כך נבהלה עד שלחצה את ידו של אשרת חזק מאוד. היא צוחקת שעד היום, כשהיא פוגשת את אשרת, הוא מראה לה את הסימן שהשאירה לו.
גם את החזרה הביתה ארד לעולם לא תשכח, כשהיא על מטוס הרקולס, וסביבה פצועים רבים מכוחות צה"ל וגם חיילים מצרים שבויים. עבורה זה היה מפחיד ומלחיץ, בלי קשר לכל הפיצוצים שלא הפסיקו להישמע מכל עבר.
את מרבית שנות ה־70 העבירה ארד בתל אביב, עד 1977. "הבת הבכורה שלי נולדה באותה שנה, והחלטתי לחזור לחיפה ולהקדיש את כל זמני ומרצי לילדים, החלטתי להיות אמא במשרה מלאה", היא מספרת ומוסיפה: "לא צובט לי שאמנים שהופיעו איתי באותה תקופה, למשל ריקי גל וצביקה פיק, מצליחים עד היום. אני החלטתי במודע שאני רוצה להפסיק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו