שובו של המוח היהודי

כשד"ר ניקולס וולדמן, חוקר ומרצה בבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה, למד לדוקטורט שלו באוניברסיטת ז'נבה בשווייץ, הוא קיבל הצעה מפתה - לעבוד בחברת הנפט הלאומית של נורבגיה, Statoil. בנוסף, הוצע לו לעבוד כיועץ בחברה העוסקת במתן ייעוץ בנושאי נפט בשווייץ.

ואם זה לא מספיק, גם באוניברסיטת סירקיוז בניו יורק היו מעוניינים בוולדמן, והציעו לו ללמוד לפוסט־דוקטורט בתפוח הגדול. וולדמן סירב, וכבר שנתיים הוא נמצא בארץ. "רציתי לחזור למדינה שלי, גם אם המשכורת כאן נמוכה פי שניים־שלושה", הוא מספר.

גם ד"ר תומר וולנסקי, מרצה בכיר באוניברסיטת ת"א במחלקה לפיזיקה של חלקיקים בבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה, החליט לחזור לארץ עם אשתו ועם בנו הקטן, תוך ויתור על קריירה אקדמית מבטיחה בארה"ב, לאחר שעשה פוסט־דוקטורט במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון.

"ההחלטה לחזור ארצה לא פשוטה. בהרבה מובנים החיים בארה"ב מאוד נוחים", מודה וולנסקי, שמתגורר כיום ביישוב נירית עם אשתו ובנו. "מבחינה כלכלית, יותר זול בארה"ב, יש תחושת ביטחון וקיימת פחות דאגה לעתיד, שלא לדבר על פחד ממלחמה. אבל אני חונכתי כל חיי באמונה שאני רוצה לחזור ולגדל את ילדיי בישראל, בתרבות המוכרת והנוחה לנו".

ד"ר איתי ינאי מחזיק בסיפור עם מאפיינים דומים. הוריו ירדו מהארץ לבוסטון כשהיה בן 9, ובארבע השנים האחרונות הוא משמש פרופסור משנה ומרצה בכיר בפקולטה לביולוגיה בטכניון.

אחרי שהשלים שלושה תארים בארה"ב ופוסט־דוקטורט באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, הוא זכה בהבטחה למשרה קבועה, בתקציבים גדולים למחקר וכן בתנאים חלומיים, למשל דירה וביטוח רפואי פרטי. אך הוא העדיף ללמד במשרד צנוע בטכניון, ללא קביעות ובשכר צנוע. "לא עשיתי צבא, ולכן החזרה שלי ארצה לא היתה מובנת מאליה", מסביר ינאי, "אבל מאז שביקרתי בארץ בגיל 17, היה לי ברור שאני רוצה לחיות כאן".

השלושה הם חלק מתוך עשרה מדענים ישראלים שקיבלו לפני שבוע את פרס קריל, שמוענק מטעם קרן וולף להצטיינות במחקר מדעי, וניתן לחוקרים מובילים שחזרו ארצה אחרי תקופות לימודים ממושכות בחו"ל. בנוסף, הם חברי סגל אקדמי מצטיינים, בדרגת מרצה או מרצה בכיר שעדיין לא קיבלו קביעות, ומועסקים באחת האוניברסיטאות בישראל.

כולם ויתרו על קריירות מבטיחות בחו"ל ושבו ארצה מטעמי ציונות ואהבת הארץ. שלושתם בגיל דומה (39-38) ומציגים קריירה אקדמית מבריקה, עתירת הישגים וגילויים מרתקים במדעים שונים שנועדו להשפיע מהותית על חיי כולנו. 

"חשבו שאני מרגל"

ניקולס וולדמן חוקר את הסלעים הנמצאים בקרקעית אגמים וימים, הן בארץ והן בחו"ל, ואת הקשר שלהם לשינויי אקלים וסביבה. על סמך פרמטרים כימיים ופיזיקליים שונים של המשקעים הנמדדים, מתקבל מידע על תנאי הסביבה שהשאירו חותם בסלע בעת יצירתו.

כך, למשל, אפשר לשחזר את כמות המשקעים לאורך ההיסטוריה באזור מסוים, ורעידות אדמה שהתרחשו באזור לפני אלפי שנים. במישור הכלכלי המשקעים יכולים לספק מידע על משאבי הטבע באזור, כגון נפט וגז

וולדמן נולד בארגנטינה בעיר מנדוסה שבהרי האנדים, סמוך לגבול עם צ'ילה. ב־1978, כשהיה בן 4, עלה עם משפחתו ארצה בעקבות חשש מהדיקטטורה הרצחנית של החונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה. ב־1984 שב עם משפחתו לארגנטינה וב־1990 - הפעם מטעמי ציונות טהורה - הם החליטו לעשות עלייה ארצה. 

"הייתי אז בן 17, ושנה לאחר מכן כבר התגייסתי ושירתי שלוש שנים בחיל האוויר", משחזר וולדמן. "ב־1995, אחרי השחרור, ובלי טיול אחרי צבא, נכנסתי לאקדמיה". וולדמן עשה תואר ראשון ושני במדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית. התזה שלו בתואר השני נגעה במשקעים של ים המלח, והיא זכתה בפרס של החברה הגיאולוגית בישראל. כבר אז זכה שמאמריו יפורסמו בעיתונים מדעיים מובילים בעולם בתחום הגיאולוגיה. 

וולדמן טס לעשות דוקטורט באוניברסיטת ז'נבה שבשווייץ, שם שהה חמש שנים. תחום המחקר שלו היה המשקעים באגם פגננו שבפטגוניה, שנמצא בדרום ארץ האש בארגנטינה. וולדמן היה הראשון לחקור זאת. "השתמשנו בטכניקות מובילות בתחום, בין היתר ביצענו סקר גיאופיזי וקידוחי. לצורך כך נסענו לשם כל קיץ במשך שלוש שנים, ובסך הכל נכחתי באגם חצי שנה. בארץ האש שיחזרנו את האקלים ואת הפעילות הסיסמית ב־12 אלף השנים האחרונות, על סמך המשקעים. עשינו מיפוי של רעידות האדמה באזור וגילינו שכל 800 שנה מתרחשת רעידת אדמה גדולה והרסנית".

כיום, לצד היותו מרצה בכיר באוניברסיטה, וולדמן עובד על שורה של מחקרים: בים התיכון ובים המלח במסגרת פרויקט קידוח מדעי; בים הבלטי ששוכן ממזרח לשבדיה; באגם קטן בגבול קניה־טנזניה למרגלות הר הקילימנג'רו; ובאגם צ'אד בקמרון.

בוודאי צברת חווית מעניינות. 

"אין ספק. למשל בצ'אד, המדינה הענייה באפריקה. לצ'אד אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וקשה מאוד להגיע לשם. נסעתי ב־2011 עם דרכון ארגנטינאי, הגעתי דרך צרפת בזמן שהציוד לסקר הגיאופיזי נשלח בכלל מנורבגיה. זה היה בתקופה של המהומות בלוב, ובצ'אד, כבעלת ברית של קדאפי, לא שררה אווירה טובה. נעצרתי למשך שלוש שעות, אחרי שצילמתי ברחוב בעיר הבירה נג'מנה. הם חשבו שאני מרגל, לא ידעו שאני ישראלי, והשחרור עלה לקבוצה 200 יורו והרבה עצבים".

כמו וולדמן, גם וולנסקי הוא חוקר נאמן של חוקיו הבסיסיים של הטבע. הוא למד לתואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיך לתואר שני ושלישי בפיזיקה במכון ויצמן למדע, שם עסק בהיבטים שונים של תורת החלקיקים. משם המשיך לארבע שנים בארה"ב במסגרת הפוסט־דוקטורט שכלל לימודים באוניברסיטאות היוקרתיות של פרינסטון וברקלי.

תחום מחקר נוסף של וולנסקי הוא "החומר האפל" המסתורי, המרכיב יותר מרבע מהיקום, שאינו נראה לעין. "אנחנו יודעים שהחומר קיים", מסביר וולנסקי, "אך לא יודעים כיצד הוא מייצר אינטראקציה עם החומר שמוכר לנו". וולנסקי הוא אחד החוקרים הרבים שמשתתפים בניסוי של מאיץ החלקיקים הענק בשווייץ, שאותו הוא מגדיר כ"פרויקט הכי מורכב מבחינה טכנולוגית שנבנה על ידי האדם". 

הפילוסופיה של המדע

ד"ר איתי ינאי עוסק בריצוף גֶנים אצל בעלי חיים כדי למצוא דרכי טיפול במחלות גנטיות בקרב בני אדם. ינאי הוא מהחוקרים הבכירים בישראל ומחלוצי חקר הגנום. הקריירה האקדמית־מחקרית של ינאי מרתקת, ולא פחות מרתק המסע שלו לישראל.

כאמור, כשינאי היה בן 9, הוריו עזבו לבוסטון איתו ועם אחיו ואחותו הקטנים. בגיל 17 ביקר ינאי בישראל, במסגרת תוכנית של צה"ל בשם "חץ וקשת" - פרויקט שמפגיש 300 נערים, בנים של יורדים, רובם מארה"ב, עם 100 צעירים בני גילם מישראל.

מטרת הפרויקט היא לספק לאותם צעירים חוויה מדהימה בתקווה שישתכנעו לחזור ארצה. "זה בהחלט עבד עלי", נזכר ינאי. הוא חזר לבוסטון והשלים תואר בהנדסת מחשבים ובפילוסופיה של המדע.

בגיל 22, עם תואר ביד, ינאי חשב שוב לעלות ארצה, אבל חברתו שיכנעה אותו לעבור לגור איתה בפאריס. שנה לאחר מכן הוא הירהר ברעיון לבוא לישראל כדי לעשות את הדוקטורט שלו, דבר שלא הסתייע. הוא סיים את הדוקטורט בבוסטון, ובגיל 27 עלה סוף סוף לישראל. אבל הגורל המשיך להשתעשע עם ינאי. הוא התחתן עם ישראלית, שהחלום שלה היה לעשות תואר שני בארה"ב, ואם זה לא היה סימן ברור מספיק, במכון ויצמן המליצו לו להשלים את לימודי הפוסט־דוקטורט בחו"ל. ינאי חזר שוב לארה"ב, סיים ללמוד ולאחר ארבע שנים השתקע בישראל.

בזמן עבודתו במכון ויצמן הוא גילה עניין מיוחד בנושא האבולוציה של הגנום, כלומר השינוי לאורך זמן בתפקוד הגנים. "לכולם - אדם, קוף, אריה או ג'ירפה - יש את אותם הגנים פחות או יותר, אז מדוע כל יצור שונה כל כך מהאחר? מפני שאנחנו מפעילים את הגנים בצורה שונה", הוא מסביר.

 "לדוגמה, לאדם יש שיער במקומות מסוימים, לשימפנזה יש שיער בהרבה יותר מקומות, למרות שיש לאדם ולשימפנזה אותם גנים לניהול שיער.

"אלא שאם אתה ממשיך להפעיל את אותם גנים בכל מיני מקומות אחרים בתאי העור, נוצר שיער בכל הגוף". המסקנה, אם כך, היא שמה שמשנה הוא הפונקציה של הגן, הביטוי המעשי שלו.

בשונה מעמיתיו, ינאי מתעניין גם בצדדים הפילוסופיים שקיימים בתחום המדעי המרתק הזה, אך ברור שמוקד העניין הוא כמובן פרגמטי - פתרון מחלות, התמודדות עם חיידקים ועם פגיעות איברים. ינאי אופטימי. "אם אנחנו מאבדים אצבע, אנחנו לא מצמיחים אותה מחדש, אך בעתיד אני מקווה שנוכל לעשות זאת".

געגועים לחום הישראלי

הניסיון להבין מה גרם לשלושת המדענים להשתקע בישראל הוא מורכב וטומן בחובו יותר שאלות מתשובות. מה שבטוח הוא שעל אף המורכבות, אף אחד מהם לא מצטער על ההחלטה שלו. "כשהגעתי לברגן שבנורבגיה, חיפשתי מייד אחר קהילה יהודית או לפחות לבוא במגע עם ישראלים", מספר וולדמן. "נדהמתי לגלות שלא רק שאין שם קהילה יהודית, אלא שאין אפילו בית קברות יהודי, מה שגרם לי לחשוב שמעולם לא היו שם יהודים. קראתי ומצאתי שבעבר היה קיים חוק שאסר כניסת יהודים לממלכה הנורבגית עד המאה ה־19. מייד הרגשתי שייכות לעם היהודי, שלמעשה אינו רצוי שם".

במהלך שנתו השנייה בברגן, וולדמן נדהם לגלות שהרקטור של האוניברסיטה פירסם הודעה שקראה לחוקרים להימנע מלעבוד עם המוסדות האקדמיים בישראל בגלל הכיבוש.

איך הגבת?

"כתבתי לו בתגובה שאם הוא מחרים אוניברסיטאות בישראל, הוא מחרים למעשה גם את אוניברסיטת ברגן, כי משמעות המילה אוניברסיטה היא אוניברסליות, ולמעשה הוא יורק לבאר שממנה הוא שותה. אנחנו באוניברסיטה צריכים להוציא שיקולים פוליטיים מחוץ לסל השיקולים האקדמי.אפשר באותה מידה שבה מחרימים אוניברסיטאות בישראל, להחרים אוניברסיטאות בארה"ב ובצרפת ובמדינות ערב".

גם וולנסקי מתאר את החוויה שלו כיהודי בחו"ל כ"קשה ומוזרה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי עם אשתי בארה"ב בזמן ה־Memorial Day, יום הזיכרון של האמריקנים", וולנסקי משחזר. "היינו בשוק כי גילינו לתדהמתנו שהחנויות מכריזות על 'סיילים' והאנשים נוהגים לעשות ברביקיו. היינו בהלם. זה דבר שמדגיש את ההבדל בין ההוויה הישראלית להוויה האמריקנית. אנחנו מאוד מחוברים למדינה ולחיילים שלנו. בארה"ב הרגשנו אחרת, היו דברים שחסרו לנו".

ינאי מצטרף לדבריו של וולנסקי ומוסיף: "זה נכון שיש הרבה בעיות בארץ, אבל גם יש הרגשה שכשאתה מצליח, מעריכים את זה הרבה יותר. הפרגון פה הוא משהו שאין בארה"ב, וזה לא מובן מאליו. בדברים שניתנים לכימות, ארה"ב אולי עדיפה על ישראל, אבל בדברים איכותיים - כגון תחושה נעימה, אווירה חברתית, משפחה גדולה, הנאה בסביבת העבודה - ישראל עדיפה בבירור", קובע ינאי.

וולדמן מחזיק בדעה פחות אופטימית משל וולנסקי, אך מפצה על כך באותנטיות. "בז'נבה, ובייחוד בברגן, הרגשתי כשגריר לא רשמי של ישראל שנאלץ להגן עליה כל הזמן במדינות לא ידידותיות ליהודים, עד שמאסתי בתפקיד הזה וחזרתי ארצה משיקולים פטריוטיים. אין לי יומרות הסברה. רציתי להיות עם העם שלי ועם המשפחה והחברים. אמנם לא נולדתי בישראל, אבל בחרתי להיות כאן, ואם אני נזכר במזג האוויר הקר בנורבגיה, אז גם מאוד התגעגעתי לחום בארץ. אולי התנאים פחות טובים בארץ, אבל אני מאושר".

לראיה, לאחרונה עוד הצעה אטרקטיבית דפקה על דלתו של וולדמן. את התשובה אתם כבר יודעים. "פנו אלי מאוניברסיטת ברקלי בבקשה שאגיש מועמדות לחברות בסגל. התפנתה להם משרה, ואחרי יומיים עניתי להם שאני לא בשל לעזוב את הארץ, כי בסופו של דבר טוב לנו כאן הרבה יותר מאשר רע לנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו