היום ביום הזה ממש

יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. דקות ספורות, אך ארוכות ומורטות עצבים, לפני השעה ארבע אחר הצהריים. יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן־גוריון, חנוט בחליפה כחולה כהה, נכנס לאולם מוזיאון תל אביב בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, ותיק גדול בידיו. הוא מציץ מדי פעם בשעון, כדי לא להחמיץ את השעה ההיסטורית: ארבע אפס אפס, הרגע שבו יכריז על המדינה היהודית.

צילום: ארכיון המדינה

מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, זאב שרף, מוציא מתוך נרתיק עשוי עץ זית את מגילת העצמאות, המודבקת על קלף. מילה אחת חסרה בה: שמה של המדינה החדשה. ארבע הצעות עמדו אז על הפרק - ציון, יהודה, עבר וישראל. ההחלטה הסופית התקבלה פה אחד, פיו של בן־גוריון, ממש ברגע האחרון. איש מבין מאות הנוכחים באולם ומאות אלפי האזרחים, שעקבו אחר כל מילה ברדיו, לא ידע מה יהיה שמה של המדינה החדשה.

ההכנות לטקס נעשו בחופזה ובהתרגשות. יחידי הסגולה שהוזמנו להשתתף באירוע ההיסטורי קיבלו בדואר הזמנות במעטפות סגורות, ועליהן הכיתוב "מושב הכרזת העצמאות"; היו אלה בעיקר חברי מינהלת העם ומועצת העם, כמה מחלוצי היישוב ונציגי העיתונות המקומית והזרה. הם הוזמנו לשעה שלוש וחצי, התבקשו להופיע ב"בגדי חג כהים", ונדרשו במפורש לשמור על מיקומו של האירוע בסוד גמור.

דגלי כחול־לבן מוצבים סביב המוזיאון. משמרת של שוטרים עברים חוסמת את הרחוב ועוצרת את התנועה, בודקת כל אדם. רק בעלי ההזמנות מורשים להתקרב ולהיכנס פנימה.

אלא שבפלשתינה כמו בפלשתינה, השמועה עשתה לה כנפיים, וקהל סקרנים רב מצטופף ליד הבניין. ילדים מטפסים על העצים, מציצים מלמעלה. אסור לדרוך על הדשא, אבל אנשים דורכים בכל זאת. הפעם יסולח להם.

בתוך האולם שוררת אווירה היסטורית. על שולחן הנשיאות שלושה רמקולים, ומבין שני דגלים גדולים משקיפה על באי הטקס דמותו של חוזה המדינה, ד"ר בנימין זאב הרצל. על קיר המזרח תלויות תמונות של אמנים יהודים, שמסמלות את הקשר בין הגולה והארץ. "מזעזעת תמונתו של מינקובסקי על פרעות בגולה", נכתב בעיתון החגיגי שהוציאו כל העיתונים העבריים לרגל הולדת המדינה. "מרהיבה בצבעיה תמונתו של מרק שגאל, של יהודי המחזיק במסירות וחיבה ספר תורה, וישראלס מדגים את ההווי היהודי של טוהר ושמחה ב'חתונה יהודית'".

צלמים רבים של יומני קולנוע, חברות פילם ועיתונות חוץ עוסקים במרץ בתיעוד המתרחש. אפילו ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, שהיה מאחר כרוני (ובלשון הימים ההם, "חזקה עליו לאחר") - הקדים והגיע לטקס רבע שעה לפני המועד הנקוב. כמה מקומות ביציע העיתונות נתפסו על ידי גברות, והמשטרה הצבאית מתערבת, באדיבות, כדי לפנותן. באותו זמן, אווירונים עבריים טסים בשמי תל אביב ומטילים עלוני תעמולה למען המלווה הלאומי. כי תכף תהיה מדינה לנהל.

רק הרג והרס לפנינו

65 שנים חלפו מאז היום ההיסטורי ההוא, היום ששינה את חייה של האומה העברית, שבו הפכו היהודים מעם מפורד ומפוזר בין העמים לעם שיש לו מדינה אחת - עצמאית, ריבונית ודמוקרטית. "טקס ההכרזה, שהיה כמו אש עצורה, יצוין עוד ודאי כנקודת מוקד בתולדותינו", התנבאו בעיתון "הצופה". "הוא ישמש מנוף לדור היהודי, בהתאזרות גבורתו, ילהיבוֹ ללא הפרזה והפגנות למעשים גדולים ופשוטים".

ההחלטה לקיים את טקס הכרזת העצמאות חרף איומי ארה"ב והאו"ם התקבלה רק 48 שעות לפני כן. ביום רביעי התכנסה מינהלת העם בבית קרן קיימת בתל אביב. היא דנה בהצעתו של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, שהבטיח להנהיג בארץ משטר נאמנות של האו"ם, בתמורה לדחיית ההכרזה ולקיום הפסקת אש של שלושה חודשים. הישיבה הסוערת הסתיימה רק ב־01:45 בלילה. הצעתו של מרשל נדחתה.

התזמון לא היה מקרי: בריטניה הודיעה כי עד ליל שבת בחצות, 15 במאי, היא תוציא את אחרוני חייליה וכוחותיה מארץ ישראל, ובכך יסתיים באופן רשמי שלטון המנדט. בגלל השבת, שנכנסה בתל אביב בשעה 18:07, הוחלט להקדים את טקס ההכרזה ליום שישי אחר הצהריים.

בינתיים, נמשכה הלחימה בגזרות השונות. מדינות ערב לא הסתירו את כוונתן לפלוש לישראל "בחצות ודקה", כפי שניתנה ההוראה לחיילי צבא מצרים הפרוסים מעבר לגבול.

ביום הזה, יום רביעי, מתחילה גביית "המלווה הלאומי". כל אחד מ־650 אלפי התושבים היהודים בארץ ישראל התבקש לשלם עשר לירות ארץ־ישראליות למימון הוצאות המלחמה. היעד היה 5 מיליון לירות. הבנקים נפתחו במיוחד גם בשעות אחר הצהריים, ובחיפה אזלו שטרי המלווה בתוך שעות; בסך הכל נאספו כמיליון לירות ביום הראשון בלבד.

בראשון לציון מתרחש אירוע נדיר: חייל בריטי מצריפין מבקש להצטרף לכוחות הלוחמים היהודיים. הוא מועבר למפקדת האזור של ההגנה. באותם ימים עסקו המצביאים היהודים בתוכנית ד', שעיקרה היה מעבר ממגננה להתקפה במלחמה עם כוחות האויב במטרה לייצר רצף טריטוריאלי למדינה היהודית. 

כמאה כפרים ערביים נכבשו על ידי הלוחמים היהודים. חיפה וטבריה שוחררו, וגם צפת נכבשה ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות, בתום קרבות קשים וממושכים מבית לבית. בגוש עציון התנהלה לחימה עקובה מדם שבסיומה נכבש האזור על ידי צבא ירדן וערביי האזור. ירושלים היתה נתונה במצור אולם היהודים הצליחו להעביר אליה אספקה חיונית, וכל אותה העת התנהלו קרבות על דרכי הגישה לעיר.

וכך כתבה למשפחתה צעירה יהודייה אלמונית, שנמנתה עם מגיני העיר העתיקה: "במקום לא התרחש מאום, גם במצבנו לא חל כל שינוי, מלבד אותה הרגשה שיום המפנה הגדול קרב. ברור שכיום אין לחשוב על חופש או החלפה. עברנו רבות במשך חודשים אלה ולא הכל ורוד היה. אך הדברים חישלונו, ולימדונו לראות נכוחה מה לפנינו. נכונות האנשים גדולה.

"הייתי מאוד רוצה להיות יחד עימכם. איני חושבת שמצבנו כאן שונה ממצבם של אלה הנמצאים ביישובים מבודדים בכל קצות הארץ, ואף הם אין באפשרותם להיות בקרב משפחותיהם. ולכן נתאזר כולנו בסבלנות, אני ואף אתם. נתראה כשבשורת שחרור נצורי העיר העתיקה בפי.

"רבות הייתי מחוץ לבית, ומעולם לא התגעגעתי כל כך הביתה. לפעמים אף חשדתי שאיני יודעת היטב געגועים מה הם. עכשיו הבנתי את כל מה שקראתי או שמעתי פעם בנוגע לגעגועים וסבלותם. בפרט כשאנו כה רחוקים כאן מכל מעשה של בניין מחברי משק, אלא רק הרג והרס לפנינו".

ליל נדודים היה הלילה הזה

יום חמישי, ד' באייר. עננים אפורים מכסים את תל אביב. בשעת בוקר יוצאת צילה עמידרור (הלר) בת ה־31 מביתה שבשכונת יד אליהו לרחוב אלנבי, כדי לעשות קניות לקראת השבת. היא בחודש התשיעי להריונה, והלידה צפויה בעוד שבועיים.

"קיוויתי והתפללתי ללדת את הילד הראשון בישראל העצמאית, אחרי ששלטון המנדט הבריטי יסתיים", מספרת צילה, כיום בת 96. היא היתה ממפקדות בית"ר ולוחמת האצ"ל, ובמשך תקופה ארוכה היתה כלואה בשבי הבריטים בבית לחם. בעלה, אריה, התגייס לצבא הבריטי והיה שבוי בידי הגרמנים ביוון בזמן מלחמת העולם השנייה. "היה לי ברור שבליל שבת בחצות אני אלד, אבל אנשים לא לקחו אותי ברצינות, כי נותרו שבועיים עד לתאריך הלידה המשוער".

תל אביב נמצאת בדריכות ובמתח עילאי. אין התקהלויות, יש תכונה רבה. כבר בשעות הבוקר מתנוססים דגלי ישראל על הגגות והמרפסות. על עמודי המודעות נתלה כרוז של הרבנות הראשית, הקורא לתפילה ולהודיה: "אל מורך, אלוקי ישראל יהיה בעזרכם!" נכתב בו. עיריית תל אביב קוראת לתושבים לנקוט אמצעים להתגוננות בפני התקפות אוויר, ובראשם הדבקת חלונות ואיפול אורות.

העיר העברית הראשונה הופכת אתר עלייה לרגל. ד"ר צ' ואשתו, שעשו את כל הדרך מטבריה, אומרים ל"על המשמר": "לא ייתכן שלא להיות כאן ביום הזה". תושבים מקומיים משיבים להם: "ייתכן שתהיו מאוכזבים, מאחר שזהו יום של דריכות ולא של חגיגות".

"תל אביב היא עיר הבירה", נכתב בעיתון הצעיר "ידיעות מעריב". "בתל אביב - ולפחות בסמוך לה - תשכון ממשלתה הראשונה של ארץ ישראל העברית העצמאית. על אף העבים השחורים - השמש זורחת והתקווה עזה בלבבות. וכל אחד נמצא על מקומו ועל משמרתו. פחתו האוטובוסים בעיר, וגדל הביטחון... אלפים רבים לא נתנו הלילה תנומה לעיניהם. בערב רעם הרמקול, הקורא לדגל, ובלילה נענו האלפים.

"ליל נדודים היה הלילה הזה לכל מי שיש לו יד בהכנות. חברי מינהלת העם ישבו בהתייעצויות. עיתונאי חוץ צרו על משדר הטלגרף. נעשו השיפוצים האחרונים במשרדים הממשלתיים, מפלגות התייעצו על אסיפותיהן, הדפיסו כרוזים והודעות, וילדים התרוצצו בעיר, פיזרו הודעות על אסיפות חגיגיות והדביקון על הקירות, וקמה התחרות גדולה והיה בלבול גדול - לאיזו אסיפה ללכת!"

בוא מייד אל שרף בסוכנות

24 שעות לפני הכרזת המדינה היהודית, מנהיגי מדינות ערב מתכנסים להתייעצות צבאית ברבת עמון. בדמשק נקראים כל האזרחים לשאת עימם את תעודת הזהות ולהיות מוכנים לאפשרות שיגויסו בצו חירום. מיניסטריון החוץ הסורי מודיע לרוסיה, לארה"ב ולאנגליה כי בכוונתו לאמץ את החלטת הליגה הערבית "להשתמש בצבאותיהן הסדירים על מנת להשכין שלום בארץ ישראל".

דווקא בתזמון הזה, מתרחש אחד הרגעים הקשים של יהודי ארץ ישראל במלחמה. מגוש עציון מגיעות ידיעות על מספר עצום של פצועים והרוגים לכוחותינו, והאזור נופל לשליטת צבא ירדן וכוחות ערביים.

אנשי חטיבת עציוני מודיעים במברקים למטה אג"ם בשעת צהריים: "יש להניח שההתקפה תתחיל עוד הלילה. המצב באנשים, בנשק ובתחמושת חמור, שלח פגזים. עליך לחפש ולמצוא דרך להעביר תגבורת, אחרת לא אחזיק מעמד".

הכוחות בכפר עציון מדווחים במברקים משלהם: "המשוריינים מתקרבים לכיוון השער ומסתערים. בחסות הרעשה כבדה מתותחים ומרגמות ומכונות התחילו הערבים הסתערות על הנקודה מכיוון צפון. חזקונו בעזרה! דקות יכולות לקבוע". וזמן קצר אחר כך מגיעה הבשורה המרה: "כפר עציון הרוסה. שמונה טנקים חדרו לתוכה. כפר עציון מבקשת פינוי מיידי. האפנה לצלב האדום לבקש כניעה? אווירון ששלחתם נעצר כנראה ברדתו על יד הראל". 

במהלך שעות אחר הצהריים אובד הקשר עם החיילים בכפר עציון. למעט ארבעה שהצליחו להימלט - כל המגינים, חברי הקיבוץ ולוחמי פלמ"ח, נהרגו תוך כדי קרב וחלקם נורו למוות לאחר שהניפו דגלים לבנים ונכנעו לכוחות הערביים. שלושת הקיבוצים האחרים בגוש עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, הודיעו על כניעה. המגינים שלהם נפלו בשבי.

ביפו, לעומת זאת, נכנעים הערבים וחותמים על הסכם כניעה אחרי קרבות ממושכים עם אנשי אצ"ל וההגנה. בשעה 10:00 בבוקר מביאה מכונית ירוקה את השליחים הערבים למקום הפגישה עם מפקד ההגנה ומטהו. אחרי כחמש שעות, ב־15:15, נחתם הסכם הכניעה: מושל צבאי יהודי ינהל את ענייני יפו, וכוחות ההגנה ייכנסו לשטח. יפו בשליטה יהודית. הוועדה הערבית מתחייבת למסור את כל הנשק, התחמושת והרכוש הצבאי, ולהעביר פירוט של כל הידיעות על מוקשים ופצצות מלכודת.

"ההגנה תערוך זיהוי של כל הגברים הנמצאים ביפו ותהיה רשאית לעצור כל אדם המהווה או יהווה לדעתה סכנה לשלום ולביטחון העיר", נכתב בהסכם. "ההגנה תכניס ליפו כוחות, במידה שיידרשו לשם קיום השלום והסדר בעיר".

המראות שמתגלים ברחובות יפו אחרי שוך הקרבות מצמררים. כך תואר ב"דבר":

"רחוב בוסטרוס ריק מאדם. החנויות סגורות על מסגר. בתים רבים הרוסים כליל, בעיקר בצידו השמאלי של הרחוב. שברי זכוכית, רעפים ולבנים מתגוללים על כל שעל. תריסים מרוסקים תלויים על ציריהם בקירות המרוסקים. החורבן גדול ביותר בשווקים. כל הדוכנים הרוסים וריקים. פרצות גדולות נראות בקירות החיצוניים של בית הסוהר, הנמצא בכיכר השעון.

"התושבים המעטים שנראו בעיר - 75 אלף התושבים, התרכזו בעיקר בשכונות העיליות של יפו - עג'מי, זוזאהא וג'בליה. תחנות המשטרה ריקות. פנסי הרחובות מנופצים. צינורות המים מקולקלים ברובם. גלי אשפה ועיי מפולת בכל אשר תפנה. לעיתים ייראה ערבי העובר שפוף, בצעדים מהירים, את הרחוב השומם. כלבים ללא בעלים מוטלים ברחוב. בנמל פרוצים מחסנים רבים והסחורות נשדדו. במעגן נראו רק סירות אחדות עם פליטים ערבים שפניהם דרומה, לכיוון עזה".

לא הרחק משם, בתל אביב, נכנס אוטו ואליש, סוכן פרסום וגרפיקאי, למשרדו בנחלת בנימין. על שולחנו הוא מוצא פתק: "בוא מייד אל שרף בסוכנות". מקץ רגעים אחדים עולה ואליש במדרגות בניין הסוכנות ומופנה אל חדר בקומה ב'. "עליך להכין בתוך 24 שעות את האולם הגדול של המוזיאון בתל אביב לשם עריכת טקס הכרזת המדינה", אומרים לו זאב שרף ושלמה קדר, אנשי מזכירות הממשלה לעתיד. עוד בטרם מתאושש ואליש מתדהמתו קולטת אוזנו שתי מילים: "סודי בהחלט" - ושני המבשרים יוצאים מהחדר.

כשוואליש מגיע למוזיאון שבבית דיזנגוף, הוא לא נתקל בבעיות. מנהלי המקום כבר ידעו כי יש להעמיד לרשותו את האולם ולא לשאול שאלות. ארגון האירוע כולו עלה 150 לירות. בעזרת כמה אנשי סוד, הוא מכסה את תמונות הענק שתלויות במקום, ולא התאימו למאורע, קונה מנורות חזקות, פורס שטיח, מציב כיסאות, מקים את דוכן הנאומים ומכסה את חלונות האולם בבד שחור, לבל יראה מישהו מהעוברים והשבים את שעתיד להתרחש במקום כעבור יממה בלבד. 

העבודה, כך יתאר לימים פנחס יורמן ב"דבר", נמשכה כל הלילה, בעצם עד יום שישי בצהריים. אלא שעוד משימה הוטלה על ואליש: לכתוב בכתב ידו, על קלף, את הצהרת הקמת המדינה. הקלף נושא החתימות, שאליו מודבק נוסח ההכרזה, יילקח בידי קדר בתום הטקס ויוטמן בכספת של בנק אנגלו־פלשתינה ברחוב הרצל. בשבועות הבאים ישקדו ואליש ועוזרו, רודי סידנר, על כתיבת המגילה על הקלף עצמו. כשהקלף היוקרתי בתוך מכסה עץ, הוא יימסר לידי שרף, מזכיר הממשלה הראשון.

אי הפה אשר ימלא שחוקנו

בחזרה ליום חמישי. בשעה 21:30 נושא הנציב העליון הבריטי, סר אלן גורדון קנינגהאם, נאום פרידה רדיופוני בתחנת קול ההגנה. התושבים היהודים לא יתגעגעו. "לו קיימה מעצמת המנדט את התפקיד שהוטל עליה לפני שלושים שנה, היתה מסייעת בידנו להעלות וליישב את מיליוני היהודים שהתדפקו על שערי הארץ - ולא היתה מלבה את השנאה וההסתה המוסלמית - כי אז היה גמר תקופת המנדט משמש סיומו של תהליך", כתב יהודה גוטהלף ב"דבר", "אך משלא זכינו למנדטור נאמן, הרי גם הקמת המדינה לא תהא אלא שלב".

בשעת לילה מאוחרת חשה צילה עמידרור כאבים בבטנה. צירי לידה ראשונים. עם בעלה אריה היא צועדת ברגל מביתם שבשכונת יד אליהו ועד בית החולים הדסה שברחוב בלפור במרכז העיר.

בבוקר יום שישי כותב ש' לביא ב"דבר" את מאמרו "היינו כחולמים". מרגיזה אותו השיגרה שאופפת את הרחוב: "הידעתם מה קרה? מדינת היהודים הולכת וקמה. הריני יוצא החוצה ורואה - החיים כמנהגם נוהגים, כל איש לעבודתו, לענייניו, לעסקיו ולפקחותו, ואף אחד שייצא מן הכלים, שידבק את כל הנגעש בו, בשמחתו העוברת את כל הגבולות. הרי הגענו למצב שאנו מכריזים קבל עם עולם ומלואו: העם היהודי השתחרר משעבודו! העם היהודי מקים את מדינתו! לא מנדבת מלכים ולא מחסד לאומים, אלא בעצם ידיו, בעצם אונו ובכוחו, בנה ורקם לאט לאט את חייו ואת שחרורו. בזיעת בניו, בדם נעריו הרעננים, העשויים לבלי חת, בנה מתוך חירוף נפש - את מדינתו, את חלום הדורות שלו.

"זכינו להיגאל, לא מעטים, אלא חלק חשוב מן העם, ואיתו העם כולו. לא בבית לה' החילונו, אלא בבית לעם החילונו. בבית צנוע החילונו, ועד למדינת ישראל הגענו. אי הפה אשר ימלא שחוקנו, גילנו? אי הלשון אשר תישא את רינוננו כלפי תבל כולו והדרים בו, כלפי חסידי העולם ואף כלפי רשעי העולם? כולם כולם יבואו לשמוע לרינוננו. 

"ואם עוד בוכה הלב וכואב על בנינו הצעירים אשר נפלו בקרב - נעלה אותם, על כן, בעיניים דומעות על ראש שמחתנו. ואם עוד רבה החרדה, ואם עוד הרבה רעות וייסורים צפויים לנו - אל נירתע. בכוחנו זה שהביאנו עד הלום נמשיך ונלך, ומדינת היהודים קום תקום".

אחרי עשרה ימים במיטתה שבבית החולים "בתר" בהדר הכרמל בחיפה, רבקה בר־זאב יולדת בן בכור. על תעודת הזהות שלו יירשם התאריך הייחודי: ה' באייר תש"ח. "היה לנו ויכוח גדול איך לקרוא לילד, היא רצתה על שם סבא שלה ואני על שם סבא שלי", מספר היום אביו של הרך, סא"ל (מיל') זאב בר־זאב (88), "אבל אחרי הכרזת העצמאות, כששמענו את שמה של המדינה, החלטנו להתפשר על השם ישראל".

ישראל: "זה קצת בעייתי להיוולד דווקא ביום הזה, כי אני מעולם לא יכולתי לשקר לגבי הגיל שלי. מצד אחד, כולם שמחים וחוגגים ביום ההולדת שלי, ומצד שני, מעולם לא חגגו יום הולדת רק לי. תמיד המדינה היתה שם בחגיגה ולקחה לי את תשומת הלב... אז זה טוב וגם רע".

זאב: "ישראל נולד באיחור, אחרי התאריך שבו היה אמור להיוולד. לחמתי אז בהגנה, ויצאנו לפעולות תקיפה בלילה. כשאשתי היתה בחודש השמיני, המפקד שלי החליט לשחרר אותי ולשלוח אותי לשמירות ברחובות חיפה. אני לא זוכר איפה הייתי בזמן טקס ההכרזה. הייתי כל כך נרגש, לחוץ ועמוס באותו יום. טוב, הפכתי לאבא".

עשר שנים אחר כך הוזמנה משפחת בר־זאב, פרקש בעבר, לבית הנשיא. התקיים שם טקס מיוחד לכבוד הילדים והנערים שנולדו ביום הקמת המדינה. ישראל היה ביניהם. זאב, שהתקדם במסלול הקצונה והדרגות בחיל הים, פגש באחד האירועים את בן־גוריון, "והוא הורה לי לעברת את שם המשפחה".

המנדט מת! תחי מדינתנו!

"הלילה תקום המדינה העברית", זעקה כותרתו הראשית של "הצופה" בבוקר יום שישי, ותחתיה צוין כי "1,878 שנים לאחר חורבן הבית, תקום מחדש עצמאות ישראל בארץ ישראל". ב"ידיעות מעריב" חגגו: "המנדט מת! תחי מדינתנו!" וב"על המשמר" נכתב בכותרת: "היום הכרזת המדינה והקמת הממשלה".

בכל העיתונים הופיעו מודעות גיוס דחופות, לקראת ההסלמה שכולם ציפו לה. והיו גם מודעות פרסומת מעט שונות, לשוקולדה של עלית - "הוא הטוב שבטוב"; למיונז של תלמה - "המיונז שהתחבב על הכל, מעתה בשמלה חדשה"; וחברת פלתורס הודיעה על טיסות מיוחדות שייצאו מרמת דוד ליוהנסבורג - באווירון "האלטון" בעל ארבעה מנועים, ומתל אביב לארה"ב באווירון "דקוטה" עם 21 מקומות. היתה גם מודעת דרושים לא שגרתית: "דרושות בחורות למכירת גלידה וגזוז במשמרות ובתנאים טובים".

בעיתון "דבר" הופיעה פינת המרשם "שולחן ערוך", ועם או בלי קשר למאורע - הוצע שם סלט תפוחי אדמה. הפנייה היתה, איך לא, בלשון נקבה: "בשלי חצי קילוגרם תפוחי אדמה בקליפתם במים מלוחים עד שמתרככים. קלפי וחתכי אותם בעודם חמים לחתיכות קטנות. הוסיפי מארינדה (תערובת שמן, לימון או חומץ), מלח, פלפל, גזר מרוסק, בצל ירוק קצוץ, מלפפון כבוש וסלרי קצוץ. ערבבי יפה; לבסוף תני ביצה שלוקה קצוצה, מיונית והגישי על עלי חסה".

את הנאיביות שאפיינה את היישוב העברי בימים ההם ימחישו הסיפורים הבאים: ד"ר מ' קריגר משדרות רוטשילד 71 (טלפון 3482) דיווח בעיתון על מכוניתו שנגנבה. "פרטית, כחולה, ווקסהאל מספר M486Y, המנוע - J32600. המוצא מתבקש להודיע". גם ליוסף בן בשט מרחוב פרוג 6 היתה בעיה דומה: "נגנב טנדר דודג' בליל הסדר, M420U, ממגרש חניה מול תחנת האוטובוסים המרכזית".

בהיעדר טלפונים סלולריים, או טלפונים בכלל, העיתונים שימשו גם להעברת הודעות בין אזרחים - בעלות של 100 מיל ארץ־ישראלי לחמש מילים. ליוסף שטיינברג מיד מרדכי הודיע אלמוני מעל דפי "על המשמר": "יחיאל הגיע ארצה ונמצא בבית. השתדל לבוא. לכולנו שלום". אריה ובלה בישרו לנפתלי קרוג ולנח רינג מבית אלפא: "הוריו של נח הגיעו מקפריסין. אם מצב הביטחון מרשה, יבואו מייד". אבל היה גם מי שדאג. חברי רבדים בתל אביב שיגרו הודעה לחברם אוריק: "הודיע לנו מייד מה ידוע לך ומי הגיע לירושלים".

16:07. הזמן עוצר מלכת

מזג אוויר קיצי שוטף את ארץ ישראל ביום ההיסטורי. בשעה 06:30 בבוקר מורד הדגל הבריטי מעל מלון המלך דוד בירושלים, ובמקומו מונף דגל הצלב האדום. שעה מאוחר יותר נפרד קנינגהאם מהעיר, כשהוא סוקר את חייליו הנותרים בארמון הנציב, ועוזב לחיפה. ב־09:30 מתקיים בנמל חיפה טקס סיום שלטון המנדט.

ב־13:30 מתכנסת מועצת העם לישיבתה האחרונה, רגע לפני שהיא הופכת לממשלה הזמנית הראשונה במדינת ישראל. בן־גוריון מציין בפתח דבריו את היום ההיסטורי ואת המצב החמור בלחימה. כמה מחברי המועצה קוראים לשנות סעיפים וניסוחים כאלה ואחרים במגילת העצמאות, אולם השינויים לא מתקבלים, ונוסח ההכרזה נותר כשהיה.

תחנת הרדיו הממלכתית "קול ישראל" מתכוננת לשידור הרשמי הראשון שלה - שידור חי של טקס ההכרזה. מנהל התחנה, מרדכי זלוטניק, מתקן עם עוזרו את מכשירי השידור, שמועבר בגל 50. כל עם ישראל יקשיב בקשב רב לכל מילה שתישמע מעל גלי האתר.

צילה עמידרור הכורעת ללדת יודעת שהיא חייבת לשמוע את הטקס. בשעת אחר הצהריים היא קמה ממיטתה בבית החולים וצועדת עד לבית אחיה ברחוב הלל הזקן. אבל מאחר שאין לו רדיו, הולכים השניים לשכנים כדי לשמוע שם את השידור.

ההתרגשות בתל אביב עצומה. "כשאתה עולה במדרגות הרחבות המתרוממות מול שדרות רוטשילד, אתה נכנס לעולם שכולו שקט ושלווה", יתואר כעבור כמה שעות בעיתון החגיגי "יום המדינה", מהדורה מיוחדת המשותפת לכל עיתוני ישראל. "כאן הכל מוצק, בלתי נכנע. מעל הקירות באולם הרחב ניבטות תמונות שאין לזמן שליטה עליהן. שקט שורר באולמות העליונים, שבהם מרוכזות יצירות האמנות העברית בין יצירותיהם של גדולי האמנים בעולם. וכאן, במקום הדממה הדקה, כאן ניתנה ההכרזה שהיא הגשמת כיסופיו של עם ישראל במשך מאות שנים".

בשעה 16:00 בדיוק הולם בן־גוריון בפטיש על שולחן הנשיאות, ובאולם מושלך הס. הקהל קם על רגליו ושר "התקווה" בספונטניות. זה לא היה מתוכנן, ולא נכלל בלוח הזמנים. בדממה ובמתיחות בלתי רגילה, פותח ראש הממשלה הנכנס בקול רועד מהתרגשות: "בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הדתית, הרוחנית והמדינית. בה חי חיי קוממיות ממלכתית. בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי..."

ב־16:07 אומר בן־גוריון את המשפט שייזכר לדורות: "...לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל!"

מחיאות כפיים סוערות וממושכות פורצות באולם. גם הקשוחים שבאנשים לא מצליחים לעצור את הדמעות. אפילו כתב "ניו יורק טיימס", עיתונאי ותיק ונוקשה, שאינו יהודי, בוכה. ברחבי המדינה יושבים מאות אלפי אזרחים צמודים למקלטי הרדיו ולא מאמינים.

בן־גוריון מסיים את נאומו: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. מתוך ביטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, בישיבת מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל אביב. היום הזה, ערב שבת, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948".

שרף, שנכנס עתה לתפקידו כמזכיר הממשלה הזמנית, שולף שוב את מגילת העצמאות מתוך הנרתיק. בן־גוריון חותם ראשון, ואחריו 36 החברים האחרים של מועצת העם, לפי סדר הא"ב.

כשמגיע תורו של הרב יהודה לייב פישמן, הוותיק בין אנשי הסוכנות, הוא קם, ובקול חנוק מבכי מברך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כל הנאספים קמים, חובשים כובע, וכמו קהל מתפללים, עונים אחריו "אמן". מוזיאון תל אביב הופך באותו רגע למקום קדוש, לבית תפילה.

16:32. התזמורת הפילהרמונית מנגנת את "התקווה", וטקס הכרזת העצמאות ננעל בקריאתו של בן־גוריון: "קמה מדינת ישראל!"

יאביבה ישראל!

בבית דודיו בקריית מוצקין יושב לוליק, ילד בן 10, ומאזין לטקס ממכשיר ענק של "רדיו בן־גל". לימים גדל לוליק להיות הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל. "את היום הזה אני יכול להגדיר בשתי מילים מספר תהילים: 'וגילו ברעדה'", אומר הרב לאו. "היה מתח גדול לצד השמחה, כי ידענו שאנחנו ניצבים לפני ימים קשים ביותר. הלכנו לבית הכנסת להגיד תפילת הלל, אבל המתקפה של מדינות ערב על ישראל כבר היתה בדרך".

הרב לאו מספר שהחגיגות בכ"ט בנובמבר היו גדולות יותר. "זה היה במוצאי שבת, ועד היום מהדהד במוחי קולו של מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, שמקריא מה הצביעה כל מדינה ומדינה. זה היה לילה מיוחד. כולם יצאו מהבתים לרחובות באופן ספונטני ורקדו במעגלי הורה בלתי פוסקים למשמע שירי 'אנו באנו ארצה', 'פה בארץ חמדת אבות', 'הבה נגילה'".

"כיסופים של דורות, וציפייתם של מיליוני יהודים בכל רחבי העולם, מתקפלים ברגע זה באותו מעמד בלתי נשכח", נכתב ב"דבר" בגיליונו הראשון לאחר הקמת המדינה. "אין חובק איש את רעהו, כנהוג בקונגרסים ציוניים. הכל עצור, כאילו מאובן, עמידת דום לכבוד הרגע הגדול. החגיגיות דומה ליום כיפור, שהוא יום חשבון הנפש ויום הדין".

שר החוץ משה שרתוק (לימים שרת) יוצא מהבניין ומתקבל בתשואות סוערות. הקהל צר על מכוניתו, והוא בקושי מצליח להגיע אל בית אמו בשדרות רוטשילד. גם שם ממשיכים ההמונים להריע, ושרתוק "אנוס לצאת אל גזוזטרת הבית בלוויית אמו הישישה ואחותו. הוא נשק לאמו, שנופפה בידה אל הקהל ואמר לנאספים: 'שלום עליכם! עדיין אנו בהתחלה, וכל ההתחלות קשות. התחלנו במצווה ונגמור אותה'".

אחד החוגגים קורא בערבית, שפת אמו: "יאביבה, יאביבה! יאביבה ישראל!" ("תחי ישראל"), וזו המילה היחידה שתישמע בתל אביב בערבית בכל אותו היום.

ואנו - לא חולמים אנו

מייד אחרי ההכרזה חוזרת צילה עמידרור לבית החולים. "היתה לי ירידת מים, אבל התאפקתי, רציתי ללדת ממש אחרי סיום המנדט. רק בחצות הלילה באה אלי האחות ובישרה: 'הבריטים אינם, את יכולה ללדת'".

בתוך זמן קצר יעקב הגיח לאוויר העולם. לימים יגיע בנה, שגילו בדיוק כגילה של המדינה, לדרגת אלוף בצה"ל. היום הוא ראש המטה לביטחון לאומי, אבל אמו עדיין קוראת לו "יקי". "הוא הילד הראשון שנולד בישראל תחת שלטון יהודי", היא מתגאה, "במשך שנים הוא לא האמין לי כשסיפרתי לו את זה, אבל בסוף השתכנע כשראה את תעודת הלידה שלו".

בכיכר דיזנגוף בתל אביב מצטופפים אלפי אנשים לשירה בציבור. שרים עם זמר אחד, מקהלה ואקורדיוניסט את שירי ההגנה, ושני קריינים מבצעים תוכנית ספרותית־אמנותית, שבמסגרתה הם קוראים קטעים מהכרזת העצמאות, פרקים מספר ישעיהו ומעט מדבריו של הרצל. ויש גם מופע סאטירי.

בתי הקפה והרחובות מלאים קהל, אך עד מהרה שוקעת העיר בחשיכה בשל החשש ממתקפה אווירית של צבאות ערב. האורות בפנסי הרחובות כבים, התריסים מוגפים, ואפילה אופפת את העיר העברית. אנשי המשמר האזרחי מסיירים ברחובות ומפקחים על ההאפלה.

ארה"ב מודיעה כי היא מכירה במדינת ישראל ובעצמאותה "דה פקטו". הצבא המצרי ממתין ליציאת הבריטים, ומייד חוצה את הגבול בדרום ונכנס לעזה עם כוח של 10,000 חיילים. צבאות לבנון, סוריה, ירדן, עיראק וגם סעודיה - במסגרת חיל המשלוח המצרי - פולשים למדינה הצעירה ותוקפים אותה מכל הכיוונים, כשהם מצוידים בחיל שריון ובארטילריה.

שבת, 06:00. שישה גלים של מטוסים מצריים עוברים מעל תל אביב ומפציצים את הנמל ואת שדה דב. הטייסים נתקלים באש נ"מ, שיוצאת מתותחים שנפרקו אך בלילה לפני כן מספינה. שני מטוסים מופלים. חרף האבידות ממשיך חיל האוויר המצרי בהפצצת אזורי מגורים. בן־גוריון נושא נאום הפונה אל האומה האמריקנית, שמועבר ברדיו בלא פחות מ־152 רשתות שידור. ברקע נשמעים הדי הפיצוצים בעיר העברית.

קולות נפץ מתחילים להישמע גם מסביב לבית החולים שבו מאושפזת היולדת הטרייה, צילה. "הפצצה הראשונה נפלה ברחוב בלפור, והאחיות היו מאוד לחוצות ועצבניות. הן עמדו ליד החלון, ובינתיים, מלמטה התחילו להבהיל פצועים. הייתי צריכה להרגיע אותן".

ח' שורר תיעד אז את קורותיו ב"דבר": "אפלה בעיר, כבימי האופל העולמי לפני שנים אחדות. עם רב מקשיב בתוך האולמות, ובכיכרי העיר הגדולות בחוץ. 'תחי המדינה העברית!' 'תחי ההגנה - הצבא המשחרר', ותשואות לסיסמאות שאינן נבובות, אלא מלאות תוכן חי. חגיגיות גדולה ועצורה מאוד. אפלה בעיר - והלב חש בתכונה האפלה שמסביב לארצנו הקטנה, למדינתנו הרכה.

"אחרי חצות, בשורת פתע גדולה. אמריקה מכירה בנו, במדינתנו. התרחש נס! האם לא תקוצר עתה דרכנו הקשה? היעז האויב עתה? רגע היה רצון לצאת לחוצות העיר, לבשר, לעורר, להאיר כל בית מחדש: 'על כורחם עונים אמן!' ואילו קול אחר עצר: אל חיפזון! שמחה לא תאחר לבוא, במועדה תבוא. בינתיים - זהירות, מתינות, נכונות.

"ולא עברו ארבע שעות - פצצות. מי שלא נבהל ולא נמלט למקלט, ראה אותן במו עיניו. המטוס צלל והמליט אותה, את הפצצה השחורה, הצרה והארוכה, והנה פגעה, ועשן התאבך ועלה. ועוד אחת, ועוד אחת. ובכן, באמת, וברצינות, ואחד ממטוסי האויב הופל על ידינו. הטייס - בשבי. מצרי. וקול ההגנה מודיע: הותקף מן האוויר גם יישוב אחד בנגב.

"ובין הפצצה להפצצה: עולים באו. ישר לחופנו באו. לתל אביב. דגל הלאום על התורן. דגל ישראל. יהודים רבים, ילדים, אצים רצים אל הנמל. לקבל פני אחים. עלייה חופשית? האומנם? הספר הלבן המקולל נפח נפשו.

"ואנו - לא חולמים אנו, לא. מציאות היא. מאורע רודף מאורע. איזה יום, איזה לילה, ואיזה יום לאחריו! 16 שעות - הוכרזה המדינה, הופצצה המדינה, מוגנת המדינה. ועליית רבים למדינה. גדולים הימים וחמורים". 

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו