1939, בן שמן
פרס כחניך בתנועת הנוער העובד
"בבית הספר החקלאי בבן שמן, כשהייתי בן 15, התחלתי לארגן נוער עובד באופן מחתרתי. היינו מתאספים כל ערב ליד אורוות הפרדות ואני הייתי מרצה. ההרצאות היו חלקן פוליטיות וחלקן ספרותיות.
"ב־1943, כשהייתי בן 20, נבחרתי למזכירות הנוער העובד, ושם מצאתי את עצמי במיעוט מוחלט ובכל זאת הצלחתי בהמשך להיבחר כמזכיר מטעם רשימת מפא"י. זאת היתה סנסציה גדולה. כל מנהיגי מפא"י התחילו להתעניין בי, הם לא ידעו מאיפה הגעתי להם. ברל כצנלסון היה הראשון שהתחיל להזמין אותי אליו הביתה בכל יום ראשון. הוא היה אומר לי שמות של ספרים, אני הייתי צריך לקרוא אותם, ושבוע לאחר מכן ברל היה בוחן אותי. הוא כנראה זה שהלך לספר לבן־גוריון עלי".
צילומים: מרכז פרס לשלום וזיו קורן
1958, עם המשפחה
מימין: סוניה, נחמיה (חמי), שמעון, יהונתן (יוני) וצביה (ציקי)
"תמיד היינו משפחה מאוד אוהבת. לא בשביל ההצגה: בבית פנימה שררה אהבה מדהימה. כאבא נעדרתי רוב הזמן, כי עבדתי. לברית
של יוני הגעתי ממש ברגע האחרון מצרפת ומצאתי שם את הסנדק,
בן־גוריון, מחכה לי. כשהיה לי זמן הלכתי עם הילדים לבריכה, לימדתי אותם לשחות. הייתי מספר להם סיפורים כדי לפתות אותם לאכול: סיפורים על מאכלי בורמה ומאכלי סין ומאכלי איטליה, וסוניה ישבה בצד ושבעה נחת מהכישרון שלי.
"אהבתי את סוניה אהבה מלאה וטוטאלית, מהיום הראשון שפגשתי אותה. גם אהבתי וגם הערצתי. היו בה תכונות שבי לא היו באותה מידה. למשל, צניעות. סוניה בחייה לא נתנה אף ראיון. כשהיינו מארחים בבית, גם כשהייתי ראש ממשלה, לא היינו שולחים חשבון לממשלה. היא בישלה, אני שטפתי כלים, ונגמר הסיפור. היא גם לא הסכימה שאקח את הילדים באוטו הרשמי שלי לבית הספר. היא קנתה פיאט קטנה, והיתה מסיעה אותם בעצמה.
"שנינו מעולם לא התעניינו בכסף. אחרי שסוניה נפטרה, ניגש אלי מנהל הבנק שלנו וסיפר לי שבכל ראש חודש, כשנכנסה המשכורת, סוניה היתה מגיעה לבנק ומבקשת להוריד מחצית למען מתן בסתר. כל החיים היא לא סיפרה לי על זה, והתרומה נעשתה בעילום שם. אלה תכונות נדירות.
"היא היתה ישרה כמו סרגל. כשחשבה שמשהו לא בסדר היא לא ויתרה, וכך חינכה את הילדים. הילדים שלנו כולם צנועים, אף אחד לא חושב שמגיע לו משהו יותר מאחרים. הם יודעים שהם צריכים לעבוד, להיות ישרים ולכבד את הזולת.
"חוץ מזה היא היתה חכמה, ואנשים מאוד אהבו אותה. אבל היא התחברה אל החלכאים ואל הנדכאים. היא מעולם לא חיפשה את ההיי סוסייטי. כשהמתנחלים הפגינו נגדי, היא היתה מזמינה אותם הביתה לתה ולקפה. אני הלכתי למשרד, והם ישבו אצלי בבית לתה ולקפה.
"כשבן־גוריון ביקש שנלך לרפ"י, לא היו לנו כספים בשביל ההתמודדות. לא היה רכב, ולא היתה פרוטה. מישכנו את המקרר שלנו, וסוניה היתה מסיעה אותי בפיאט שלה לאסיפות. כשנסעתי לשליחות ממלכתית או ביטחונית, היא אף פעם לא התלוננה. שליחות זאת שליחות, אין קונצים. היא הבחינה טוב מאוד בין שליחות לבין קריירה. היא לא רצתה שאני אהיה נשיא, זה לא עניין אותה.
"בארץ, עד גיל מאוד מבוגר, לא ידעו בכלל מה אני עושה. קיללו אותי ותקפו אותי והעלילו עלי עלילות. אבל סוניה ידעה תמיד מה אני עושה, ובלעה הכל יחד איתי. היא היתה שותפת־סוד, אבל מצד שני לא שאלה שאלות".
ידידות עמוקה עם המלך חוסיין
משמאל: אמצע שנות השבעים, פרס מחופש, בעת ביקור בירדן; 1996, עם המלך חוסיין בעת טיסה במסוק בשמי הארץ
"בין המלך חוסיין לביני היתה ידידות עמוקה, והייתי בא אליו לירדן לפגישות סודיות, שלשמן הייתי מתחפש. הפגישה הראשונה שלי איתו היתה ב־1974, אחרי מלחמת יום כיפור, על שפת ים סוף. רבין היה ראש הממשלה, יגאל אלון היה שר החוץ, ואני הייתי שר הביטחון. המלך הגיע בסירה מירדן ונפגשנו על צריף שנבנה למטרה הזאת. בדרך, יצחק, יגאל ואני דיברנו על מה מציק לנו, והתברר שלכל אחד היתה דעה אחרת. יצחק אמר שכל אחד יציג בפני המלך את דעתו. את ההצעות של רבין ואלון הוא דחה. אני הצעתי את מה שלימים הפך להיות הבסיס להסכם לונדון, והמלך אמר, 'בוא נחשוב'.
"הסכם לונדון משנת 1987 הוא בעיניי סיפור מרתק למה שהתרחש ביני לבין המלך. את הפגישות בינינו אירגן ידיד טוב שלנו, ויקטור מישקון, עורך דין יהודי חשוב שהיה גם ראש עיריית לונדון. הבת שלו והבת של חוסיין למדו באותו בית ספר, והם נהיו חברים. מישקון וחוסיין הם שני אנשים שקל להתאהב בהם.
"בביתו של מישקון בלונדון ניסינו להגיע להסכם. ויקטור פינה את הבית מהמלצרים ומהמשרתים, ונותרה רק אשתו. היא בישלה לנו ארוחות, והמלך ואני רצינו לשטוף את הכלים, אבל היא לא הסכימה. הפגישה נמשכה יום תמים. לחוסיין התלווה ראש הממשלה הירדני, זיד א־ריפאעי, ואיתי היו יוסי ביילין, מנכ"ל משרד החוץ, ואפרים הלוי, ששימש בתפקיד בכיר במוסד. אני הייתי שר חוץ, כבר לא ראש ממשלה. אמרו אז שראש הממשלה יצחק שמיר לא ידע על הנסיעה, ואלה שטויות, כי בכירי המוסד כפופים לראש הממשלה וזקוקים לאישור של משרד ראש הממשלה כדי לטוס.
"בשעות הראשונות המשא ומתן התנהל ביני לבין ראש ממשלת ירדן, כשהמלך מתערב מדי פעם. בסופו של יום הוא ביקש מראש הממשלה שלו לסכם, ואז ביקש ממני להציג את ההשגות שלי - ועל כל בקשה נעניתי. ואני באתי בלי תוכנית בכלל. היה מוסכם מראש שאם נגיע להסכם, הוא יוצג כהסכם אמריקני, כדי שלא ייצא שעשינו משהו בסתר מהאמריקנים. האנגלית שלי לא היתה משובחת, אז אפרים הלוי עזר לי לכתוב את הסיכום. סיכום מדהים, אם הוא היה מתקבל היה לנו מזרח תיכון חדש.
"טסתי מלונדון במטוס קטן והגעתי בבוקר לישראל, כשעתיים לפני ישיבת הממשלה. צילצלתי לשמיר והודעתי לו שיש טיוטת הסכם, אבל לשמיר אף פעם לא בער כלום. הוא אמר: ניפגש אחר הצהריים, בארבע. כשנפגשנו סיפרתי לו הכל, הקראתי לו את ההסכם, סיימתי, והוא ביקש שאקרא עוד פעם. הוא לא אמר כלום, רק הקשיב, ואז ביקש שאשאיר לו את הנייר, כדי שיחשוב עליו. אמרתי לו, יצחק, אני לא משאיר את הנייר. אין לי ספק שממך זה לא ידלוף, אבל חס ושלום, אם איזו מזכירה או מישהו אחר ידליפו את זה - אני מפסיד את אמריקה. הרי האמריקנים היו אמורים להציג את ההסכם.
"החלטתי לספר למזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ על המסמך. שלחתי את יוסי ביילין עם ההסכם לפינלנד, שם היה שולץ, וקיבלנו את אישורו. אני הייתי שמח וטוב לב. בינתיים, מה ששמיר לא אמר לי זה שהוא קרא למשה ארנס ושלח אותו לשולץ כדי להגיד לו שההסכם לא מקובל עליו. שולץ אמר: 'אם כך, אמריקה לא יכולה לקחת חלק'.
"רציתי להתפטר על המקום. אבל חבריי אמרו לי: 'אם אתה מתפטר, אתה צריך לומר מדוע, ואז אתה חושף סוד שאתה מחויב לשמור'. נכנסתי לשמיר ואמרתי לו: 'יחסינו נגמרו בזאת. אני לא יכול להתפטר עכשיו, אבל אמצא את ההזדמנות הראשונה ואתפטר'. ואכן, כעבור כמה חודשים התפטרתי והממשלה פורקה.
"הסכם לונדון הוא פספוס גדול. אם בראש המחנה הירדני־פלשתיני היתה עומדת ירדן, זה היה סיפור אחר. ערפאת היה טרוריסט, והמלך היה נגד טרור. אחרי שההסכם לא התקבל נשארנו עם ערפאת, והמלך אמר: 'די, אני גמרתי'. הוא היה בטוח שההסכם יאושר וכל כך התאכזב שזה לא קרה.
"את קשרי הידידות העמוקים שהיו לי עם המלך חוסיין אני ממשיך היום עם בנו עבדאללה, מנהיג אמיץ, חשוב וחכם".
1976, מבצע אנטבה
עם רבין בחזרת החטופים לישראל
"המטוס נחטף ביום ראשון, ורבין כינס את הממשלה. בהתחלה מוטה גור, הרמטכ"ל, הציע שנשלח צנחנים לאגם ויקטוריה, ומשם יעברו לאנטבה ויהרגו את המחבלים. הוא לא התייעץ איתי, למרות שהייתי שר הביטחון. הוא הפתיע אותי. אני התנגדתי, ורבין שאל: 'אז מה אתה מציע?' אמרתי לו: 'לא מעניין להרוג את החוטפים אם לא מצילים את החטופים'. אז מוטה נטה לכיוון יצחק, שניהם הרגישו בהתחלה שאין מה לעשות, אין לנו מודיעין ואי אפשר לעשות פעולה במרחק כזה. אבל היו חבר'ה בתוך המטה שאמרו לי: 'אפשר'. כמו בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר, וקותי אדם, ראש אגף המבצעים.
"התחלתי בישיבות עם אנשי סיירת מטכ"ל. מוטה כינה אותנו 'מטה הפנטזיה'. בדקתי כל קילומטר כדי להבין איך אפשר לפעול. במקביל בדקתי אם אפשר לפעול מול אידי אמין, שליט אוגנדה. הוא היה טיפוס ברוחב של חבית ובגובה של דקל. אני זוכר שבתחילת שנות השבעים משה דיין ערך מסיבה אצלו בגן, וכשאמין בא לבקר בישראל, דיין נתן לו במתנה תת־מקלע עוזי. אמרתי לו: 'השתגעת? הוא ירסס כאן את כולנו'. אז דיין אמר לי: 'אל תדאג, לא צירפתי כדורים'.
"נזכרתי שיש קצין ישראלי חכם שמאוד חיבבתי, בשם בורקה (ברוך בר לב; נ"ל), שעבד עם אידי אמין כיועץ צבאי. קראתי לו אלי כדי להבין יותר איך אפשר לעבוד עם אמין. הוא אמר לי: 'שמע, זה פרא אדם, חיי אדם בעיניו הם כלום, אבל הוא מושפע מאוד מאמו', וסיפר לי סיפור מדהים על חלום של אמא שלו, שבעקבותיו היא אמרה לו: 'אל תתעסק עם יהודים'. בנוסף, בורקה אמר שהוא מאוד אמביציוזי ורוצה לקבל פרס נובל. אמרתי לבורקה: 'צור איתו קשר, תגיד לו שאתה מדבר בשם ההנהגה הישראלית, ושאם יעזור להציל את החטופים, יקבל פרס נובל. אני אחראי לזה'. ואמרתי לו שיזכיר גם את החלום של אמו.
"בינתיים עבדנו על האופציה הצבאית. עבדתי סביב השעון, זה היה שבוע שבו לא עצמתי עין, והעצבנות עלתה לשמיים. בסוף הוחלט ללכת על האופציה הזאת. ביום של המבצע לא יצאתי מהמשרד. הוחלט על דממה אלחוטית, אלא אם יקרה אסון, חלילה. כשהחיילים נחתו באוגנדה לא דווח דבר, וזה היה סימן טוב. אבל בהמשך נכנס מוטה ואמר: 'נפל לנו בחור אחד'. אסור היה לנו לשאול את השם, אבל משום מה, משהו אמר לי שזהו יוני.
"כל המטה הכללי ישב אצלי בחדר. לידי ישב חבר נעורים טוב וקרוב שלי, האלוף רפאל ורדי, שהיה ראש אגף כוח אדם. הוא היה אב שכול - אחד מבניו נהרג במלחמת יום הכיפורים, ועכשיו הבן השני השתתף במבצע. כשהתקבלה הידיעה שאיבדנו לוחם, הוא לא שאל מי. תאמינו לי, אחזה בי צמרמורת. זאת גבורה אמיתית.
"רק כשהם כבר היו בדרכם חזרה נודע לנו שמדובר ביוני. בכל המבצע הזה בכיתי רק פעם אחת, כשהבנתי שיוני נהרג. כאב לי הלב, מאוד אהבתי אותו. ואז נעמד מוטה ואמר: 'יש לי משהו אחד להגיד. אם יש מישהו שלזכותו צריך לזקוף את האירוע זה שמעון, שבניגוד לכולנו עמד כמו סלע ותמך בפעולה'. בזה הסתיים העניין, וכולנו נסענו לשדה התעופה לקבל את האנשים".
שנות השבעים, במטוס עם רבין
בעת כהונתו הראשונה של רבין כראש הממשלה. פרס שר הביטחון
"רבין ואני היינו בשני מחנות שונים. בהתמודדות מולו, ב־1974, הוא ניצח אותי בהפרש קטן, למרות שכל המנגנון עמד לימינו. הגענו בינינו להסכמה שמי שייבחר יהיה ראש הממשלה ומי שיפסיד יהיה שר הביטחון, וכך היה.
"בהתמודדות מולו ב־1992 רבין שוב ניצח, ואני אמרתי לו שלא משנה לי אם אני ראשון או שני - כל עוד הוא יתמוך בתוכנית השלום לא יהיה לו חבר טוב ממני, אבל אם יתנגד, לא יהיה לו יריב מר ממני. ההמשך ידוע.
"היינו נפגשים לבד, כל יום שישי, אצלו בדירה ברמת אביב, שהיתה לא רחוקה מהדירה שלי. לפגישות האלה לא היתה כניסה אפילו ללאה, ישבנו רק שנינו. שם, בפגישות הסגורות, היו יחסים לגמרי אחרים ממה שנאמר עלינו לאורך השנים. היה קשר נעים ביותר, גלוי לב וחברי. כשיצאנו החוצה היו תמיד כל המקהלות וכל התזמורות וכל הרכילויות על יחסינו. אני קיבלתי החלטה אחת מאוד חכמה כשהייתי צעיר: שאני אחליט מי מעליב אותי. אם אבכה ואיעלב, יאכלו אותי חי. העניין, המהות - תמיד היו חשובים יותר מכל הקשקושים".
2013, עם ברק אובאמה
בביקורו בבית הנשיא בחודש שעבר
"כשהייתי בארה"ב לראשונה ב־1952, וראיתי מהם היחסים בין השחורים ללבנים - נדהמתי. לכן מאוד התרגשתי ב־2008, כשנשיא שחור נבחר. זה ריגש אותי עד לב השמיים. הוא נבחר בגיל 47, ניצח במפלגה הדמוקרטית את הילארי קלינטון, לא ייאמן. גם בגילי אני מסוגל להתרגש, למרות שאני לא מראה את זה.
"פגשתי את אובאמה עוד כשהיה סנאטור ומצאתי אדם מאוד משכיל ונחוש, עם יכולת להתאפק ויכולת להילחם. נוצרה בינינו ידידות, ונתתי לו עצה - שאם מישהו אומר לו שהעתיד שייך לצעירים, שיזרוק אותו מהחדר. ההווה שייך לצעירים. מרגע שאתה נבחר, אל תדחה שום דבר למחר.
"בן־גוריון אמר לי: 'תשפוט אדם רק לפי קנה מידה אחד - הרקורד שלו. כל היתר זה סיפורי סבתא, קנאה, שנאה, בורות, העמדת פנים'. אם אני בוחן את הרקורד של אובאמה כלפי ישראל, הוא חסר תקדים, גם בתחום הצבאי וגם בתחום המדיני. ואנחנו גם קצת פרובינציאליים. בעולם יש 7 מיליארד אנשים, מתוכם מיליארד וחצי מוסלמים. כנשיא ארה"ב הוא לא רוצה שהם יהיו מקור הבעירות. הרי גם אנחנו רוצים לחיות איתם בשלום.
"בכל פעם שנפגשנו, השיחות הלכו והתארכו. אמרתי לו פעם שמנהיג צריך לבחור אם לנהוג במכונית או בסירה. כשאתה נוהג במכונית, אתה נמצא מקדימה ורואה רק מה קורה לפניך. בסירה אתה נוהג מאחור ורואה מה לפניך ומצדדיך, ואף אחד לא רואה אותך. אז לפעמים לא צריך לנהוג במכונית, לפעמים חשוב לנהוג בסירה".
1945, עם סוניה
רכובים על אופנוע טריומף ביום נישואיהם בקיבוץ אלומות
"כמזכיר הנוער העובד היה לי את אופנוע הטריומף הזה, שפעם הוא סחב אותי ופעם אני סחבתי אותו. היינו אז בקיבוץ אלומות, ולכל אחד היו שני זוגות מכנסיים, אחד לימי חול ואחד לשבת, שני זוגות נעליים ושלוש חולצות. זהו. חוץ מזה היה בקיבוץ זוג אחד של מכנסי פלנל, שאותו העבירו בין מי שהתחתן.
"לא היה לנו כסף לקנות בטלדרס, אז אחד החברים נתן לי, כדי שלא אתחתן בחאקי, וצבענו אותו בשחור לכבוד החתונה. הבגדים בתמונה הם בגדי החתונה שלנו. סוניה התחתנה בשמלה הזאת, ובמקום המטפחת היתה הינומה.
1928, בכניסה לביתו בוישנבה, פולין
מימין: פרס כבן חמש, עם אביו יצחק פרסקי, אחיו הקטן גרשון ואמו שרה
"גרנו בבית מעץ, עם רצפת לכה אדומה. בית שנחשב לעשיר. רואים שהייתי ילד מלא וחזק, שאכל הרבה שמנת וגבינות. הייתי ילד מאוד מופנם, אבל גם ילד שהוריו מאוד התגאו בו, ולכן בכל פעם שהגיעו אורחים התבקשתי לעמוד מולם ולשאת דרשה. מכיוון שסבא שלי, הרב צבי מלצר, מאוד אהב אותי, איש לא העז להגיד לי מילה. בחיים לא קיבלתי נזיפה או סטירת לחי. הייתי תולעת ספרים בזכות סבא שלי, שמצד אחד היה יהודי דתי שבקיא בגמרא, במשנה ובתנ"ך, ומצד שני אהב ספרות רוסית ולימד אותי לקרוא את דוסטויבסקי וטולסטוי בגיל צעיר.
"אני הייתי ילד דתי, ואבי היה חילוני. אני זוכר שהוא קנה רדיו על בטריות, שהפך לסנסציה בעיירה. באחת השבתות היו אצלנו אורחים, והוא הדליק את הרדיו. כל כך התרגזתי, שתפסתי את הרדיו ושברתי אותו. עד כדי כך הייתי דתי".
1977, עם גולדה מאיר ואנואר סאדאת
בעת ביקור סאדאת בכנסת
"נודע לנו על בואו של סאדאת לישראל ביום חמישי, ובדיוק ביקרתי באטלנטה, ומשם המשכתי ללוס אנג'לס. אני הייתי ראש האופוזיציה, וממלא מקומי בתפקיד הזה היה יגאל אלון. הוא צילצל אלי ואמר לי: שמעון, אתה זה שצריך להיות פה. התקשרתי לאל על וביקשתי שימצאו לי מקום בטיסה. על הטיסה שנמצאה לי היתה גולדה, והיא, מיוזמתה, עיכבה עבורי את הטיסה למשך שעתיים או שלוש, כי ידעה שאני צריך להגיע. למרות זאת, לא הספקתי להגיע והמריאו בלעדיי. ואז כל השדה התגייס כדי למצוא טיסה אחרת: בסופו של דבר טסתי ארצה במטוס משא, ישוב על מזרן שהניחו בשבילי, ונחתתי שעות ספורות לפני שהחל ביקורו של סאדאת.
"גולדה כבר היתה מחוץ למערכת, אבל חשבתי שהיא צריכה לפגוש אותו, וידעתי שסאדאת מעריץ אותה. אמרתי לה: 'נולדה לסאדאת נכדה, יהיה יפה אם תביאי לו מתנה'. ביקשתי מסוניה לקנות חליפה לילדה, וגולדה נתנה את החליפה לסאדאת כמתנה ואמרה לו: 'מסבתא לסבא'.
"חוץ מבן־גוריון ודיין, גולדה היתה האישיות הישראלית המפורסמת בעולם. אני ראיתי בה אישיות מיוחדת במינה. בשנות הארבעים כתבתי באחד המאמרים שלי בעיתון מפא"י שאי אפשר לסמוך על משה סנה, שנטה לקומוניזם. הוא היה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, והדבר צוטט בכל רחבי העולם: הנה קם אחד מצעירי מפא"י ואומר על ראש המפקדה של הצבא דבר כזה. גולדה תפסה אותי וצעקה עלי נורא: 'באיזו רשות כתבת את זה? חוצפן שכמוך'. זאת היתה המריבה הראשונה שלנו.
"היא הטילה מורא, אין ספק. היתה אישה מיוחדת במינה, והשפעתה האישית היתה עצומה. היא ידעה לדבר על ליבך, לא חשוב באיזה אמצעי: בארבע עיניים, באסיפה, בראיון ברדיו. ידעה לחדור ישר ללב, באוצר מילים מצומצם. היה לה אופי חזק מאוד. פעם אחת אמרתי לה שאומרים עליה שהיא הגבר היחיד בממשלה, והיא ענתה לי, 'נו, זה לא דבר כל כך גדול'. היו חבר'ה שפחדו ממנה. אני לא. גם כשהיא צעקה עלי, לא לקחתי את זה באופן אישי.
"בשנים האחרונות שלה הייתי בא להתייעץ איתה על כל דבר חשוב. בדרך כלל הייתי מצלצל, והיא היתה מקבלת אותי, גם כשהיתה מאושפזת בהדסה ועברה טיפולים. יום אחד באתי לבקר, ושומר הראש ביקש ממני לחכות רבע שעה. זה היה מוזר, לא מתאים לה. לבסוף נכנסתי, ודיברנו, ולמחרת היום היא נפטרה. שאלתי בהזדמנות את שומר הראש למה היא ביקשה ממני לחכות בחוץ, והוא אמר לי שהיא רצתה להתאפר. יום לפני מותה, היא לא רצתה שאראה אותה בסבלה".
1955, על רקע מטוס האוראגן
הראשון שהגיע מצרפת. מימין: הרמטכ"ל משה דיין, שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, ומפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי.
"האמברגו עלינו בשנות החמישים היה קשה. המדינות שתמכו בהקמת המדינה החליטו שהן לא נותנות נשק, לא לערבים ולא לנו. הרוסים לא כיבדו את האמברגו והעבירו לערבים כמויות גדולות של נשק, ואילו ארה"ב, בריטניה, צרפת וקנדה, שהיו רלוונטיות לגבינו, שמרו על האמברגו כלפינו. לנו לא היה כמעט כלום. ההנהגה שלנו היתה אנגלו־סכסית, וכשהצעתי שנעבוד מול צרפת, כולם התנגדו. אפילו בן־גוריון היסס, אבל אמר לי בשקט 'טוב, תנסה'. אני לא ידעתי לומר מילה בצרפתית, לא הבנתי מילה בצרפתית, והדבר היחיד שהיה לי זאת חוצפה. וזה חשוב, כי כך נשבר האמברגו - בעזרת הצרפתים. בניגוד לאמונה של כולם הגיע לישראל מטוס האוראגן הראשון, וערכנו קבלת פנים בחיל האוויר".
אמצע שנות החמישים, צעירי מפא"י
מימין: חיים לסקוב, פרס, משה דיין, דוד בן־גוריון וטדי קולק
"כולנו פה בתמונה צעירי מפא"י, חוץ מלסקוב. בן־גוריון מספר לנו משהו. בדרך כלל הוא היה מספר סיפורים מהמיתולוגיה היוונית או מהבודהיזם, היו לו שיגעונות כאלה.
"משה דיין ואני היינו בן־גוריוניסטים נלהבים. דיין היה מבוגר ממני בשמונה שנים. הייתי חבר של אחיו, זוריק, ולפעמים התאכסנתי אצלם בנהלל. כשבן־גוריון נהיה שר הביטחון, הוא מינה את משה לרמטכ"ל ואותי למנכ"ל משרד הביטחון. כשנפגשנו, משה אמר: המנכ"ל תמיד רב עם הרמטכ"ל, בוא נעשה לנו סדר וחלוקת עבודה. אם רוב המשקל נוגע לביטחון, אני עוזר לך בכל. אם רוב המשקל נוגע לצבא, אתה עוזר לי בכל. וככה זה עבד מצוין. למשל, הוא לא התלהב מנושא הכור הגרעיני, אבל תמך בי. הוא לא התערב בשיתוף הפעולה עם צרפת, אבל תמך בי. ואני תמכתי בו במה שקשור במדיניות צבאית.
"לדיין היה קסם אישי נדיר ואדיר. בשני סוגי סיטואציות הוא היה בשיאו: הראשון - כשנשא הספד. והשני - כשרצה לתת קומפלימנט. הוא ידע את חולשותיו של כל אדם והיה אומר את הדבר המדויק שלא ציפית שיגיד לך וימיס אותך. בסוף שנות השישים משה נפצע במהלך החפירות הארכיאולוגיות שלו, עצמותיו נשברו והוא התכסה בחול. הוא אושפז, ולא רצה לקבל חברים, כי התבייש במצב שלו. אני בכל זאת באתי, נכנסתי אליו, ומשה הסתכל עלי בעין אחת ואמר: 'שמעון, יכול להיות שאני עומד למות. אם יש אדם שאני רוצה לראות לפני מותי, זה אתה'. מה אתם אומרים? זה קומפלימנט שמישהו יכול לעמוד בפניו?
"ריכלו עלינו, כן חברים, לא חברים. אני ידעתי את האמת, ידעתי את דרכי העבודה בינינו, ולא עירערתי על בכורתו. מאוד אהבתי והערכתי אותו, היתה לי סימפטיה אדירה כלפיו, וממני לא יצאה מילה רעה עליו לכל אורך החיים.
"עבדנו מאוד קרוב, לילות כימים, וידעתי שמשה סובל סבל נורא מהפציעה בעין. כולם ראו את הצד הזוהר שלו, ראו איש שמח. אני ראיתי את האיש בכאבו, כמה קשה היה לו. היו לו כאבי ראש נוראים, אבל הוא לא רצה שיידעו ולא סיפר לאיש. המשפט הכי אהוב עליו היה 'אל תתלונן, אל תסביר'.
"ועם העין האחת הזאת הוא היה נוהג כמו פרא אדם. יום אחד שוטר עצר אותנו, ראה שמדובר בשנינו, ונבהל. הוא אמר למשה, 'מר דיין, כמו שאתה נוהג, אתה תהרוג את עצמך ואת מר פרס'. אז משה ענה לו: 'אתה רואה שיש לי עין אחת. על מה אתה רוצה שאני אסתכל, על הדרך או על הספידומטר?'"
סוף שנות החמישים, כמנכ"ל משרד הביטחון
בחנוכת הקריה הגרעינית בדימונה
"במשך שנתיים היו כאן כאלפיים מומחים צרפתים שעסקו בבניית הכור. בנינו עבורם שכונה שלמה בבאר שבע, ואף אחד לא ידע ולא חשד במעשינו. כל המומחים הישראלים בנושא לא רצו לשתף פעולה. אמרו עלי שאני פנטזיונר ושרלטן, שאני מבזבז כספים על חלומות ושלא ייצא מזה שום דבר. לא היתה לי ברירה - הלכתי לטכניון ואמרתי לבוגרים: 'בואו תלמדו בשטח'. באותה תקופה באר שבע היתה גיהינום. לא היו בית ספר, בוטיק, מספרה, כלום. אירגנתי שיפתחו הכל, רק שיקרה.
"חיפשתי אדם שיעמוד בראש, ואף אחד לא רצה. פניתי אל עמנואל (מנס) פרת, שהיה בעבר קצין חימוש ראשי. ידעתי שהוא פדנט בלתי רגיל, עילוי, מטורף עם שלושה תארים בהנדסה. הוא אמר לי, 'אתה משוגע, אין לי שום מושג בתחום הזה'. אמרתי לו: 'אני אשלח אותך לצרפת, אתה תלמד הנדסה גרעינית ותהפוך להיות המומחה הכי גדול שלנו לנושא'. וכך היה.
"על ההחלטות הגדולות נדרשה חתימה שלי, ונאלצתי לשבת ימים ולילות, ללמוד כימיה ופיזיקה, כדי לדעת על מה אני חותם. ותאמינו לי - אם יש תחומים שאני שונא, אלה כימיה ופיזיקה.
"בן־גוריון חשב שהאנרגיה הגרעינית תעזור לנו להתפיל מים. אני חשבתי במושגים אחרים, רציתי לבנות מתקן הרתעה, והוא נתן לי יד חופשית. אשכול היה שר האוצר, והוא קרא לי ואמר: 'יונגרמן, אתה לא תראה ממני פרוטה שחוקה אחת. שכח מזה'. בן־גוריון ואני ידענו שאי אפשר להתווכח, כי הכל סודי. לכן החלטתי להקים קרן ביטחון. את הרעיון קיבלתי מילד בר מצווה שביקש להיפגש איתי, אחרי העיסקה הצ'כית (עיסקת הנשק הצ'כוסלובקית־מצרית, שבמסגרתה סופקו אמצעי לחימה רבים למצרים; נ"ל). הוא סיפר לי שקיבל שעון זהב במתנה לבר מצווה ושהוא רוצה לתרום את השעון לקרן ביטחון. כך היא הוקמה, כי אמרתי לעצמי: יש הרבה שעוני זהב בעולם. גייסתי תרומות של מיליונים למטרה הזאת.
"היה לי מזל עצום בחיים, ששמו דוד בן־גוריון. הוא לקח אותי בגיל 24 מקיבוץ אלומות. לא ממשפחת אצולה, לא מאוניברסיטה. נזקפה לזכותי רק ההצלחה בנוער העובד. בן־גוריון נתן בי אמון עיוור. גרשום שוקן, העורך הראשון של עיתון 'הארץ' וחבר כנסת מטעם הסיעה הפרוגרסיבית, שהיה ידיד שלי, סיפר לי שהלך לבן־גוריון ואמר לו: 'איך אתה מעז לקחת פרחח בן 24, בור ועם הארץ, ולתת לו לנהל את משרד הביטחון?' בן גוריון השיב לו שהוא יודע עלי שלושה דברים: שלא אשמיץ אף אחד, שלא אבקש שום דבר לעצמי, ושתמיד יהיה לי רעיון חדש. רק לאחר שנפטר נודע לי איזה קרב הוא ניהל למעני באותה תקופה מול כל הקצינים.
"חשבו שאני מכשף אותו, מקסים אותו, לא הבינו מה הולך בינינו. ביחסים איתו לא היה דבר שהצעתי והוא דחה, ולא היה דבר שהוא מצא בו חשיבות ולא אמר לי, תממש אותו. הצלחתי לממש כל מה שהוא ביקש, חוץ מדבר אחד: לסדר שתהיה לנו נבחרת כדורגל שתנצח את כולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו